נדריםי.
טוען את הדף…
אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבִּי יְהוּדָה, כִּי אָמַר רַבִּי יְהוּדָה — בִּנְדָבָה, בְּנֶדֶר לָא אָמַר. וְהָקָתָנֵי: ״טוֹב מִזֶּה וּמִזֶּה נוֹדֵר וּמְקַיֵּים״! תְּנִי: ״נוֹדֵב וּמְקַיֵּים״. מַאי שְׁנָא נוֹדֵר דְּלָא, דִילְמָא אָתֵי בָּהּ לִידֵי תַקָּלָה? נְדָבָה נָמֵי, דִּילְמָא אָתֵי בָּהּ לִידֵי תַקָּלָה! רַבִּי יְהוּדָה לְטַעְמֵיהּ, דְּאָמַר: אָדָם מֵבִיא כִּבְשָׂתוֹ לָעֲזָרָה, וּמַקְדִּישָׁה, וְסוֹמֵךְ עָלֶיהָ, וְשׁוֹחֲטָהּ. תִּינַח נְדָבָה דְקׇרְבָּנוֹת, נְדָבָה דִנְזִירוּת מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? רַבִּי יְהוּדָה לְטַעְמֵיהּ. דְּתַנְיָא, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: חֲסִידִים הָרִאשׁוֹנִים הָיוּ מִתְאַוִּין לְהָבִיא קׇרְבַּן חַטָּאת. לְפִי שֶׁאֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֵבִיא תַּקָּלָה עַל יְדֵיהֶם, מָה הָיוּ עוֹשִׂין? עוֹמְדִים וּמִתְנַדְּבִין נְזִירוּת לַמָּקוֹם, כְּדֵי שֶׁיִּתְחַיֵּיב קׇרְבַּן חַטָּאת לַמָּקוֹם. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: לֹא נָדְרוּ בְּנָזִיר, אֶלָּא: הָרוֹצֶה לְהָבִיא עוֹלָה — מִתְנַדֵּב וּמֵבִיא, שְׁלָמִים — מִתְנַדֵּב וּמֵבִיא, תּוֹדָה וְאַרְבָּעָה מִינֵי לַחְמָהּ — מִתְנַדֵּב וּמֵבִיא. אֲבָל בִּנְזִירוּת לֹא הִתְנַדְּבוּ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִקָּרְאוּ חוֹטְאִין. שֶׁנֶּאֱמַר ״וְכִפֶּר עָלָיו מֵאֲשֶׁר חָטָא עַל הַנָּפֶשׁ״. אָמַר אַבָּיֵי: שִׁמְעוֹן הַצַּדִּיק וְרַבִּי שִׁמְעוֹן וְרַבִּי אֶלְעָזָר הַקַּפָּר כּוּלָּן שִׁיטָה אַחַת הֵן, דְּנָזִיר חוֹטֵא הָוֵי: שִׁמְעוֹן הַצַּדִּיק וְרַבִּי שִׁמְעוֹן הָא דַּאֲמַרַן. וְרַבִּי אֶלְעָזָר הַקַּפָּר בְּרַבִּי, דְּתַנְיָא, רַבִּי אֶלְעָזָר הַקַּפָּר בְּרַבִּי אוֹמֵר: ״וְכִפֶּר עָלָיו מֵאֲשֶׁר חָטָא עַל הַנָּפֶשׁ״. וְכִי בְּאֵיזוֹ נֶפֶשׁ חָטָא זֶה? אֶלָּא: שֶׁצִּיעֵר עַצְמוֹ מִן הַיַּיִן. וַהֲלֹא דְּבָרִים קַל וָחוֹמֶר: וּמָה זֶה שֶׁלֹּא צִיעֵר עַצְמוֹ אֶלָּא מִן הַיַּיִן נִקְרָא חוֹטֵא, הַמְצַעֵר עַצְמוֹ מִכׇּל דָּבָר עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. מִכָּאן כׇּל הַיּוֹשֵׁב בְּתַעֲנִית נִקְרָא חוֹטֵא. וְהָדֵין קְרָא בְּנָזִיר טָמֵא כְּתִיב! מִשּׁוּם דְּשָׁנָה בְּחֵטְא הוּא. מַתְנִי׳ הָאוֹמֵר (לַחֲבֵירוֹ) ״קֻוֽנָּם״ ״קוּנָּח״ ״קוּנָּס״ — הֲרֵי אֵלּוּ כִּינּוּיִין לַקׇּרְבָּן. ״חֶרֶק״ ״חֶרֶךְ״ ״חֶרֶף״ — הֲרֵי אֵלּוּ כִּינּוּיִין לַחֵרֶם. ״נָזִיק״ ״נָזִיחַ״ ״פָּזִיחַ״ — הֲרֵי אֵלּוּ כִּינּוּיִין לִנְזִירוּת. ״שְׁבוּתָה״ ״שְׁקוּקָה״, נוֹדֵר בְּ״מוֹהִי״ — הֲרֵי אֵלּוּ כִּינּוּיִין לַשְּׁבוּעָה. גְּמָ׳ אִיתְּמַר כִּינּוּיִין, רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: לְשׁוֹן אוּמּוֹת הֵן. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אָמַר: לָשׁוֹן שֶׁבָּדוּ לָהֶם חֲכָמִים לִהְיוֹת נוֹדֵר בּוֹ. וְכֵן הוּא אוֹמֵר: ״בַּחֹדֶשׁ אֲשֶׁר בָּדָא מִלִּבּוֹ״. וְטַעְמָא מַאי תַּקִּינוּ רַבָּנַן כִּינּוּיִין? דְּלָא לֵימָא ״קׇרְבָּן״. וְלֵימָא ״קׇרְבָּן״? דִּילְמָא אָמַר ״קׇרְבָּן לַה׳״. וְלֵימָא ״קׇרְבָּן לַה׳״? דִּילְמָא אָמַר ״לַה׳״ וְלָא אָמַר ״קׇרְבָּן״, וְקָא מַפֵּיק שֵׁם שָׁמַיִם לְבַטָּלָה. וְתַנְיָא, רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר:אפילו תימא רבי יהודה היא - מתני' דשני בין נדר לנדבה דלר' יהודה נמי שאני ליה וכי קאמר ר' יהודה טוב נודר ומשלם היינו דאמר בלשון נדבה אבל בנדר לא אמר: מ"ש נדר דלא כו' דאתי בה לידי תקלה - כדלעיל: לפי שאין הקב"ה מביא תקלה על ידייהן - (שאין באין) כלומר שהם מתייראים שלא יעשו שום חטא ורוצין להביא קרבן להתכפר עליהם לפי שאין הקב"ה מביא תקלה על ידיהם מה היו עושין כדי שיתחייבו קרבן שאין מביאין קרבן חטאת אלא על חטא ממש ענין אחר לפי שאין הקב"ה מביא תקלה על ידיהם שאין באין לידי שום תקלה ושום חטא שיתחייבו קרבן חטאת: אלא הרוצה להתנדב מתנדב ומביא שלמים וכו' - אבל חטאת לא אתי בנדבה ובנזירות נמי לא היו מתנדבין שלא יקראו חוטאים ומתני' דקתני נדר בנזיר דמשמע דכשרים נודרין בנזירות לאו ר' שמעון היא: כולן שיטה אחת - דבשיטה אחת משוו דעתייהו: דנזיר חוטא הוי - משום דנדר: והדין קרא בנזיר טמא כתיב - על שם שטימא את עצמו במת קאמר קרא אשר חטא על הנפש: משום דשנה בחטא הוא - דעל שם ששנה עצמו בחטא שנזר עצמו ועוד שטימא נזירותו להכי כתיב ביה אשר חטא על הנפש והוא הדין נמי לשאר נזירין דאיקרו חוטאים וגלי רחמנא בהאי והוא הדין לכולהו ואהכי גילה בהאי משום דזה שונה בחטא שני פעמים ותולין הקלקלה במקולקל: מתני' האומר קונם - שאמר קונם ככר זה עלי: חרק - האומר ככר זה עליך חרק או שאמר נזיק נזיח פזיח הריני נזיק אם אוכל ככר זה או שאמר נזיח הוי כאילו נדר בנזיר: שבותה - שלא אוכל ככר זה או שקוקה הרי אלו כינווים לשבועה והוי כאילו נשבע ממש: נדיר במוהי - כמו מומתא לשון שבועה: גמ' איתמר כינויין - דקתני במתני': רבי יוחנן אמר לשון אומות הן - דהכי משתבעי אומות וכי נדרי אז משתבעי משתעו בהני לשונות וישראל נמי כי אמר בהאי לישנא מיתסר דהתורה אמרה כי ידור בכל לשון דנדר: לשון שבדו להן חכמים - הני לשונות מצאו להם חכמים שיהו נודרין בהן: תקינו חכמים כינויין דלא לימא קרבן - בשם כדאמרינן בעלמא (עירובין ד' כא:) קודם שבא שלמה היתה תורה דומה לכפיפה שאין לה אזנים עד שבא שלמה ותיקן לה אזנים דכתיב איזן וחיקר תיקן משלים הרבה שגזר על השניות כי היכי דלא לפגעו באיסורא דאורייתא הכי נמי תקינו רבנן כינויין לנדרים דהנודר בהני כינויין כאילו נודר בקרבן עצמו וכן בכינוי דחרם וכגון נמי ושמרתם את משמרתי (ויקרא י״ח:ל׳) עשו משמרת למשמרתי כי היכי דלא ליתי למינדר בנדר דאורייתא דאתי למימר נמי קרבן לה' והיינו דתנן (אבות פ"ג מי"ג) נדרים סיג לפרישות שתיקנו אלו כינויין כדי להפריש האדם מן העבירה:ואבע"א כי קאמר ר' יהודה בנדר אבל בנדבה לא קאמר: נדבה נמי אתי לידי תקלה - ומשני ר"י לטעמיה ה"מ לשנויי כדלעיל אלא ניחא ליה לאתויי כרבי יהודה גופיה וכן בסמוך [גבי] נזירות מייתי מר' יהודה חסידים הראשונים וכו' מהאי טעמא אע"ג דהוה מצי לשנויי כדלעיל: רבי יהודה אומר אדם מביא כבשתו בעזרה - ואם תאמר וללישנא קמא דאוקמינא פלוגתייהו בנדר ואפי' בנדר שרי ר' יהודה הא דקתני בהו אדם מביא כבשתו וכו' אלמא חייש רבי יהודה לתקלה ואפי' בנדבה לא שרי אלא בכה"ג לכ"ש בנדר דמיתסר וי"ל דאיכא למימר עצה טובה קמ"ל וא"ת והא בתוספתא קתני ר' יהודה אמר טוב מזה ומזה ש"מ דלענין איסורא קאמר וי"ל דלעולם עצה טובה קמ"ל הך ברייתא ולא משום איסורא קאמר ואיידי דאיירי ר"מ טוב מזה ומזה דלענין איסור קאמר ר"מ א"ר יהודה נמי האי לישנא טוב מזה ומזה ולעולם לענין עצה טובה קמ"ל ולא לענין איסור קא"ל והשתא מסיק לישנא בתרא דנדרים אתי לכ"ע אפי' לר' יהודה וכן ללישנא קמא אפי' לר"מ בנדבה: אדם מביא כבשתו - מדנקט לשון נקיבה אלמא דבשלמים איירי ותימה דמאי תקלה שייך בשלמים והלא אין מעילה בשלמים וי"ל דנהי דמעילה ליכא איסור דאורייתא מיהא איכא כדאמר בר"ה (דף כח -) בשופר של שלמים לא יתקע ואם תקע לא יצא משום דאיסורא רכיב עליה: אמר אביי שמעון הצדיק כו' - תרוייהו אינם שוין ר"ש איירי בנזיר טמא כדאמר לעיל ור' אליעזר הקפר איירי בטהור וי"ל דאה"נ ולהכי לא קאמר דבר אחד אלא שיטה א' דכולהו ס"ל דנזיר חוטא טפי מרבנן דידהו וכה"ג אמרי' בהמוכר את הספינה (דף עח:): כולן שיטה אחת הן - לאו דוקא שהרי שמעון הצדיק אין להוכיח דטעמא אינו אלא מפני שמתחרטין וכה״ג איכא בפרק רבן גמליאל (יבמות דף נא: ושם) כולהו סבירא להו מאמר קונה קנין גמור הר״ר יוסף זצ״ל כדפירש': דשנה בחטא - בצער של יין כי חוזר ומתחיל נזירות אי נמי שנה בחטא דיין ובטומאה: חרק חרך וכו' - אין לפרש משום דלשונות הללו נוטין קצת אחר לשון חרם אלא למאן דאמר לשון אומות נינהו דוקא [אבל] למ"ד לשון שבדו חכמים [לא דא"כ לתני נמי חרך חרט]: וכן הוא אומר בחדש אשר בדא מלבו - וכה"ג לא אשכחן בעלמא: ה"ג דלא לימא קרבן ולימא קרבן דלמא אמר קרבן לה' ונימא קרבן לה' דילמא אמר לה' ולא אמר קרבן - והאי טעמא שייך בכולהו [כמו] בנדרים כדאמר הש"ס בנזיר דלא לימא לה' הריני נזיר כדכתיב נזיר להזיר לה' (במדבר ו׳:ב׳) וחרם דלא לימא לה' חרם דכתיב אשר יחרם איש לה' (ויקרא כ״ז:כ״ח) וכן שבועה דכתיב שבועת ה' תהיה וגו' (שמות כ״ב:י׳) ומשום דעיקר מכילתין בנדרים נקט לפרושי הכי בנדרים דוקא: