Nazir 63a · Talmud

מַתְנִי׳ נָזִיר שֶׁגִּילַּח, וְנוֹדַע לוֹ שֶׁהוּא טָמֵא, אִם טוּמְאָה יְדוּעָה — סוֹתֵר, וְאִם טוּמְאַת תְּהוֹם — אֵינוֹ סוֹתֵר. אִם עַד שֶׁלֹּא גִּילַּח, בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ — סוֹתֵר. כֵּיצַד? יָרַד לִטְבּוֹל בִּמְעָרָה וְנִמְצָא מֵת צָף עַל פִּי הַמְעָרָה — טָמֵא, נִמְצָא מְשׁוּקָּע בְּקַרְקַע הַמְּעָרָה, יָרַד לְהָקֵר — טָהוֹר. לִיטָּהֵר מִטּוּמְאַת מֵת — טָמֵא. שֶׁחֶזְקַת טָמֵא — טָמֵא, וְחֶזְקַת טָהוֹר — טָהוֹר, שֶׁרַגְלַיִם לַדָּבָר. גְּמָ׳ מְנָא הָנֵי מִילֵּי? אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, דְּאָמַר קְרָא: ״וְכִי יָמוּת מֵת עָלָיו בְּפֶתַע פִּתְאֹם״, ״עָלָיו״ — בִּמְחֻוֶּורֶת לוֹ. רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: אָמַר קְרָא ״כִּי יִהְיֶה טָמֵא לָנֶפֶשׁ אוֹ בְדֶרֶךְ רְחֹקָה״. כִּי דֶרֶךְ: מָה דֶּרֶךְ בְּגִלּוּי, אַף כֹּל בְּגִלּוּי. וְאֶלָּא הָדִתְנַן: אֵיזוֹהִי טוּמְאַת הַתְּהוֹם — כֹּל שֶׁאֵינוֹ מַכִּירָהּ אֶחָד בְּסוֹף הָעוֹלָם. אֲבָל מַכִּירָהּ אֶחָד בְּסוֹף הָעוֹלָם — אֵין זוֹ טוּמְאַת הַתְּהוֹם. בִּשְׁלָמָא לְמַאן דְּאָמַר כִּי דֶרֶךְ — שַׁפִּיר. אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר — בִּמְחֻוֶּורֶת לוֹ, כִּי מַכִּירָהּ אֶחָד בְּסוֹף הָעוֹלָם מַאי הָוֵי? וְתוּ, הָא דְּתַנְיָא: הַמּוֹצֵא מֵת מוּשְׁכָּב לְרׇחְבָּהּ שֶׁל דֶּרֶךְ, בִּתְרוּמָה — טָמֵא, בְּנָזִיר וּבַעֲשִׂיַּית פֶּסַח — טָהוֹר. מַאי שְׁנָא? אֶלָּא טוּמְאַת הַתְּהוֹם גְּמָרָא גְּמִירִי לַהּ. אִם עַד שֶׁלֹּא גִּילַּח וְכוּ׳. מַאן תַּנָּא? אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: רַבִּי אֱלִיעֶזֶר הִיא, דְּאָמַר: תִּגְלַחַת מְעַכֶּבֶת. בָּעֵי רָמֵי בַּר חָמָא: נִטְמָא בְּתוֹךְ מְלֹאת וְנוֹדַע לוֹ לְאַחַר מְלֹאת, מַהוּ? בָּתַר יְדִיעָה אָזְלִינַן, וִידִיעָה אַחַר מְלֹאת הִיא, אוֹ לָא? וּלְמַאי: לְמִיסְתַּר?

מתני' נזיר שגילח - תגלחת טהרה ביום שלשים ואחד שלו: ונודע לו שהוא טמא - בטומאת מת בין שנטמא בתוך מלאת בין שנטמא לאחר מלאת לבו ביום קודם שהביא קרבנותיו ושגילח: אם טומאה ידועה - היתה בשעה שנטמא ה"ז סותר את הכל אבל לא נטמא עד לאחר הבאת קרבנותיו אפילו בטומאה ידועה אינו סותר אלא ז' כדתנן בפרק שלשה מינין (לעיל נזיר דף מז.) מי שנזרק עליו אחד מן הדמים כו' ואוקימנא בגמרא דלדברי הכל ז' סותר ותו לא: ואם עד שלא גילח - נודע לו שנטמא בין בו ביום בין שנטמא בתוך ימי מלאת: בין כך ובין כך - בין בטומאה ידועה בין בטומאת התהום סותר את הכל: כיצד - היא טומאת התהום שאינו סותר אם נטמא בטומאת מת וירד לטבול במערה ביום שביעי שלו ולאחר שיצא מצא לשם מת שהוא צף על פני המים שבפתח המערה והוא לא הכיר בו כשירד שם לטבול אין זו טומאת התהום ואפי' אם לא נודע לו עד לאחר גילוח ואפילו אם לא ירד לשם לטבול אלא להקר ה"ז טמא וסותר את הכל: אבל אם נמצא משוקע בקרקע המערה - שבשעה שנכנס לא היה צף בזו יש חילוק פעמים שהוא טהור ופעמים שהוא טמא כשנכנס לשם ולא נכנס בה אלא להקר ונודע לו לאחר גילוח שנמצא לשם מת משוקע כנגד פי המערה ה"ז טהור דזו היא טומאת התהום אבל ירד לשם ליטהר מטומאת המת ואח"כ נודע לו ואפילו לאחר גילוח ה"ז טמא וסותר את הכל אע"פ שהיא טומאת התהום: שחזקת טמא טמא - העמידו בחזקת טמא: וחזקת טהור - יורד לשם בחזקת טהור: שרגלים לדבר - כלומר שהדברים נראין כך דטהור העמד על חזקתו וטמא על חזקתו ותיהוי חזקת טהור טהור וחזקת טמא טמא: גמ' במחוורת לו - בברורה לו כגון טומאה ידועה סותר אבל לא על טומאה שאינה ידועה לו: ור"ל אמר אמר קרא - גבי עושה פסח כי יהיה טמא לנפש או בדרך רחוקה: כי דרך בגלוי אף טומאה בגלוי - לאפוקי טומאת התהום דלא והוא הדין לנזיר דבכל מקום נזיר ועושה פסח כי הדדי נינהו: בשלמא למ"ד כי דרך - דבגלוי שפיר דכיון דאחד מכירה בסוף העולם הוי גלוי: אלא למ"ד במחוורת לו כי מכירה אחד בסוף העולם - אמאי הוי טמא והא אינה מחוורת לו: ותו - בין למ"ד במחוורת לו בין למ"ד כי דרך כיון דמדאורייתא טומאת התהום הותרה גביה הא דתניא המוצא מת מושכב כו' מאי שנא גבי תרומה דהוי טמא וגבי נזיר ועושה פסח דהוי טהור: אלא טומאת התהום גמרא גמירי לה - דאינה מטמאה והכי גמירי לה דלנזיר ועושה פסח בלבד אינה מטמאה אבל לתרומה לא גמרינן הילכתא ומשום הכי הוי טמא: מאן תנא - דאם נודע לו קודם גילוח אע"פ שהביא קרבנותיו סותר: א"ר יוחנן ר"א היא דאמר - בפרק ג' מינין (לעיל נזיר דף מו.) ואחר ישתה הנזיר יין אחר מעשים כולן דברי ר"א דכיון דעדיין לא גילח כמי שנודע לו בתוך מלאת דמי וסותר את הכל דאי לרבנן כיון שנזרק עליו אחד מן הדמים שוב אינו סותר: בעי רמי בר חמא נטמא - בטומאת התהום בתוך ימי מלאת ונודע לו לאחר מלאת קודם הבאת קרבנותיו וקודם גילוח: מהו בתר ידיעה אזלינן - כלומר מי אמרינן דהא דגמרינן דטומאת התהום אינה סותרת היכא דידיעה הויא לאחר מלאת אפילו היכא דנטמא בימי מלאת או דילמא כיון דנטמא בימי מלאת אע"ג דנודע לו לאחר מלאת ואפילו לאחר הבאת קרבנותיו לא אמרינן דטומאת התהום הותרה לו וסותר ולרמי בר חמא דקמיבעיא ליה הכי לא שמיעא ליה מתני' ואמטו להכי קמיבעיא ליה הכי אי סותר או אינו סותר כלל:

נזיר שגילח - תגלחת טהרה ונודע שהוא טמא אם טומאה ידועה היא סותר ואם טומאת התהום היא כלומר שנודע לו שבמקום שעבר היתה טומאת התהום ובגמרא מפרש איזו היא טומאת התהום שאין אחד בעולם מכירה והכי הילכתא גמירי לה: אם עד שלא גילח - נודע לו בין כך ובין כך סותר בין בטומאה ידועה בין בטומאת התהום דכי גמירי טומאת התהום דלא סתרה דוקא כשנודע לו אחר שגילח אבל נודע לו קודם שגילח סותר: כיצד דין טומאת התהום ירד לטבול במערה - בשביל טומאת שרץ ונמצא כזית מן המת צף על פני המערה ספק אם היה כזית מן המת בתוך המערה בשעה שטבל והאהיל או שמא לא היה שם בשעה שטבל טמא דספק טומאה ברשות [היחיד] ספקו טמא ואם נודע לו אפילו אחר שגילח טמא ולא אמרינן אף כי היה כזית מן המת תוך המערה בשעה שטבל יהא טהור משום טומאת התהום דכיון שאין שום דבר מכסה עליה הוה ליה כטומאה ידועה: משוקע בקרקע המערה - אז ודאי מיקרי שפיר טומאת התהום ולכך ירד להקר וליום אחרון שגילח נודע לו אותה טומאה טהור משום דטומאת התהום הוא: ליטהר מטומאת מת - אם ירד ליטהר מטומאת המת ואחר שחזר ומנה ימי נזירותו וגילח נודע לו כשירד למערה היה כזית מהמת משוקע במערה טמא שחזקת טמא טמא דכי גמירי דטומאת התהום דמת הותר דוקא לאדם שלא היה בחזקת טומאת מת: שחזקת טמא טמא (כלומר) שרגלים לדבר כלומר שטעם גדול י"ל הואיל והוא בחזקת טומאת מת לא הותרה טומאת התהום אצלו והא דנקיט ברישא ירד לטבול ובסיפא ירד להקר יש ליתן טעם לדבר דרישא רבותא קא משמע לן אף כי ירד לטבול דמסתמא דקדק ועיין היטב שלא תהא טומאה סביביו ונמצא מת צף על פי המערה מ"מ טמא משום ספק טומאה ברה"י וסיפא רבותא קמ"ל אף כי ירד להקר ואין דרכו לבדוק ולדקדק סביביו מ"מ כי משוקע בקרקע המערה טהור משום דהוי טומאת התהום: במחוורת לו - אבל בטומאת התהום שאינה מחוורת ולא הכיר בה אחד בסוף העולם אז אינו סותר: רבי שמעון בן לקיש אמר כי דרך - גבי עושה פסח כתיב איש איש כי יהיה טמא לנפש או בדרך רחוקה לכם ומדסמך טמא לנפש לדרך נאמר כי דרך וגמרינן נזיר מעושה פסח אבל בפרק כיצד צולין (פסחים דף פא: ושם) לא קאמר הש"ס הכי והכי איתא התם במחוורת לו אשכחנא נזיר עושה פסח מנלן דכתיב או בדרך רחוקה כי דרך כו' משמע התם דלא פליגי ולא גמירי נזיר מעושה [פסח]: אלא למ"ד במחוורת לו כי מכירה אחד בסוף העולם מאי הוי - ובפ' כיצד צולין (ג"ז שם) לא קאמר הכי דקאמר למ"ד כי דרך נימא עד דידעי בה כולי עלמא כי דרך: לנזיר ועושה פסח טהור - ומיירי בטומאת התהום כדפרישי' בסמוך: ומאי שנא תרומה מנזיר ועושה פסח - בפרק כיצד צולין (גם זה שם) ליתא האי פירכא דסוגיא דהתם לית לה דגמירי אהדדי אלא טומאת התהום גמירי: מאן תנא א"ר יוחנן ר"א היא דאמר תגלחת מעכבת - מלשתות ביין דלרבנן דאמרי דתגלחת אינה מעכבת א"כ אחר שנזרק הדם אין [עליו] עוד תורת נזיר וכן שנודע לו עד שלא גילח כמי שגילח תימה דבפ' כיצד צולין (גם זה שם) אמר מר בר רב אשי טומאת התהום מרצה אפילו נודע לו קודם זריקה והשתא [אי] אליבא דר"א אפילו לאחר זריקה סותר קודם גילוח ואי אליבא דרבנן הא קודם זריקה לרבנן מעכבת כקודם גילוח לר"א דהכא משמע דדבר המעכב סותר לכ"ע י"ל דלגבי עושה פסח מיירי שאין טעון גילוח ואתיא בין לרבנן בין לר"א דכיון שנשחט הפסח א"כ הוי הדם עומד ליזרק וכל העומד ליזרק כזרוק דמי ולכך אין סותר כיון שנשחט אבל תגלחת מצוה באפי נפשה היא ועוד י"ל דהא דאמרינן התם טומאת התהום מרצה היינו ע"י ריצוי הציץ ולכך מרצה אף קודם זריקה אבל על התגלחת לא שייך רצוי ציץ: בעי רב חמא ניטמא תוך מלאת - בטומאה ידועה או בטומאת התהום ונודע לו לאחר מלאת קודם גילוח לר"א מהו בתר טומאה אזלינן וסותר שלשים או בתר ידיעה אזלינן וסותר שבעה:

נזיר סג.

Navigate the library