Nazir 23a · Talmud

וּמַתְנִיתִין כְּגוֹן דַּאֲמַר לַהּ ״הֲרֵינִי נָזִיר, וְאַתְּ מַאי?״ מִשּׁוּם הָכִי, מֵיפֵר אֶת שֶׁלָּהּ וְשֶׁלּוֹ קַיָּים. מַתְנִי׳ הָאִשָּׁה שֶׁנָּדְרָה בְּנָזִיר, וְהָיְתָה שׁוֹתֶה בְּיַיִן וּמִטַּמְּאָה לְמֵתִים — הֲרֵי זֶה סוֹפֶגֶת אֶת הָאַרְבָּעִים. הֵפֵר לָהּ בַּעְלָהּ, וְהִיא לֹא יָדְעָה שֶׁהֵפֵר לָהּ בַּעְלָהּ, וְהָיְתָה שׁוֹתָה בְּיַיִן וּמִטַּמְּאָה לְמֵתִים — אֵינָהּ סוֹפֶגֶת אֶת הָאַרְבָּעִים. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אִם אֵינָהּ סוֹפֶגֶת אֶת הָאַרְבָּעִים — תִּסְפּוֹג מַכַּת מַרְדּוּת. גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: ״אִישָׁהּ הֲפֵרָם וַה׳ יִסְלַח לָהּ״ — בְּאִשָּׁה שֶׁהֵפֵר לָהּ בַּעְלָהּ וְהִיא לֹא יָדְעָה הַכָּתוּב מְדַבֵּר, שֶׁהִיא צְרִיכָה כַּפָּרָה וּסְלִיחָה. וּכְשֶׁהָיָה מַגִּיעַ רַבִּי עֲקִיבָא אֵצֶל פָּסוּק זֶה, הָיָה בּוֹכֶה: וּמָה מִי שֶׁנִּתְכַּוֵּון לַעֲלוֹת בְּיָדוֹ בְּשַׂר חֲזִיר, וְעָלָה בְּיָדוֹ בְּשַׂר טָלֶה — טָעוּן כַּפָּרָה וּסְלִיחָה. הַמִּתְכַּוֵּון לַעֲלוֹת בְּיָדוֹ בְּשַׂר חֲזִיר וְעָלָה בְּיָדוֹ בְּשַׂר חֲזִיר — עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. כַּיּוֹצֵא בַּדָּבָר אַתָּה אוֹמֵר: ״וְלֹא יָדַע וְאָשֵׁם וְנָשָׂא עֲוֹנוֹ״, וּמָה מִי שֶׁנִּתְכַּוֵּון לַעֲלוֹת בְּיָדוֹ בְּשַׂר טָלֶה, וְעָלָה בְּיָדוֹ בְּשַׂר חֲזִיר, כְּגוֹן חֲתִיכָה סָפֵק שֶׁל שׁוּמָּן סָפֵק שֶׁל חֵלֶב — אָמַר קְרָא ״וְנָשָׂא עֲוֹנוֹ״. מִי שֶׁנִּתְכַּוֵּון לַעֲלוֹת בְּיָדוֹ בְּשַׂר חֲזִיר, וְעָלָה בְּיָדוֹ בְּשַׂר חֲזִיר — עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. אִיסִי בֶּן יְהוּדָה אוֹמֵר: ״וְלֹא יָדַע וְאָשֵׁם וְנָשָׂא עֲוֹנוֹ״, וּמָה מִי שֶׁנִּתְכַּוֵּון לַעֲלוֹת בְּיָדוֹ בְּשַׂר טָלֶה, וְעָלָה בְּיָדוֹ בְּשַׂר חֲזִיר, כְּגוֹן שְׁתֵּי חֲתִיכוֹת אַחַת שֶׁל חֵלֶב וְאַחַת שֶׁל שׁוּמָּן — ״וְנָשָׂא עֲוֹנוֹ״. הַמִּתְכַּוֵּון לַעֲלוֹת בְּיָדוֹ בְּשַׂר חֲזִיר, וְעָלָה בְּיָדוֹ בְּשַׂר חֲזִיר — עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. עַל דָּבָר זֶה יִדְווּ הַדּוֹוִים. וְכׇל הָנֵי לְמָה לִי? צְרִיכִין, דְּאִי תְּנָא גַּבֵּי אִשָּׁה, הָתָם הוּא דְּבָעֲיָא כַּפָּרָה וּסְלִיחָה — מִשּׁוּם דְּמֵעִיקָּרָא לְאִיסּוּרָא אִיכַּוֵון. אֲבָל חֲתִיכָה סָפֵק שֶׁל חֵלֶב סָפֵק שֶׁל שׁוּמָּן, דִּלְהֶיתֵּרָא אִיכַּוֵּין — לָא בָּעֵי כַּפָּרָה וּסְלִיחָה. וְאִי אִיתְּמַר הָדָא — דְּאִיכָּא אִיסּוּרָא. אֲבָל אִשָּׁה דְּהֵפֵר לָהּ בַּעְלָהּ, דְּהֶתֵּירָא — לָא תִּיבְעֵי כַּפָּרָה וּסְלִיחָה. וְאִי אִיתְּמַר הָנֵי תַּרְתֵּי, הֲוָה אָמֵינָא: הָנֵי תַּרְתֵּי הוּא דְּסַגִּי לְהוֹן בְּכַפָּרָה וּסְלִיחָה — דְּלָא אִיקְּבַע אִיסּוּרָא. אֲבָל שְׁתֵּי חֲתִיכוֹת אַחַת שֶׁל חֵלֶב וְאַחַת שֶׁל שׁוּמָּן, דְּאִיקְּבַע אִיסּוּרָא — לָא סַגִּי לֵיהּ בְּכַפָּרָה וּסְלִיחָה, קָא מַשְׁמַע לַן דְּלָא שְׁנָא. אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מַאי דִּכְתִיב ״כִּי יְשָׁרִים דַּרְכֵי ה׳ וְצַדִּקִים יֵלְכוּ בָם וּפֹשְׁעִים יִכָּשְׁלוּ בָם״ — מָשָׁל לִשְׁנֵי בְּנֵי אָדָם שֶׁצָּלוּ אֶת פִּסְחֵיהֶן, אֶחָד אֲכָלוֹ לְשׁוּם מִצְוָה, וְאֶחָד אֲכָלוֹ לְשׁוּם אֲכִילָה גַּסָּה. זֶה שֶׁאֲכָלוֹ לְשׁוּם מִצְוָה — ״וְצַדִּקִים יֵלְכוּ בָם״. וְזֶה שֶׁאֲכָלוֹ לְשׁוּם אֲכִילָה גַּסָּה — ״וּפֹשְׁעִים יִכָּשְׁלוּ בָם״. אֲמַר לֵיהּ רֵישׁ לָקִישׁ: הַאי ״רָשָׁע״ קָרֵית לֵיהּ?! נְהִי דְּלָא קָא עָבֵיד מִצְוָה מִן הַמּוּבְחָר, פֶּסַח מִיהָא קָא עָבֵיד! אֶלָּא: מָשָׁל לִשְׁנֵי בְּנֵי אָדָם, זֶה אִשְׁתּוֹ וַאֲחוֹתוֹ עִמּוֹ, וְזֶה אִשְׁתּוֹ וַאֲחוֹתוֹ עִמּוֹ. לְזֶה נִזְדַּמְּנָה לוֹ אִשְׁתּוֹ, וּלְזֶה נִזְדַּמְּנָה לוֹ אֲחוֹתוֹ. זֶה שֶׁנִּזְדַּמְּנָה לוֹ אִשְׁתּוֹ — ״צַדִּקִים יֵלְכוּ בָם״, וְזֶה שֶׁנִּזְדַּמְּנָה לוֹ אֲחוֹתוֹ — ״וּפֹשְׁעִים יִכָּשְׁלוּ בָם״. מִי דָּמֵי? אֲנַן קָאָמְרִינַן חֲדָא דֶּרֶךְ. הָכָא — שְׁנֵי דְרָכִים. אֶלָּא, מָשָׁל לְלוֹט וּשְׁתֵּי בְנוֹתָיו עִמּוֹ. הֵן שֶׁנִּתְכַּוְּונוּ לְשֵׁם מִצְוָה — ״וְצַדִּקִים יֵלְכוּ בָם״, הוּא שֶׁנִּתְכַּוֵּין לְשֵׁם עֲבֵירָה — ״וּפֹשְׁעִים יִכָּשְׁלוּ בָם״. וְדִלְמָא הוּא נָמֵי לְשׁוּם מִצְוָה אִיכַּוֵּוין? אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כׇּל הַפָּסוּק הַזֶּה עַל שֵׁם עֲבֵירָה נֶאֱמַר. ״וַיִּשָּׂא לוֹט״ — ״וַתִּשָּׂא אֵשֶׁת אֲדֹנָיו אֶת עֵינֶיהָ״. [״אֶת עֵינָיו״ —] ״כִּי הִיא יָשְׁרָה בְעֵינָי״. ״וַיַּרְא״ — ״וַיַּרְא אֹתָהּ שְׁכֶם בֶּן חֲמוֹר״. ״אֶת כׇּל כִּכַּר הַיַּרְדֵּן״ — ״כִּי בְעַד אִשָּׁה זוֹנָה עַד כִּכַּר לָחֶם״. ״כִּי כֻלָּהּ מַשְׁקֶה״ — ״אֵלְכָה אַחֲרֵי מְאַהֲבַי נֹתְנֵי לַחְמִי וּמֵימַי צַמְרִי וּפִשְׁתִּי שַׁמְנִי וְשִׁיקּוּיָי״. וְהָא מֵינָס אֲנִיס! תָּנָא מִשּׁוּם רַבִּי יוֹסֵי בַּר רַב חוֹנִי: לָמָּה נָקוּד עַל וָיו ״וּבְקוּמָהּ״ שֶׁל בְּכִירָה, לוֹמַר שֶׁבְּשִׁכְבָהּ לָא יָדַע, אֲבָל בְּקוּמָהּ יָדַע. וּמַאי הֲוָה לֵיהּ לְמִיעְבַּד? מַאי דַהֲוָה הֲוָה! נָפְקָא מִינַּהּ, דִּלְפַנְיָא אַחֲרִינָא לָא אִיבְּעִי לְמִישְׁתֵּי חַמְרָא. דָּרֵשׁ רָבָא: מַאי דִּכְתִיב ״אָח נִפְשָׁע מִקִּרְיַת עֹז

ומתניתין דאמר הריני נזיר לגמרי ואת מאי - כלומר ואת מי הוית נזירה והלכך אי אמרה אמן דניחא לה בנזירות הרי בעל יכול להפר לפי שלא תלה נדרו בנדרה (ומתני' דקתני דיכול להפר את שלה וברייתא קתני דשניהן יכול להפר): מתני' הרי זו סופגת את הארבעים - מפרש לה לעיל (נזיר כא:): רבי יהודה אומר תספוג מכת מרדות - אם לא נתחייבה במלקות מן התורה תהא לוקה מכות מדרבנן כדי להוכיחה שלא תהא מזידה: גמ' ת"ר אישה הפרם וה' יסלח לה - במה הכתוב מדבר אם באשה שנדרה והפר לה בעלה סליחה זו למה אלא כו' ע"כ באשה שהפר לה בעלה והיא לא ידעה הכתוב מדבר דהא כבר כתיב ואם ביום שמוע אישה יניא אותה דהיינו שהפר לה בידיעתה: מי שנתכוין לאכול בשר חזיר ואכל בשר טלה גרסי': המתכוון לאכול בשר חזיר גרסי': דמעיקרא לאיסורא איכוון - דהא לא ידעה דהפר לה בעלה ומשום הכי צריכה כפרה וסליחה: דלא איקבע איסורא - דהוא סבור דשומן הוא: אבל אשה דהפר לה בעלה - דקאי גבה בהתירא אימא לא תיבעי סליחה: אבל בשתי חתיכות - אחת של חלב ואחת של שומן כההיא דאיסי בן יהודה: דאיקבע איסורא - דהא מיהא הוה ידע דחדא מינייהו של חלב: אימא לא תסגי ליה בכפרה וסליחה - דכמזיד דמי: קמ"ל דלא שנא - ידע כולו ולא שנא ידע מקצתו מביא אשם תלוי ומתכפר לו: ואחד אכלו לשם אכילה גסה - או מחמת תאוה שאכלו ברעבון: מי דמי אנן אמרינן דבחד דרך - הולך אחד ונכשל אחד: והכא שני דרכים - אשתו ואחותו דלזה נזדמנה לו אשתו ולזה אחותו: כל הפסוק הזה לשום עבירה נאמר - ולכך אי אתה יכול לדונו לכף זכות: אח נפשע זה לוט - שנקרא אח לאברהם כדכתיב אל נא תהי מריבה וגו' כי אנשים אחים אנחנו (בראשית י״ג:ח׳):

הרי זו סופגת את הארבעים - בגמ' (דף כא:) מסיק שלא היפר לה בעלה ופשיטא הוא ומשום דקא בעי למיתני סיפא ואינה סופגת וכו' דהוי חידושא אע"ג דנתכוונה לאיסורא כיון דעלה בידה היתר אינה סופגת תנא נמי רישא וסופגת: רבי יהודה אומר אם אינה סופגת את הארבעים תספוג מכת מרדות - מדרבנן שנתכוונה לאיסורא במזיד ובפ' בתרא דמכות (דף כב.) מכות ארבעים מן התורה אבל מכת מרדות בלי מנין אלא מכין עד שתצא נפשו או עד שמקבל עליו ומספקא לרבי דהכא דלוקה על שעברה דשמא דוקא מ' ותו לא דדוקא כשאין רוצה לקיים אותה המצוה מכין אותו בלי מספר אבל הכא שכבר עברה למה תלקה יותר מדאורייתא אם לא הפר: הג"ה גמ' יתיב ר"ש בן לקיש קמיה דר' יהודה נשיאה ויתיב וקאמר והוא שהתפיסו כולם בתוך כדי דיבור כדמפרש והולך כדי שאילת שלום תלמיד לרב דהיינו שלום עליך רבי ג' תיבות ה"נ יכולין שלשה אנשים להתפיס עצמן בראשון שנדר בנזיר שכל אחד אמר ואני הם שלש תיבות דאפילו האחרון תוך כדי דיבור מן הראשון אבל הרביעי אינו יכול להתפיס עצמו בראשון אפילו אמר ואני שכבר שהו כדי דיבור מן הראשון ולכך לא חייל נזירות ארביעי: באשה שהפר לה בעלה והיא לא ידעה הכתוב מדבר - דאי ידעה אמאי צריכה סליחה וכפרה לכפר: והוא לא ידע ואשם ונשא עונו - בקרא דאשם תלוי כתיב ועלה בידו בשר חזיר כגון חתיכה אחת ספק היא של חלב וספק היא של שומן דס"ל לת"ק דאשם תלוי אפילו אחתיכה אחת מיחייב: איסי בן יהודה אומר [ולא ידע ואשם ונשא עונו] - ולא פי' קרא כדלעיל אלא כגון ב' חתיכות אחת של חלב ואחת של שומן דס"ל לאיסי בן יהודה דלא מיחייב אשם תלוי אלא אחתיכה אחת משתי חתיכות: על דבר זה יד"וו - ראשי התיבות ידע ואשם ונשא הכתוב מדבר באשם תלוי: פסח מיהא קעביד - משמע דאכילה גסה שמה אכילה וקשה דבפרק בתרא דיומא (דף פ:) קאמרי' האוכל אכילה גסה ביה"כ פטור דלא שמה אכילה ואומר ר"ת דתרי ענייני אכילות גסות יש וההוא [דיומא] כגון שנפשו קצה באכילה מרוב שובעו והכא שאין נפשו קצה אלא שאינו רעב לאכול לתיאבון: מי דמי אנן חד דרך קאמרינן - שהצדיק הולך בו והרשע נכשל באותו דרך עצמו [והכא] הם שני דרכים שזה בא על אשתו וזה בא על אחותו: ללוט ושתי בנותיו הוא שנתכוון לעבירה ופושעים יכשלו בם - והיינו כמ"ד בפרק ד' מיתות (סנהדרין נח:) עובד כוכבים אסור בבתו ואפילו למ"ד מותר כבר פירשו [האומות] מעצמן מעריות: ודלמא איהו נמי לשם שמים מכוון - שלא מצינו בו שהיה שטוף בזימה ומשני אדרבה שטוף היה שנאמר וישא לוט וכל הפסוק דרשינן לעבירה: והא מינס קאניס - שהרי השקוהו יין ובהאי עובדא לא היה כוונתו לעבירה כלל ואמאי קרית ליה פושע: למה נקוד על וי"ו דובקומה - לומר לך דהרי הוא כמאן דליתיה דבקומה ידע: אח נפשע מקרית עוז זה לוט - שנקרא אח לאברהם כדכתיב כי אנשים אחים אנחנו מקרית עוז זה אברהם כדכתיב הביטו אל צור חוצבתם:

נזיר כג.

Navigate the library