Nazir 5a · Talmud

וְיָלֵיף ״יָמִים״ ״יָמִים״ מִבָּתֵּי עָרֵי חוֹמָה. מָה הָתָם שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ — אַף כָּאן שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ. רַבִּי נְהוֹרַאי אוֹמֵר: מְגַלֵּחַ אַחַת לִשְׁלשִׁים יוֹם. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: מְגַלֵּחַ מֵעֶרֶב שַׁבָּת לְעֶרֶב שַׁבָּת, שֶׁכֵּן מָצִינוּ בִּבְנֵי מְלָכִים שֶׁמְּגַלְּחִים מֵעֶרֶב שַׁבָּת לְעֶרֶב שַׁבָּת. מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי — יָלֵיף מִבָּתֵּי עָרֵי חוֹמָה. וְהָא רַבִּי הוּא דְּאָמַר: אֵין ״יָמִים״ פְּחוּתִין מִשְּׁנַיִם! הַאי גְּזֵירָה שָׁוָה מִשּׁוּם כּוֹבֶד גְּמִיר, וּבִשְׁנֵי יָמִים לֵיכָּא כּוֹבֶד. וְאֵימָא שְׁתֵּי שָׁנִים, דִּכְתִיב: ״וַיְהִי מִקֵּץ שְׁנָתַיִם יָמִים״?! דָּנִין ״יָמִים״ שֶׁאֵין עִמָּהֶן שָׁנִים מִ״יָּמִים״ שֶׁאֵין עִמָּהֶן שָׁנִים, וְאַל יוֹכִיחַ זֶה שֶׁיֵּשׁ עִמּוֹ שָׁנִים. וְאֵימָא שְׁלֹשִׁים יוֹם, דִּכְתִיב: ״עַד חֹדֶשׁ יָמִים״! דָּנִין ״יָמִים״ שֶׁאֵין עִמָּהֶם חֳדָשִׁים מִ״יָּמִים״ שֶׁאֵין עִמָּהֶם חֳדָשִׁים, וְאַל יוֹכִיחַ זֶה שֶׁיֵּשׁ עִמּוֹ חֳדָשִׁים. וְאֵימָא מֵהָכָא: ״מִיָּמִים יָמִימָה וְגוֹ׳״, דָּנִין ״יָמִים״ מִ״יָּמִים״, וְאֵין דָּנִין ״יָמִים״ מִ״יָּמִימָה״. וּמַאי נָפְקָא מִינַּהּ, וְהָא תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: ״וְשָׁב הַכֹּהֵן״ ״וּבָא הַכֹּהֵן״, — זוֹ הִיא שִׁיבָה זוֹ הִיא בִּיאָה! הָנֵי מִילֵּי הֵיכָא דְּלֵיכָּא דְּדָמֵי לֵיהּ, אֲבָל הֵיכָא דְּאִיכָּא דְּדָמֵי לֵיהּ — מִדְּדָמֵי לֵיהּ יָלְפִינַן. אִיכָּא דְּאָמְרִי: מְנָא יָדְעִינַן דְּכֹל תְּלָתָא יַרְחִין חַד זִימְנָא? דִּילְמָא אַרְבְּעָה זִימְנֵי בְּשַׁתָּא, (אִי נָמֵי) אַרְבְּעָה יַרְחִין חַד זִימְנָא, תְּרֵין יַרְחִין בְּחַד זִימְנָא! רַבִּי נְהוֹרַאי אוֹמֵר: מְגַלֵּחַ אַחַת לִשְׁלֹשִׁים יוֹם. מַאי טַעְמָא? גַּבֵּי כֹהֲנִים מִשּׁוּם דְּאִיכָּא כּוֹבֶד, הָכָא נָמֵי אִיכָּא כּוֹבֶד. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: מְגַלֵּחַ מֵעֶרֶב שַׁבָּת לְעֶרֶב שַׁבָּת. מַאי אִיכָּא בֵּינֵיהּ לִשְׁאָר אֲחוֹהִי! יוֹם טוֹב שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּאֶמְצַע שַׁבָּת, דַּאֲחוֹהִי מְגַלְּחִין, הוּא לָא מְגַלַּח. אִי נָמֵי: לְגַלּוֹחֵי מִן צַפְרָא דְּמַעֲלֵי שַׁבְּתָא, אֲחוֹהִי מְגַלְּחִין, אִיהוּ לָא מְגַלַּח עַד פַּנְיָא. הָנֵי אַרְבָּעִים שָׁנָה, מַאי עֲבִידְתַּיְיהוּ? רַבִּי נְהוֹרַאי אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: לְקֵץ אַרְבָּעִים שָׁנָה שֶׁשָּׁאֲלוּ לָהֶן מֶלֶךְ. תָּנָא: אוֹתָהּ שָׁנָה שֶׁשָּׁאֲלוּ לָהֶן מֶלֶךְ הִיא שְׁנַת עֶשֶׂר לִשְׁמוּאֵל הָרָמָתִי. מַתְנִי׳ סְתַם נְזִירוּת שְׁלֹשִׁים יוֹם. גְּמָ׳ מְנָהָנֵי מִילֵּי? אָמַר רַב מַתְנָא, אָמַר קְרָא: ״קָדוֹשׁ יִהְיֶה״ — ״יִהְיֶה״ בְּגִמַטְרִיָּא תְּלָתִין הָווּ. בַּר פְּדָא אָמַר: כְּנֶגֶד ״נָזִיר״ ״נִזְרוֹ״ הָאֲמוּרִים בַּתּוֹרָה, שְׁלֹשִׁים חָסֵר אַחַת. וְרַב מַתְנָא נָמֵי, נֵילַף מִ״נָּזִיר״ ״נִזְרוֹ״! אָמַר לָךְ, הַהוּא לִדְרָשָׁה: ״מִיַּיִן וְשֵׁכָר יַזִּיר״ — לֶאֱסוֹר יֵין מִצְוָה כְּיֵין רְשׁוּת, ״כִּי יַפְלִא לִנְדֹּר נֶדֶר נָזִיר לְהַזִּיר״ — מְלַמֵּד שֶׁהַנְּזִירוּת חָלָה עַל נְזִירוּת.

ויליף מבתי ערי חומה - דכתיב בהו ימים תהיה גאולתו מה להלן י"ב חדש כדמפרש ביה קרא ואם לא יגאל עד מלאת לו שנה תמימה: רבי נהוראי אומר - אבשלום היה מגלח אחת לל' יום: שכן מצינו בבני מלכים - שכן נוהגים: והא רבי הוא דאמר - במס' ערכין (דף לא.) ימים תהיה גאולתו אין ימים פחותים משנים שאם בא לגאלה באותו יום שמשכנה לו אינו יכול לגאלה עד שיעברו עליו ב' ימים לפי שאין מקרא יוצא מידי פשוטו והכא נמי מאי חזא רבי מההוא ג"ש מה להלן י"ב חדש כו' נגמר מהאי טעמא ונימא נמי דאבשלום מגלח היה לשני ימים: הא ג"ש - דגמיר מבתי ערי חומה: משום כובד הוא דקא גמיר - דכתיב ביה באבשלום כי כבד עליו וגילחו: ובשני ימים ליכא כובד - ומשום הכי לא גמיר מיניה: ולימא דשתי שנים - משמע האי מקץ ימים לימים אשר יגלח דשתי שנים נמי איקרו ימים כדכתיב ויהי מקץ שנתים ימים: ואימא שלשים יום - דשלשים איקרו ימים כדכתיב עד חדש ימים: ואימא מהכא מימים ימימה - תלכנה בנות ישראל לתנות לבת יפתח ד' ימים בשנה דהיינו יום א' לשלשה חדשים הכא נמי נימא דמגלח היה אבשלום לג' חדשים. לתנות לשון תאניה ואניה (איכה ב): ושב הכהן ובא הכהן זו היא שיבה זו היא ביאה - מה ביאה מביתו של כהן לבית המנוגע חולץ וקוצה וטח ונותן שבוע להסגירו אף כאן בשיבה אף ה"נ כיון דכתיב מימים ימימה ליהוי נמי כמאן דאמר ימים: א"ד - לא ילפינן מההוא קרא דכתיב בבת יפתח דמנא ידעינן דמתלתא ירחין לתלתא ירחין הוי חד זימנא: דילמא - האי דקאמר ד' ימים בשנה הכי הוי לסוף ד' ירחין חד זימנא ולתרין [ירחין] חד זימנא ולארבע ירחין חד זימנא ולתרין ירחין חד זימנא דהיינו נמי ארבע זימנין והילכך הואיל ואיכא למימר הכי ואיכא למימר הכי שבקינן ההוא קרא דלא מפרש וגמרינן מקרא דמפרש דהיינו מבתי ערי חומה: גבי כהנים - הדיוטים: מידי הוא טעמא - דאמרינן דמגלחין בשלשים יום אלא משום דאיכא כובד שיער והוה ליה ניוול הכא נמי איכא כובד ומשום הכי היה אומר רבי נהוראי דאבשלום היה מגלח לאחר שלשים יום: לדברי רבי יוסי דאמר שמגלח מערב שבת לערב שבת מאי היכרא איכא בין דידיה דהוי נזיר לשאר אחין הא אינהו נמי נוהגין להסתפר בכך: איכא בינייהו בזמן שחל יו"ט להיות באמצע שבת דאחין מגלחין בערב יום טוב והוא אינו מגלח עד ערב שבת ואי קשיא לך ולרבי מאי שנא אבשלום משאר נזירי עולם דמסתפרים אחת לל' יום משום דלגבי דידהו הוי כובד ורבי מתרץ לטעמיה דאבשלום הואיל ובעל כח הוה לא הוה כובד לדידיה עד שנים עשר חדש כי כאיש גבורתו ולרבי יוסי הואיל דאורחייהו דבני מלכים להסתפר מערב שבת לערב שבת הוה ליה כובד כשאר אחין אבל לשאר אינשי ליכא כובד עד ל': הני מ' שנה - דכתיב ויהי מקץ מ' שנה: מאי עבידתייהו - והלא לא היו למלכות בית דוד אלא ל"ז: לקץ מ' שנה ששאלו להם מלך - היא שנת עשר לשמואל הרמתי שאבשלום היה יודע שעתיד דוד למלאות מ' שנה וכשנתמלאו מ' שנה ששאלו ישראל מלך מיום ליום אחר שמלכו שמואל ושאול דהיינו בתחילת המלכות ועלתה לשניהן לפי שעדיין לא יצא טיבעו של שאול בעולם ואף טיבעו של שמואל בעולם שהיה נקרא מלך לא פסק ושתים שמלך שאול בעצמו בחיי שמואל כמו שלמדנו [בסדר עולם] שלא מת שמואל לפני שאול אלא ד' חדשים ול"ז שמלך דוד וטעה אבשלום ואמר עכשיו הגיע הקץ של אבא ואלכה לחברון להסב לי שם המלוכה ואם נפש אדם לומר מנין אתה אומר שאותה שנה שמלכו שמואל ושאול שהיתה בתחילת מלכות של שאול ושמואל לא מת לפני שאול אלא ד' חדשים מכאן אתה למד שבאותו יום שעלתה חנה לשילה דכתיב ועלי הכהן יושב על הכסא (שמואל א א׳:ט׳) באותו יום נתמנה לשופט והיינו דכתיב ישב על הכסא ולמדנו שבאותה שנה נתעברה חנה וילדה שמואל ונאמר בו בשמואל (שם) וישב שם עד עולם עד עולמו של יובל נ' שנים ושתי שנים שגמלתו אמו הרי לך שנים של שמואל נ"ב שנים ועלי כמה שנים נתמנה על ישראל מ' שנה וכשהיה לו לעלי ארבעים שנה בן כמה שנים היה שמואל הוי אומר בן ל"ט שנה שצריך אתה להוציא שנה אחת לעיבורו כמה נשתיירו לו משנותיו של שמואל י"ג צא מהן עשר שמלך שמואל אחר מיתתו של עלי ונשתיירו להן ג' שנים זו היא שאמרו אחת שמלך שאול ושמואל ושתים שמלך שאול בעצמו: בר פדא אמר כנגד נזיר נזרו ונדר נדרו - האמור בפ' נזיר שהן ל' חסר אחת לנדור נדר נזיר להזיר יזיר נזרו נדר נזרו יזיר הזירו נזרו נזרו והזיר נזרו נזרו הנזיר נזרו הנזיר נזרו נזרו הנזיר נזרו הנזיר הנזיר ידור נזרו נדרו ידור נזרו הרי ל' חסר אחת נזר אלהיו לא קחשיב לפי שאינו לשון נזירות אלא לשון עטרה כמו התרגום: נזיר להזיר מלמד שהנזירות חלה על נזירות - שאם אמר הריני נזיר אם אוכל ככר זו וחזר ואמר הריני נזיר אם אוכל ככר זו ואכלה מונה שתי נזירות דאף על גב דככר אחד הוא חלה נזירות על נזירות וכיון דהני אתו לדרשא ולא למניינא אחריני נמי לאו למניינא אתו:

אין ימים פחותים משנים - דדריש מימים תהיה גאולתו שאין המוכר יכול לגאול בפחות משני ימים. (והא א"ר כו') הכי נמי דבכל ב' ימים יקל שערו ומשני דבב' ימים ליכא כובד ומסתמא לא נתקבל ג"ש אהני אלא ממשמעות דימים דהיינו שנה תהיה גאולתו שגואל אחרי ב' ימים כל השנה כדכתיב בתריה ואם לא יגאל עד מלאת לו שנה תמימה אלמא דכל השנה גואל: מ"ט גבי כהנים [דאיכא] כובד - וא"ת והא כהני' עצמם ילפי' (תענית יז.) מסתם נזי' פרע פרע דמקילין אחת לשלשים יום וא"כ נילף נזיר עולם מסתם נזיר דהוי שלשים יום וי"ל דלא מיסתבר ליה ללמוד קדושת עולם מקדושת שעה ולהכי יליף מכהנים אע"ג דלמד מן הלמד משום דכהנים נמי קדושת עולם הוו: מאי איכא ביניה לשאר אחוהי - וא"ת ונימא דאיכא בינייהו קרבנות דהוא מביא ולא הן וי"ל דה"ק מאי איכא ביניה בתגלחת דקאמר קרא ויהי מקץ ימים אשר יגלח משום דבתגלחת היה מאחר: הני (מקץ) מ' שנה למאי - פי' דליכא למימר למ' שנה (למאי) למלכות בית דוד דאז מרד אבשלום דהא משמע קראי דהיה מלך ה' שנים אחר מעשה זה ג' של רעב ואחד שמנה ישראל ואחד שהעמיד משמרות ומשני מקץ מ' שנה ששאלו להם מלך (אלו) שמרדו במלכו של עולם תלה מרידת [אבשלום בשאלתם להם מלך שהיה שנת עשר] לשמואל ובחצי י"א העמיד מלך ומלך חצי י"א וב' שנים הרי ד' שנים לשאלה ובתחלת ל"ו למלכות בית דוד היא שנת מ' לשאלה ואח"כ מרד אבשלום והשנה ההיא היה שנת רעב וגם אותה שנת מ' לשאלה ואפי' מרד בתחלת שנת מ' לשאלה ולאו דוקא מקץ מ' שנה: סתם נזירות שלשים יום - ובגמרא מפרש טעמא: בר פדא אמר כנגד נזירות האמורין בתורה שהן ל' חסר אחת - פירוש כתובים בפרשת נזיר וכנגדן מושך סתם נזירות כ"ט יום אע"ג דתמצא שלשים וכשאתה יורד למניינם יש לומר דנזר אלהיו על ראשו לא הוי ממניינא דהוא לשון כתר כדמתרגמינן כלילא: הנהו לדרשא - וכיון דאתיין לדרשא לא מצטרפין למניינא ומנינן להו כ"ט: מלמד שהנזירות חל על הנזירות - דאי נראה דאם אמר הריני נזיר ונזיר לא איצטריך דמישתמע שפיר כשישלים נזירותו הראשון דמתחיל ומונה נזירות שני וכי איצטריך קרא להיכא דאמר הריני נזיר היום ונזיר דהוה לן למימר לא חייל עליה אלא חד נזירות כיון דאמר היום להכי איצטריך קרא מיותר שהנזירות חל על הנזירות: הואיל ואיכא חד מינייהו דלאו לדרשא או אחד או עשרה ולאו דוקא חד מדההוא למניינא כולהון למניינא ונהי דאיכא בהו דרשא מכל מקום אתו למניינא:

נזיר ה.

Navigate the library