Nazir 47b · Talmud

וּמְרוּבֵּה בְגָדִים — מָשׁוּחַ בְּשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה עָדִיף, דְּאִילּוּ מָשׁוּחַ בְּשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה — מֵבִיא פַּר הַבָּא עַל כׇּל הַמִּצְוֹת, וְאִילּוּ מְרוּבֵּה בְגָדִים — אֵין מֵבִיא. מָשׁוּחַ שֶׁעָבַר וּמְרוּבֵּה בְגָדִים — מְרוּבֵּה בְגָדִים עָדִיף, דִּמְרוּבֵּה בְגָדִים — עָבֵיד עֲבוֹדָה, וְאִילּוּ מָשׁוּחַ שֶׁעָבַר — לָאו בַּר עֲבוֹדָה הוּא. עָבַר מֵחֲמַת קֵירוּיוֹ וְעָבַר מֵחֲמַת מוּמוֹ — עָבַר מֵחֲמַת קֵירוּיוֹ עָדִיף, דְּאִילּוּ הַאי חֲזִי לַעֲבוֹדָה לְמָחָר, וְאִילּוּ עָבַר מֵחֲמַת מוּמוֹ לֹא חֲזִי לָעֲבוֹדָה. אִיבַּעְיָא לְהוּ: מְשׁוּחַ מִלְחָמָה וּסְגָן, הֵי מִינַּיְיהוּ עֲדִיף? מְשׁוּחַ מִלְחָמָה עֲדִיף — דַּחֲזֵי לְמִלְחָמָה, אוֹ דִּלְמָא סְגָן עֲדִיף — דַּחֲזֵי לַעֲבוֹדָה? תָּא שְׁמַע, דְּתַנְיָא: אֵין בֵּין מְשׁוּחַ מִלְחָמָה לִסְגָן, אֶלָּא שֶׁאִם הָיוּ מְהַלְּכִין בְּדֶרֶךְ וּמָצְאוּ מֵת מִצְוָה — יִטַּמֵּא מְשׁוּחַ מִלְחָמָה וְאַל יִטַּמֵּא הַסְּגָן. וְהָתַנְיָא: מְשׁוּחַ מִלְחָמָה קוֹדֵם לִסְגָן! אָמַר מָר זוּטְרָא: לְעִנְיַן הַחֲיוֹתוֹ — מְשׁוּחַ מִלְחָמָה עֲדִיף, מַאי טַעְמָא — דִּתְלוּ בֵּיהּ רַבִּים, וּלְעִנְיַן טוּמְאָה סְגָן עֲדִיף. דְּתַנְיָא, רַבִּי חֲנִינָא בֶּן אַנְטִיגְנוֹס אוֹמֵר: לָמָּה תִּקְּנוּ סְגָן לְכֹהֵן גָּדוֹל — שֶׁאִם אֵירַע בּוֹ פְּסוּל הֲרֵי נִכְנָס וּמְשַׁמֵּשׁ תַּחְתָּיו. עַד כָּאן לָא פְּלִיגִי אֶלָּא בְּכֹהֵן גָּדוֹל וְנָזִיר כִּי קָא אָזְלִי בַּהֲדֵי הֲדָדֵי, אֲבָל חַד חַד לְחוֹדֵיהּ בַּר אִיטַּמּוֹיֵי אִינּוּן. מְנָא הָנֵי מִילֵּי? דְּתָנוּ רַבָּנַן: ״עַל כׇּל נַפְשׁוֹת מֵת לֹא יָבֹא״, בַּמָּה הַכָּתוּב מְדַבֵּר? אִי בִּרְחוֹקִים — קַל וָחוֹמֶר הוּא: וּמָה כֹּהֵן הֶדְיוֹט שֶׁהוּא מִיטַּמֵּא לִקְרוֹבִים אֵינוֹ מִיטַּמֵּא לִרְחוֹקִים, כֹּהֵן גָּדוֹל שֶׁאֵינוֹ מִיטַּמֵּא לִקְרוֹבִים, אֵינוֹ דִּין שֶׁאֵינוֹ מִיטַּמֵּא לִרְחוֹקִים? אֶלָּא בִּקְרוֹבִים הַכָּתוּב מְדַבֵּר. וּלְאָבִיו הוּא דְּאֵינוֹ מִיטַּמֵּא, הָא מִיטַּמֵּא הוּא לְמֵת מִצְוָה.

משוח בשמן המשחה ומרובה בגדים - כלומר והא פשיטא לן דכ"ג שנמשח בשמן המשחה קודם שנגנז צנצנת המן ומקלו של [אהרן] ושמן המשחה בימי יאשיהו וכהן גדול שלא נמשח בשמן המשחה שעומד בכהונתו לאחר שנגנז שמן המשחה אפילו בבית ראשון ואין בינו לבין כהן הדיוט אלא שהוא מרובה בגדים שמשמש בח' בגדים בבגדי לבן ובגדי זהב וכהן הדיוט אינו משמש אלא בד' הא נמי פשיטא שאם היו מהלכין בדרך ומצאו מת מצוה דמיטמא מרובה בגדים ולא יטמא משוח בשמן המשחה משום דאיהו עדיף שכן מביא פר העלם על כל המצות כמו צבור כדכתיב (ויקרא ד׳:ג׳) ואם הכהן המשיח וגו' כלומר שהוא מביא קרבן על אשמתו כמו צבור על אשמתן אבל מרובה בגדים אינו דינו אלא כיחיד: ומשוח שעבר - כלומר קודם שנגנז שמן המשחה ואירע קרי בכ"ג ומינו אחר תחתיו ומשחוהו ואחר כך כשנטהר כ"ג חוזר לעבודתו ושני עובר לו: ומשוח שעבר לאו בר עבודה הוא - אלא אותו יה"כ כדאמרי' במס' יומא (דף יב:) ראשון חוזר לעבודתו ושני אינו ראוי לא לכ"ג ולא לכהן הדיוט משום דמעלין בקודש ולא מורידין: כהן משוח מלחמה לא חזי לעבודה - כדאמרינן במס' הוריות: והתניא משוח מלחמה קודם לסגן - דמשמע לכל דבר קודם לו דאיהו עדיף טפי במס' הוריות קאי: דתלו ביה רבים - דעביד מלחמה בשביל רבים: עד כאן לא פליגי - ר' אליעזר ורבנן אלא בכ"ג ונזיר דקאזלי בהדדי ואשכחו מת מצוה הי מינייהו ליטמא ברישא אבל חד לחודיה כו': על כל נפשות מת לא יבא - לא בא אלא לקרובין דאי לרחוקים הרי כבר למדנו מכהן הדיוט והואיל ולא בא הכתוב להזהיר על כל נפשות מת אלא משום קרובין מה ת"ל לאביו לא בא אלא לומר לך לאביו אינו מיטמא אבל מיטמא הוא למת מצוה: ולאמו - האמור בכהן גדול מה ת"ל:

מרובה בגדים ומשוח שעבר - וה"ה דמצי למינקט משוח ומשוח שעבר או מרובה בגדים ומרובה בגדים שעבר אלא רבותא נקט דאפי' אותו שעבר משוח מרובה בגדים עדיף ממנו הכי גריס מרובה בגדים ומשוח שעבר לכאורה משמע מרובה בגדים כגון שכבר נגנז שמן המשחה והיה כ"ג מרובה בגדים ואירע בו קרי ומינו אחר תחתיו ומשחוהו ועבר יום הכפורים ושוב הראשון שהוא מרובה בגדים חוזר לעבודתו והשתא יש לפנינו מרובה בגדים ומשוח שעבר ואי אפשר לומר כן דאיך נעשה זה שמשחו השני ולא משחו הראשון אלא יש לפרש כגון שיש כאן כ"ג משוח (שעבר) ואירע בו קרי ומשחו אחר תחתיו ועבד יה"כ אחד ושוב המשוח הראשון חזר לעבודתו ועבד כמה שנים אחרי כן ומשוח השני עבר (עבודתו) ובין כך ובין כך נגנז שמן המשחה וזה המשוח ראשון שחזר לעבודתו גלה עם יכניה ומינו אחר תחתיו מרובה בגדים אבל משוח שעבר אינו מתמנה תחתיו כל ימי חייו של הראשון אף כי יצא בגולה משום איבה ולהכי ליכא למימר דמת המשוח דא"כ משוח שעבר יתמנה תחתיו אלא גלה ומינו מרובה בגדים תחתיו והשתא המשוח שעבר קודם למרובה בגדים בזמן שעדיין היה שמן המשחה והשתא שניהם המרובה בגדים והמשוח שעבר מרובה בגדים עדיף שעבד עבודה שראוי לעבודה ואילו משוח שעבר לאו בר עבודה הוא כדאמרינן פרק קמא דיומא (דף יב:) דלכהן גדול אינו ראוי משום איבה ולא לכהן הדיוט דמעלין בקדש ולא מורידין כשמעתיה דר' יוסי דאמר אינו ראוי לא לכה"ג ולא לכהן הדיוט: (ה"ג) דאילו משוח מביא פר הבא על כל המצות - כדכתיב אם הכהן המשיח יחטא לאשמת העם והביא פר וגו' ומרובה בגדים לא דכתיב בפ' הכהן המשיח דוקא משוח וליכא לפרושי משוח מביא פר העלם דבר של צבור כלומר שכהן משוח מקריבו ולא מרובה בגדים כדכתיב גביה ולקח הכהן המשיח מדם הפר והא ליתא דבתורת כהנים מוכח בהדיא דאף כהן הדיוט מקריבו (ה"ג) וא"ת אי מיירי אחר יה"כ לא היה לו לקרותו לזה מרובה בגדים אלא שעבר ואי מצאו מת מצוה ביה"כ והא קבורת מת מצוה לא דחי י"ט וכ"ש שבת ויה"כ וי"ל דלעולם ביה"כ עצמו איירי ולא לקברו אלא לטלטלו מחמה לצל דשרי אפי' בשבת ואהא קאמר דמשוח בשמן עדיף ומטמא המרובה בגדים מחמה לצל דמשוח עדיף דמייתי פר הבא על כל המצות אם הכהן המשיח הורה וטעה בהוראתו אבל מרובה בגדים אינו מביא פר על כל המצות דמשיח דוקא כתיב אלא מביא כשבה או שעירה כיחיד ובהוריות (דף יא:) עיקר הדבר ופירושו ופר הבא על כל המצות היינו בפר שהוא עצמו מביא שהורה בעצמו ועשה כהוראתו שהוראת כהן משיח לעצמו כהוראת ב"ד לציבור: עבר מחמת קרויו ועבר מחמת מומו - בין מום קבוע בין מום עובר מחמת קרויו עדיף דחזי לעבודה למחר ומחמת מומו לא [עביד] עד שיתרפא מומו: משוח מלחמה וסגן הי מינייהו עדיף - כלומר כל הני פשיטא לי והא מיבעיא לי משוח מלחמה עדיף דחזי למלחמה שנתמנה לכך לצאת עם העם למלחמה ותלו ביה רבים או דלמא סגן עדיף דהא חזי לעבודה פירוש ביום הכפורים שנתמנה לכך שאם יארע קרי בכ"ג שיכנס הוא תחתיו ונקרא סגן נמצא כי עיקר מינויו לשמש בעבודה ועיקר מינוי משוח מלחמה למלחמה: ת"ש דתניא אין בין משוח לסגן אלא שאם היו מהלכין בדרך ומצאו מת מצוה יטמא משוח מלחמה - וקשה דטובא איכא בינייהו כדאיתא בשילהי בא לו (יומא עב:) בבגדים שכ"ג משמש משוח מלחמה משמש (משמע) וסגן עובד בבגדים כמו הדיוט כמו שעובד ביה"כ נמי תחת כ"ג ותו כל החמשה דברים האמורים בפרשה לא פורע ולא פורם מצווה על הבתולה ואסור באלמנה דאינן נוהגין בסגן ונוהגין במשוח מלחמה כדמרבינן בפרק בתרא דהוריות (דף יב:) מקראי ואומר הרמ"ר דודאי טובא מילי איכא דמשוח מלחמה חמור מסגן ותנא קולי קולי קתני דאין קולא שנוהגת במשוח מלחמה שלא תנהוג בסגן [אלא] הך שיטמא משוח מלחמה ולא יטמא סגן והכי נמי אמרינן פרק מקום שנהגו (פסחים נה.) תנא קולי קולי קתני: והתניא משוח מלחמה קודם לסגן - וקא ס"ד דקדים לכל מילי קאמר אלא בקונט' פי' דידע שפיר המקשה דבהוריות (דף יג.) מתניא לענין להחיותו לפקח עליו את הגל קודם לסגן דאם נפל גל על שניהם ומכל מקום פריך דאי סגן עדיף לענין טומאה הוה לן לפקח את הגל תחלה על הסגן ומשני מר זוטרא דודאי לעניין להחיותו לפקח עליו את הגל משוח מלחמה עדיף דתלו ביה רבים ולענין טומאה סגן עדיף דנתמנה לעבודה ומיהו גם בהוריות מוקי לה הש"ס לענין להחיותו כי הכא משמע דבברייתא לא נשנית בהדיא הך לענין להחיותו: למה תקנו סגן לכ"ג - ובפרק טרף בקלפי (יומא לט.) גרסינן למה סגן מימינו פי' לימינו: עד כאן לא פליגי אלא בכ"ג ונזיר כי אזלי בהדי הדדי אבל חד חד לחודיה בני איטמויי אינון - פי' למת מצוה מכאן מוכח שאין לגרוס במשנתנו בפי' ומיטמאין למת מצוה ברישא דא"כ למה לו לדקדק בפלוגתייהו ישאל על המשנה להדיא מנלן: מנא הני מילי - דכהן ונזיר מיטמא למת מצוה דתנו רבנן על כל נפשות מת לא יבא לאביו ולאמו לא יטמא בכ"ג כתיב בפרשת אמור: אי ברחוקים ק"ו מהדיוט ומה כהן הדיוט שמיטמא לקרובים - כדכתיב קרא אינו מיטמא לרחוקים כ"ג שאינו מיטמא לקרובים כדכתיב לאביו ולאמו לא יטמא אינו דין שלא יטמא לרחוקים אלא ע"כ קרא דעל כל נפשות מת לא יבא בקרובים הכתוב מדבר ואייתר לאביו למידרש לאביו אינו מיטמא אבל מיטמא הוא למת מצוה וא"ת היכי מייתר לאביו והא ק"ו אין שייך לומר אם לא שנאמר הכתוב לאביו שכך מסיים הדין כ"ג שאינו מיטמא לקרובים ומנלן הא אם לא נכתב לאביו וי"ל דק"ו דקאמר לאו דוקא ואינו אלא לרווחא דמילתא כאילו היה אומר כן על כרחיך דקרא על כל נפשות מת לא יבא בקרובים דאי על רחוקים בא להזהיר הרי הוא מוזהר ועומד משהיה כהן הדיוט שהוזהר על הרחוקים דאטו משנעשה כהן גדול פקעה קדושת כהן הדיוט וקדושתו להיכא אזלא אלא על כרחיך על הקרובים בא להזהירו דכהן הדיוט שרי בהן אייתר לו לאביו ולאמו לדרשא לומר לאביו אינו מיטמא אבל מיטמא הוא למת מצוה:

נזיר מז:

Navigate the library