נדריםנו:
טוען את הדף…
מִידֵּי דְּהָוֵה אַמִּטָּה הַמְיוּחֶדֶת לְכֵלִים, דְּתַנְיָא: אִם הָיְתָה מִטָּה הַמְיוּחֶדֶת לְכֵלִים — אֵין צָרִיךְ לִכְפּוֹתָהּ. אֶלָּא אִי קַשְׁיָא — הָא קַשְׁיָא, דְּתַנְיָא, רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: דַּרְגֵּשׁ — מַתִּיר קַרְבִּיטָיו וְהוּא נוֹפֵל מֵאֵלָיו. וְאִי דַּרְגֵּשׁ עַרְסָא דְגַדָּא הוּא, קַרְבִּיטִין מִי אִית לֵיהּ? כִּי אֲתָא רָבִין, אָמַר: שְׁאֵילְתֵּיהּ לְהָהוּא מֵרַבָּנַן וְרַב תַּחְלִיפָא בַּר מַעְרְבָא שְׁמֵיהּ, דַּהֲוָה שְׁכִיחַ בְּשׁוּקָא דְצַלָּעֵי, וְאָמַר לִי: מַאי דַּרְגֵּשׁ — עַרְסָא דְצַלָּא. אִיתְּמַר, אֵיזֶהוּ מִטָּה וְאֵיזֶהוּ דַּרְגֵּשׁ? אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה: מִטָּה — מְסָרְגִין אוֹתָהּ עַל גַּבָּהּ, דַּרְגֵּשׁ — מְסָרְגִין אוֹתוֹ מִגּוּפוֹ. מֵיתִיבִי: כְּלֵי עֵץ מֵאֵימָתַי מְקַבְּלִין טוּמְאָה? הַמִּטָּה וְהָעֲרִיסָה — מִשֶּׁיְּשׁוּפֵם בְּעוֹר הַדָּג. וְאִי מִטָּה מִסְתָּרֶגֶת עַל גַּבָּהּ, לְמָה לִי שִׁיפַת עוֹר הַדָּג? אֶלָּא הָא וְהָא מִגּוּפָן. מִטָּה — אַעוֹלֵי וְאַפּוֹקֵי בְּבִזְיָנֵי, דַּרְגֵּשׁ — אַעוֹלֵי וְאַפּוֹקֵי בַּאֲבַקְתָּא. אָמַר רַבִּי יַעֲקֹב בַּר אַחָא אָמַר רַבִּי: מִטָּה שֶׁנַּקְלִיטֶיהָ יוֹצְאִין, זוֹקְפָהּ וְדַיּוֹ. אָמַר רַבִּי יַעֲקֹב בַּר אִידֵּי אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: הֲלָכָה כְּרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל. מַתְנִי׳ הַנּוֹדֵר מִן הָעִיר — מוּתָּר לִיכָּנֵס לִתְחוּמָהּ שֶׁל עִיר, וְאָסוּר לִיכָּנֵס לְעִיבּוּרָהּ. אֲבָל הַנּוֹדֵר מִן הַבַּיִת — אָסוּר מִן הָאֲגַף וְלִפְנִים. גְּמָ׳ מְנָלַן דְּעִיבּוּרָא דְמָתָא כְּמָתָא דָּמֵי? אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, דְּאָמַר קְרָא: ״וַיְהִי בִּהְיוֹת יְהוֹשֻׁעַ בִּירִיחוֹ וְגוֹ׳״, מַאי בִּירִיחוֹ? אִילֵּימָא בִּירִיחוֹ מַמָּשׁ, וְהָכְתִיב: ״וִירִיחוֹ סֹגֶרֶת וּמְסֻגֶּרֶת״! אֶלָּא שְׁמַע מִינַּהּ בְּעִיבּוּרָהּ. אֵימָא אֲפִילּוּ בִּתְחוּמָהּ! הָא כְּתִיב בִּתְחוּמָהּ ״וּמַדֹּתֶם מִחוּץ לָעִיר״. הַנּוֹדֵר מִן הַבַּיִת — אֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא מִן הָאֲגַף וְלִפְנִים. אֲבָל מִן הָאֲגַף וְלַחוּץ — לֹא. מֵתִיב רַב מָרִי: ״וְיָצָא הַכֹּהֵן מִן הַבַּיִת״, יָכוֹל יֵלֵךְ לְבֵיתוֹ וְיַסְגִּיר — תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אֶל פֶּתַח הַבָּיִת״. אִי אֶל פֶּתַח הַבָּיִת, יָכוֹל יַעֲמוֹד תַּחַת הַמַּשְׁקוֹף וְיַסְגִּיר — תַּלְמוּד לוֹמַר: ״מִן הַבַּיִת״, עַד שֶׁיֵּצֵא מִן הַבַּיִת כּוּלּוֹ. הָא כֵּיצַד? עוֹמֵד בְּצַד הַמַּשְׁקוֹף וְיַסְגִּיר. וּמִנַּיִן שֶׁאִם הָלַךְ לְבֵיתוֹ וְהִסְגִּיר, אוֹ שֶׁעָמַד תַּחַת הַשָּׁקוֹף וְהִסְגִּיר, שֶׁהֶסְגֵּירוֹ מוּסְגָּר — תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְהִסְגִּיר אֶת הַבַּיִת״, מִכׇּל מָקוֹם. שָׁאנֵי גַּבֵּי בַּיִת, דִּכְתִיב: ״מִן הַבַּיִת״, עַד שֶׁיֵּצֵא מִן הַבַּיִת כּוּלּוֹ.המיוחדת - ליתן עליה כלים והואיל ואין ישנים עליה אין צריך לכפותה: רבן שמעון אומר אין צריך לזוקפה - אלא הוא האבל נוטל קרביטין והיא נופלת: קרביטין - לולאות שבו: קרביטין מי אית ליה - הכי קים להו דלא הוו להו קרביטין שאינה עשויה להתפרק אלא עומדת מוצעת לעולם: דצלעי - מוכרי עורות: ערסא דצלא - של עור שישן עליה אבל אינה חשובה כל כך ולהכי הואיל ואינה חשובה לא היה כופה אלא זוקפה ודיו והלכך אמרי' במתני' דמותר בדרגש שאינה מטה חשובה וערסא דצלא אית לה קרביטין ופליג רשב"ג בגמרא ואמר דבעי כפיה כל כך שמתיר קרביטין והעור נופל מאליו לפי שיש רצועות סביב לעור ומותחין אותו בין ארוכות המטה וקושרין הרצועות בארוכות ושוכבין עליו וכשמתירין הרצועות והעור נופל אין לך כפיה גדולה מזו: מטה מסרגין אותה על גבה - שכורכין הבגד או העור שישנים עליו סביב אותם עצים שעומדים מראשותיו ומרגלותיו נקובים ומכניסין המשיחות שבבגד או שבעור לתוך אותן נקבים: משישופם בעור הדג - שמשפשף העצים של מטה הארוכות והקצרות בעור הדג כדי לעשותן צהובין וחלקים: למה לי שיפת עור הדג - והלא העור מכוסה מן החבלים או מן הבגד או מן העור: הא והא - מסתרגין מגופן: לעיולי ולאפוקי אבזיוני - שמכניסין ראשי המשיחות שבבגד דרך הנקבים וקושרים זה בזה: אעולי ואפוקי באבקתא - שקושרין לו לאות בעצי המטה מראשותיו וממרגלותיו ומכניסין ראשי משיחות בנקבים וקושרין בלולאות והיינו קרביטין: שנקליטיה יוצאין - כדאמרי' התם נקליטין שנים ואותה מטה אין אדם יכול לכפותה מפני נקליטיה אלא זוקפה על ב' מרגלותיה ומניחה ודיו: הלכה כרבן שמעון - דאמר מתיר קרביטין: מתני' לתחומה - בתוך אלפים אמה: לעיבורה - היינו פגום נכנס פגום יוצא של אותה העיר: גמ' אלא שמע מינה בעיבורה הוה קאי - וקרי ליה ביריחו: אימא ואפילו בתחומה - הוי בתוך העיר והאי דכתיב ויהי בהיות יהושע ביריחו בתחומה הוה קאי: תחומה אקרי חוץ לעיר דכתיב ומדותם מחוץ לעיר: מן האגף ולפנים - מן סגירת הפתח ולפנים אגף כמו (יומא יח.) הגפת דלתות אבל מן האגף ולחוץ על עובי המפתן אינו אסור: יכול ילך לביתו ויסגיר - ע"י שלוחו: ת"ל אל פתח הבית - של מנוגע צריך לעמוד: הכי גרסינן על השקוף - על עובי המפתן: עד שיצא מן השקוף - דעל השקוף איקרי בית: בצדי השקוף - מבחוץ מדקאמר עד שיצא מן הבית כולו אלמא דשקוף נמי הוי בית ואמאי הנודר מותר מן האגף ולחוץ: שאני גבי בית וכו' - אבל גבי נדרים מותר מן האגף ולחוץ שקוף היינו אסקופה משקוף מה שעל הפתח:דרגש מתיר קרביטיו והעור נופל - קרביטיו לולאות שמחוברין במטה וקשורין בעור: ערסא דצלא - מטה של עור ותולין רצועות בשפת העור סביב וכשרוצין לנטותו עונבים הרצועות בארוכות המטה וכשמתירין אותם הוא נופל והם קרביטיו: מטה מסרגין הסירוגין על גבה על הארוכות הלכך כשכופין אותו הסירוגין גבוהים ואין יכולין לישב עליו: דרגש סירוגין מבפני' - תחת הארוכות הלכך כי נמי כופהו הוא נמוך לישב עליו כאילו אינו כפוי לכך אמר דאינו צריך לכפותו ואית דגרסי איתמר נמי דדרגש אינו בר כפייה: ל"ל שיפת עור הדג - והלא אין יופיו נראה שהרי הן מכוסות בחבלים המסורגין על גבה: בבזייני - בבקעים ובנקבים שבארוכות מקצת ארוכות מגולות וצריכה שיפה: באבקתא - לולאות שיש לולאות תלוין בנקבי ארכובותיו ובהם מכניסין ראשי הרצועות התלויות בשפת העור: שנקליטיה יוצאין - שנקליטיה קבועים בכרעי המטה כדרכה: זוקפה - פורס בגד באותן לולאות שבראשי הנקליטין והוי כאילו כפוי שאינו ראוי לישיבה: מותר ליכנס לתחומה - דעד התחום אינו נקרא על שם העיר אבל עיבור נקרא על שם העיר: מן האגף - מקום הגפת הדלת: אלא שמע מינה בעיבורה קאי - וקרי ליה יריחו: ומדותם מחוץ לעיר אלפים באמה - אלמא תחום איקרי חוץ לעיר: יכול ילך לביתו ויסגור - ע"י שליח או על ידי חבל ארוך תלמוד לומר אל פתח הבית אי אל פתח הבית יכול יעמוד תחת המשקוף ויסגיר דליכא לקיומי בענין אחר שהרי צריך הוא לצאת מן הבית: