Nazir 31b · Talmud

וְאֶחָד בָּא כְּנֶגְדָּן, וְאָמַר אֶחָד: ״הֲרֵינִי נָזִיר שֶׁזֶּה פְּלוֹנִי״, וְאֶחָד אָמַר: ״הֲרֵינִי נָזִיר שֶׁאֵין זֶה פְּלוֹנִי״, ״הֲרֵינִי נָזִיר שֶׁאֶחָד מִכֶּם נָזִיר״, ״שֶׁאֵין אֶחָד מִכֶּם נָזִיר״, ״שֶׁשְּׁנֵיכֶם נְזִירִים״, ״שֶׁכּוּלְּכֶם נְזִירִים״ — בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: כּוּלָּם נְזִירִים. וְהָא הָכָא הֶקְדֵּשׁ בְּטָעוּת הוּא, וְקָתָנֵי: כּוּלָּם נְזִירִים! אָמְרִי: סָבְרִי בֵּית שַׁמַּאי הֶקְדֵּשׁ בְּטָעוּת הָוֵי הֶקְדֵּשׁ, הָכָא לָא. אַבָּיֵי אָמַר: לָא קָא סָלְקָא דַּעְתָּךְ דְּקָאֵים בְּצַפְרָא, אֶלָּא הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן, דְּקָאֵים בְּטִיהֲרָא, וְאָמַר: שׁוֹר שָׁחוֹר שֶׁיָּצָא מִבֵּיתִי רִאשׁוֹן לֶיהֱוֵי הֶקְדֵּשׁ. וַאֲמַרוּ לֵיהּ: לָבָן נְפַק. וַאֲמַר לְהוֹן: אִי הֲוָה יָדַעְנָא דְּלָבָן נְפַק לָא אֲמַרִי שָׁחוֹר. וּמִי מָצֵית אָמְרַתְּ דְּקָאֵים בְּטִיהֲרָא עָסֵיק? וְהָקָתָנֵי: ״דִּינָר שֶׁל זָהָב שֶׁיַּעֲלֶה״! תְּנִי ״שֶׁעָלָה״. ״חָבִית שֶׁל יַיִן שֶׁתַּעֲלֶה״! תְּנִי ״שֶׁעָלְתָה״. אָמַר רַב חִסְדָּא: אוּכָּמָא בְּחִיוָּרָא — לַקְיָא, חִיוָּרָא בְּאוּכָּמָא — לַקְיָא. תְּנַן: ״שָׁחוֹר שֶׁיֵּצֵא מִבֵּיתִי רִאשׁוֹן הֶקְדֵּשׁ״. קָא סָלְקָא דַּעְתִּין: כִּי מַקְדִּישׁ — בְּעַיִן רָעָה מַקְדִּישׁ, וְאָמְרִי בֵּית שַׁמַּאי הָוֵי הֶקְדֵּשׁ! וְאֶלָּא מַאי, בְּעַיִן יָפָה מַקְדִּישׁ? ״דִּינָר שֶׁל זָהָב שֶׁיַּעֲלֶה בְּיָדִי רִאשׁוֹן״ וְעָלָה כֶּסֶף, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: הֶקְדֵּשׁ. וְאֶלָּא מַאי — בְּעַיִן רָעָה מַקְדִּישׁ? חָבִית שֶׁל יַיִן שֶׁתַּעֲלֶה בְּיָדִי רִאשׁוֹן, וְעָלָה שֶׁל שֶׁמֶן, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: הֶקְדֵּשׁ. וְהָא שֶׁמֶן עָדִיף מִיַּיִן! אִי מִשּׁוּם הָא לָא קַשְׁיָא: בְּגָלִילָא שָׁנוּ, דְּחַמְרָא עָדִיף מִמִּשְׁחָא. רֵישָׁא קַשְׁיָא לְרַב חִסְדָּא! אָמַר לְךָ רַב חִסְדָּא: כִּי אֲמַרִי — בְּתוֹרָא דְקַרְמְנָאֵי. וְאָמַר רַב חִסְדָּא: אוּכָּמָא — לְמַשְׁכֵּיהּ, סוּמָּקָא — לְבִשְׂרֵיהּ, חִיוָּרָא — לְרִדְיָא. וְהָאָמַר רַב חִסְדָּא: אוּכָּמָא בְּחִיוָּרָא לַקְיָא! כִּי אֲמַרִי, בְּתוֹרָא דְקַרְמוֹנָאֵי. מַתְנִי׳ מִי שֶׁנָּדַר בְּנָזִיר, וְנִשְׁאַל לְחָכָם וַאֲסָרוֹ — מוֹנֶה מִשָּׁעָה שֶׁנָּדַר. נִשְׁאַל לְחָכָם וְהִתִּירוֹ, הָיְתָה לוֹ בְּהֵמָה מוּפְרֶשֶׁת — תֵּצֵא וְתִרְעֶה בָּעֵדֶר. אָמְרוּ בֵּית הִלֵּל לְבֵית שַׁמַּאי: אִי אַתֶּם מוֹדִים בָּזֶה שֶׁהוּא הֶקְדֵּשׁ טָעוּת שֶׁתֵּצֵא וְתִרְעֶה בָּעֵדֶר?! אָמַר לָהֶן בֵּית שַׁמַּאי: אִי אַתֶּם מוֹדִים בְּמִי שֶׁטָּעָה וְקָרָא לַתְּשִׁיעִי ״עֲשִׂירִי״, וְלָעֲשִׂירִי ״תְּשִׁיעִי״, וְלָאַחַד עָשָׂר ״עֲשִׂירִי״, שֶׁהוּא מְקוּדָּשׁ? אָמְרוּ לָהֶם בֵּית הִלֵּל: לֹא הַשֵּׁבֶט קִידְּשׁוֹ. וּמָה אִילּוּ טָעָה וְהִנִּיחַ אֶת הַשֵּׁבֶט עַל שְׁמִינִי וְעַל שְׁנֵים עָשָׂר, שֶׁמָּא עָשָׂה כְּלוּם? אֶלָּא, כָּתוּב שֶׁקִּידֵּשׁ הָעֲשִׂירִי — הוּא קִידֵּשׁ הַתְּשִׁיעִי

ואחד בא כנגדן - ופתח אחד מהללו השנים ואמר הריני נזיר שזה פלוני כלומר הריני נזיר אם זה פלוני דודאי אינו איש פלוני ואחד אומר הריני נזיר אם אין זה פלוני ובא (אותו) אחד ואמר הריני נזיר אם אחד מכם נזיר ובא הרביעי ואמר הריני נזיר אם אין אחד מכם נזיר דודאי יש בכם אחד שהוא נזיר ובא חמישי לאותן שנים הראשונים ואמר הריני נזיר אם שניכם נזירים דודאי אינכם נזירים ובא ששי ואמר לכולן הריני נזיר אם כולכם נזירים: בש"א כולם נזירים - הואיל ואין לך אחד מהן שלא אמר הריני נזיר ואע"פ שכולן טועין שהיו סבורין שאינו כמו שהן אומרים וקאמרי ב"ש דכולן נזירין: והא הכא דהקדש בטעות כו' - מהכא איכא למשמע מינה דבית שמאי סברי דהקדש בטעות הוי הקדש אבל מההיא דשור שחור ליכא למשמע מינה דההיא מיירי בהקדש בכוונה וכדפרישית: אביי אמר - ומאי דקשיא לך לב"ש מה אילו אמר הרי זה תמורה זה לחצי היום מי הוי תמורה כו' הכא נמי לכי מיגלי מילתא בפלגא דיומא דנפיק שחור ליהוי איהו קדוש ולא לבן לא תקשה לך ולא מידי דלא ס"ד דקאים בצפרא וכדמפרש לה רב פפא לעיל: אלא הכא במאי עסקינן דקאים בטיהרא - בצהרים ואמר שור שחור שיצא מביתי ראשון היום ליהוי קדוש: ואמרי ליה ההוא דנפק לבן הוה ולא שחור אמר להו אי הוה ידענא דלבן נפק לא אמרי שחור - אלא לבן והוי טועה בהקדש ומשום הכי הוי הקדישו הקדש והוי לבן הקדש וב"ה סברי אינו הקדש דטעות אינו הקדש ואם נפש אדם לומר לוקמא אביי כגון דקאים בצפרא ואמר שור שחור שיצא ראשון יהא הקדש ויצא לבן וכמתנית' ואתרמי דלבן נפק ואמר להו אי הוה ידענא דלבן עתיד למיפק לא אמרי שחור אלא לבן הא לא קשיא דעל העתיד לבא אין אדם נותן דעתו להקדישו: תני שעלה - ואח"כ נזכר לדבר שהיה של כסף או חבית של שמן: אמר רב חסדא אוכמא בחיורא לקיא - שור שחור בין הלבנים כחוש הוא דשור לבן עדיף טפי: חיורא באוכמא לקי - כלומר ואע"ג דשור לבן מעלי אפילו הכי כי איכא כתמים חיורין במשכא דתורא אוכמא לקותא היא: תנן שור שחור שיצא מביתי ראשון - ה"ג כי מקדיש בעין רעה מקדיש וקאמרי ב"ש דלבן הוי הקדש ש"מ דלבן הוה גרוע טפי ואם איתא לרב חסדא דלבן עדיף טפי אמאי הוי הקדש והא מאן דמקדיש בעין רעה מקדיש ושור שחור הוא שהקדיש ולא לבן אלא ש"מ דליתא לדרב חסדא: ואלא מאי - קאמרת לרב חסדא דמקדיש בעין יפה מקדיש ומשום הכי קאמרי בית שמאי דלבן עדיף טפי הוי הקדש: ואלא הא דקתני דינר של זהב כו' - ועלה של כסף בית שמאי אומרים של כסף הקדש ואמאי הא מאן דמקדיש בעין יפה מקדיש: ואלא מאי בעין רעה מקדיש - אי הכי חבית של שמן אמאי הוי הקדש לבית שמאי הואיל דהוא יפה מחבית של יין: הא לא קשיא דבגלילא שנו דחמרא עדיף טפי ממשחא - דלדידהו נפיש משחא כדגרסינן בהמוכר את הספינה (ב"ב דף צא.) וניחא להו טפי בחמרא ואין שותין אלא יין ואמטו להכי קאמרי בית שמאי דשל שמן גרוע משל יין משום הכי הויא הקדש ומיתוקמא לכולהו מתני' דבעין רעה מקדיש וקשיא רישא לרב חסדא: כי קאמרי - חיורא מעלי טפי בתורא דקרמנאי של חרישה חיורא מעלי טפי אבל לבישרא: אוכמא למשכא - מעלי טפי וסומקא לבישרא מעלי וחיורא מעלי לרדיא לחרישה: והאמר רב חסדא אוכמא בחיורא לקיא - דמשמע בין למשכא בין לרדיא הוי אוכמא גרוע: כי קאמר - רב חסדא דאוכמא לקיא לרדיא אבל למשכיה הוי עדיף: מתני' מי שנדר בנזיר - ונזכר שטעה בנזירותו והתחיל להתחרט בו והלך ועבר על נזירותו ושתה יין ונטמא למתים ואח"כ הלך ונשאל לחכמים להתיר נזירותו: ואסרו - שהכירו שנדר גמור הוא: מונה נזירותו משעה שנדר - כלומר אותן [ימים] שזלזל בנזירותו עולה למניין שלשים עם אותן שנשתיירו לו משאסרו ואין צריך למנות איסור במנין הימים שזילזל בנזירותו אלא עולין לו להשלמת הנזירות: מי שנזר - ושמר עצמו בכל דקדוקי נזירות ואח"כ נשאל לחכמים והתירו לו מפני שטעה בנזירות אם היתה לו בהמה מופרשת תצא ותרעה בעדר כו': אמרו להם בית שמאי אי אתם מודים במי שטעה וקרא לתשיעי עשירי כו' אמרו להם בית הלל לא השבט קידשו - כלומר לא לכך מקודש תשיעי ואחד עשר שיהא מתקדש בשבט שעבר עליהן בטעות וקורא לו עשירי ותדע שאינו מתקדש בשביל השבט מה אילו טעה והניח השבט על השמיני ועל שנים עשר וסקרו בסיקרא מי יש בהקדשו כלום אלא מה טעם מקודשין תשיעי ואחד עשר שאותו כתוב שקידש את העשירי קידש את התשיעי ואחד עשר אבל לא שמיני ושנים עשר דהכי אמרינן בפ' בתרא דמס' בכורות (דף ס:) ת"ר מנין שאם קרא לתשיעי עשירי ולעשירי תשיעי ולאחד עשר עשירי ששלשתן מקודשים ת"ל וכל מעשר בקר וצאן וגו' העשירי יהיה קודש עשירי לרבות את כולן יכול שאני מרבה אף ח' ושנים עשר אמרת מה עשרה בסמוך לו אף כל בסמוך לו יצאו ח' וי"ב:

אמרי הכא סברי בית שמאי הקדש בטעות הוי הקדש התם לא - כלומר מהכא איכא לאוכוחי דסברי בית שמאי הקדש בטעות הוי הקדש והוא הדין נמי גבי שור שחור דלא דמי לתמורה כדפרישית התם לא כלומר ממשנה ראשונה שבאת להוכיח לבית שמאי הקדש בטעות הוי הקדש ליכא לאוכוחי מידי [כדדחי] ליה לעיל: אביי אמר לא סלקא דעתך דקאי בצפרא אלא הב"ע דקאי בצהרים - שכבר יצאו הבהמות מן הבית לרעות במרעה ואמר שור שיצא כבר מביתי ראשון לכל השוורים הן שחורים הן לבנים ליהוי הקדש ואמרו לו לבן יצא תחלה [ואמר אי הוי ידענא דלבן נפק] לא הוה אמרי שחור אלא לבן דהשתא יש לן למימר שהיה דעתו לכל מי שיצא ראשון ומש"ה הוי הקדש אפי' הלבן דילפינן מתמורה דהוי הקדש אפי' בטעות ואביי ס"ל דאי קאי בצפרא ואמר שור שחור שיצא ראשון וא"ל לבן נפק ואמר אי הוי ידענא דלבן נפק ה"א דבהא אפילו ב"ש מודו דלא הוי הקדש שהרי [לא] היה יודע שיצא השחור תחלה לכולן ולמה הזכיר שחור אי דעתו היה להקדיש כל מי שיצא ראשון ואנן סהדי לכתחלה כי אמר שור שחור דוקא לשור שחור קמכוין שאפילו אם דעתו שיצא השחור תחלה אטו נביא הוא לידע העתידות ובכה"ג ודאי לא נילף מתמורה ולא דמי לששה שהיו מהלכין בדרך דהתם הוי נזיר אפי' אותו שלא נמצא כדבריו לפי שבכל ענין קביל עליה נזירות ומה שאמר איש פלוני הוא טעה בו כשראהו מרחוק אבל הכא במה יש לו לטעות ולומר דשחור עתיד לצאת הלכך יש לומר דשחור דוקא קאמר אבל כי אמר בטיהרא שבהמות יצאו יש לנו למימר שהיה דעתו לכל שיצא ראשון ומה שהזכיר שחור לפי ששמע פסיעות רגלי השור שהוא בקי להכיר פסיעות רגלי שווריו והשתא זה דומה שפיר לההיא שהיו מהלכין בדרך דטעה נמי בראיית עיניו לומר איש פלוני הוא ודעתו להיות נזיר אפי' אינו הוא וכן הכא דעתו היה להקדיש אפי' אינו שחור אלא הלבן וכה"ג ילפינן מתמורה וב"ה סברי דאפי' כי האי לא ילפינן מתמורה דלא הוי הקדש: דינר זהב שיעלה - א"כ משמע דמעיקרא הוה קאי. תני שעלה שכבר עלה בידו ונתיישב בדבר וניכר שעלה בידו של כסף ואמר אילו ידענא דשל כסף עלה בראשון לא אמרתי דינר זהב וכן חבית שתעלה תני שעלתה: אמר רב חסדא אוכמא בחיוורא לקיא - שור שחור שבין שוורים לבנים לקיא [מגרע] אותם ונמכרים בפחות ע"י שהשחור עמהן ולבנים מעולין מן השחורים חיורא באוכמא לקותא כתם לבן בשור שחור לקותא בידוע שכנגד אותו כתם היה נגע צרעת בבהמה והכי איתא בריש מי שאחזו (גיטין סח.) טעם חיורא בבשרא בדקו בדוכתיה ואשכחו מצאו כתם לבן וידעו כי צרעת היה במקום כתם: תנן שור שחור כו' - ומשמע דהלבן קדוש [כדתריץ] אביי וקס"ד מקדיש איניש בעין רעה מקדיש וקשה לרב חסדא דכיון דהלבן עדיף משחור בידוע שלא היה דעתו להקדיש הלבן כיון דבעין רעה הקדיש ונהי דאוקמינן דקאמר אילו הוה ידענא דלבן נפק ה"א [הלבן ליהוי קדוש] כיון דלבן עדיף הא ודאי משקר הוא אלא ודאי לבן גרוע משחור וכי אמר שחור יהיה הקדש לבן דגרוע [ממנו] וקשה לרב חסדא ומשני ליה בעין יפה מקדיש ומש"ה כי נפיק לבן ואמר אי ידעי כו' מהימן ליה משום דבעין יפה הוא מקדיש: דינר זהב שיעלה בידי ראשון ב"ש אומרים הקדש - אלמא בעין רעה הוא מקדיש וטעמא דאמר של זהב דהוי עדיף הלכך כשעלה של כסף הוי הקדש דגרוע מזהב הא אם הוי אמר של כסף ועלה בידו זהב לא הוי הקדש כי בעין רעה הוא מקדיש א"כ הכי נמי דברישא נמי אית לן למימר דשחור טוב ומעולה מן הלבן כדפרישית וקשה לרב חסדא: אלא מאי בעין רעה הוא מקדיש חבית של יין שתעלה בידי ראשונה היא הקדש ועלתה של שמן ב"ש אומרים הקדש - והא יין דגרוע משמן א"כ נימא דוקא יין הוא מקדיש: אי משום הא לא קשה בגלילא שנו - פירוש דלעולם בעין רעה הוא מקדיש ומתני' בגלילא שנו שהיה להם רוב שמן והיין יקר להו משמן והלכך כי הקדיש יין כ"ש שמן ולעולם רישא קשה לרב חסדא: אמר לך רב חסדא כי אמר לך אנא בתורא קרמנאי - באותה מלכות כך שם קרמונא והשתא נראה שיש לעשות צריכותות בהנך תלתא. בפירוש דדינר של זהב איצטריך לאשמועינן דבעין רעה הוא מקדיש רישא דשור איכא למימר דאתי לאשמועינן דלא כרב חסדא חבית של יין דאוקימנא בגלילא שנו אשמועינן דלא אזיל בתר רוב מקומות וצ"ע: [ואמר] רב חסדא אוכמא למשכיה סומקא לבשרא חיורא לרדיא - נפקא מיניה למקח וממכר [דאוכמא עורו] משובח וסומקא בשרו משובחת וחיורא מעלי לחרישה: והאמר רב חסדא אוכמא בחיורא לקי - שנפחתו [חיוורי] סלעים מן השחור שביניהן וכיון דאוכמא עורו חשוב יותר משל לבן ס"ל למקשה דאינו מעולה בשר הלבן מן השחור כולי האי דיהא עדיף ממעלת עור שחור על של לבן כי אמר רב חסדא למילתא קמייתא בתורא קרמונאה שהלבן חשוב על השחור לכל דבר ואידך מילתא דרב חסדא בשאר עלמא דאז ודאי אוכמא עדיף למשכיה ולכך נמי במתניתין שחור עדיף דנהי דלבן חשוב לרדיא מ"מ מעלת העור גדולה כ"כ דמקדיש הלבן בקל יותר כשהקדיש השחור דבכלל זה הלבן: מתני' מי שנדר בנזיר - פי' המשנה לעיל: מונה משעה שנדר - דמשמע דכל הימים שעבר על נזירותו עולין למנין: מי שנדר בנזיר ונשאל לחכם מונה משעה שנדר - פירוש מי שנדר בנזיר ועבר ושתה יין בנזירותו ונשאל לחכמים להתיר לו נדרו אפילו לב"ש דאמרי אין שאלה בהקדש אין שאלה בנזירות כדאמר בפרק הריני נזיר מן הגרוגרות (לעיל נזיר ט.) אפילו הכי לב"ש צריך שיקבל הנזירות בלשון טוב וחשוב שראוי לקבל בו נזירות אבל יש לשונות הרבה או כינויין דלא הוי קבלה ואפילו ב"ש מודים שאם קבל בלשון גרוע דלא הוי נדר והשתא נשאל לחכם אם הלשון שקבל עליו הוי לשון נזירות או [לשון] קבלה או לא ואסרו חכמים לומר שלשון קבלה. והוא עבר תחלה על נזירתו ששתה ביין מונה משעה שנדר וכל הימים שעבר בהם עולין לו לימי נזירותו ולא קנסינן ליה לחזור ולמנות כימים שמנה בעוד שהיה עובר על נזירותו וע"כ מיירי בשעבר דאל"כ פשיטא הוא דמונה משעה שנדר פשטיה דמתני' משמע דקתני מונה [משעה] שנדר על הימים שעבר בהן עלו לימי נזירותו ומשום סיפא דקתני והתירו תני רישא ואסרו אע"פ שהם לא אסרו כלום אלא שאמרו לו שבלשון טוב קיבל עליו נזירות: נשאל לחכם והתירו - כלומר שאמר לו שאותה קבלה לאו כלום היא שלא נדר בלשון טוב לקבל נזירות ונמצא שלא חל עליו נזירות אפילו רגע אחד היתה לו בהמה מופרשת שהפריש לנזירותו קודם שנשאל לחכמים תצא ותרעה בעדר עם בהמותיו שהן חולין גמורין דכיון דנזירות לא חל עליה אין כאן הקדש טעות כלל ואפי' ב"ש מודו דדוקא כשאמר שור שחור שיצא ראשון יהא הקדש ויצא לבן התם הלבן הקדש למ"ד בגמרא משום שאין חושש ורוצה שיחול הקדש גם על הלבן ומה שהזכיר שחור טעה שהיה סבור שהשחור יצא ראשון אבל הכא שנזירות לא חל עליו מעיקרא כלל והבהמה לא הופרשה אלא לצורך הנזירות וכאן הנזירות ליתא הקדש נמי ליתא וגרע זה מהקדש טעות ולכך אפי' ב"ש מודו דתצא ותרעה בעדר כיון דנעקר הנדר לגמרי כדאמר לקרבנות נזירותו נזיר נזירותו לא אמר כלום והוי כאדם שאינו מחוייב והיה סבור שהוא מחוייב חטאת ואמר בהמה זו לחטאת כו' לא אמר כלום אפי' לב"ש: אמרו להם [ב"ה] לב"ש אי אתם מודים בזה שהרי הקדש טעות הוא ותצא ותרעה בעדר - אלמא דהקדש בטעות לא הוי הקדש וכי היכי דאתם מודים הכא אודו לן נמי בשור שחור דפלגיתו עלן ואמריתו דהוי הקדש וב"ש היו יכולין להשיב דהכא גרע מהקדש טעות כדפרישית ולא חשו להשיבם אמיתות החילוק והשיבו לפי דבריהם שהם מדמים פלוגתייהו והשיבו להם ממעשר בהמה דחל בטעות והוי הקדש וק"ק מאי שנא מאשה שהפר לה בעלה דאמר לעיל פרק מי שאמר (נזיר דף כד.) אם שלה היתה בהמה חטאת תמות והכא יוצאה בעדר י"ל דבעל מיגז גייז ואי נמי דמעקר קא עקר מ"מ הא אוקמה (לעיל נזיר דף כב.) כרבי אלעזר הקפר אבל לרבנן נפקי לחולין ואפילו לרבי אלעזר נראה דלא דמי דהתם הנדר חל רגע א' (מיפר) [בלא] חרטה . וטעות אבל הכא לא חל הנדר אפילו שעה אחת כדפרישית: אמרו ב"ש לבית הלל אי אתם מודים במי שקרא לעשירי תשיעי ולתשיעי עשירי ולאחד עשר עשירי ששלשתן מקודשים - דחל בטעות ומינה נילף דהקדש בטעות חל והא דשלשתן מקודשין היינו טעמא כדדרשי' בפ' בתרא דבכורות (דף ס:) מוכל מעשר בקר וצאן כל שהוא עשירי או שקרא שם עשירי אבל שמיני או י"ב לא דאין המעשר מקדש אלא הסמוך לו ומיהו אין זה טעם העיקר של ב"ש שהרי דחויה ראיה זו אלא טעמא דב"ש כדמפרש בגמרא דיש לומר דילפינן מתמורה: אמרו להן לא השבט קדשו - כלומר אין מתקדשות על ידי טעות [שהניח] השבט וקורא עליה שם מעשר דמה אם הניח השבט על השמיני או על השנים עשר לא עשה כלום אלא דמשום טעות לא כלום אלא גזירת הכתוב היא ולא משום טעות דהא אינו מקדש אלא הסמוך לו וגזירת הכתוב היא ואין ללמוד משם לשאר הקדש:

נזיר לא:

Navigate the library