נזיר לט.

פרק ו׳ · שלשה מינין

Nazir 39a · Chapter 6: Sheloshah Minin

אוֹתְבֵיהּ חָמֵשׁ, וּמֵאַחַר דְּלָא תַּנְיָא חָמֵשׁ, מַאי טַעְמָא אוֹתְבֵיהּ? אָמַר רַב פָּפָּא: אֲנָא סְבַרִי לָאו גְּמָרָא הִיא בִּידֵיהּ, וְהָדַר בֵּיהּ. וְלָא יָדַעְנָא דִּגְמָרָא הִיא בִּידֵיהּ, וְלָא הָדַר בֵּיהּ. רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹמֵר כּוּ׳. אָמַר רַב יוֹסֵף: כְּמַאן מְתַרְגְּמִינַן ״מִפּוּרְצְנִין וְעַד עִיצּוּרִין״ — כְּרַבִּי יוֹסֵי. מַתְנִי׳ סְתַם נְזִירוּת — שְׁלֹשִׁים יוֹם. גִּילַּח אוֹ שֶׁגִּילְּחוּהוּ לִסְטִים — סוֹתֵר שְׁלֹשִׁים יוֹם. נָזִיר שֶׁגִּילַּח בֵּין בְּזוּג בֵּין בְּתַעַר, אוֹ שֶׁסִּיפְסֵף כׇּל שֶׁהוּא — חַיָּיב. גְּמָ׳ אִיבַּעְיָא לְהוּ: הַאי מַזְיָא מִלְּתַחַת רָבֵי אוֹ מִלְּעֵיל? לְמַאי נָפְקָא מִינַּהּ? לְנָזִיר שֶׁגִּילְּחוּהוּ לִיסְטִים וְשִׁיְּירוּ בּוֹ כְּדֵי לָכוֹף רֹאשׁוֹ לְעִיקָּרוֹ. אִי אָמְרַתְּ מִלְּתַחַת רָבֵי — נְזִירוּת הָא שַׁקְלֵיהּ. אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ מִלְּעֵיל רָבֵי — מַאי דְּאַקְדֵּישׁ הָא קָאֵים. תָּא שְׁמַע מֵהָא אִינְבָּא חַיָּה דְּקָאֵים בְּעִיקְבָּא דְבִינְתָּא, וְאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ מִלְּתַחַת רָבֵי — בְּרֵישָׁא דְבִינְתָּא בָּעֵי לְמֵיקַם. לְעוֹלָם מִלְּתַחַת רָבֵי וְאַגַּב חַיּוּתָא נָחֵית וְאָזֵיל אִינְבָּא. תָּא שְׁמַע אִינְבָּא מֵתָה בְּרֵישָׁא דְבִינְתָּא, וְאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ מִלְּעֵיל רָבֵי — בְּעִיקְבָּא דְבִינְתָּא בָּעֵי לְמֵיקַם. הָתָם נָמֵי, מִשּׁוּם דְּלֵית בַּהּ חֵילָא שָׂרוֹגֵי שָׂרֵיגָא וְאָזֵיל. תָּא שְׁמַע מִבְּלוֹרִית דְּכוּשִׁיִּים, דְּבָתַר דִּמְגַדְּלִין לַהּ רָפְיָא מִלְּתַחַת. הָתָם נָמֵי, אַיְּידֵי דְּקָמְטָא הִיא מִשִּׁיכְבָא דְּרָפְיָא. תָּא שְׁמַע מִסְּקַרְתָּא, דְּרָפֵי עַמְרָא מִלְּתַחַת, וְתַנְיָא. וְתוּ: כַּד צָבְעִי סָבַיָּא דִּיקְנְהוֹן חָוְורָן

א"ר פפא אנא סברי - סברא הוא בידיה דכי אכיל חרצן חייב שתים על חרצן ועל מכל אשר יעשה וסברי אותיב ליה תיובתא משום דלא נהירא ליה מילתא וליהדר ביה: ולא ידענא דגמרא היא בידיה - מרביה ומש"ה לא הדר ביה: רבי אלעזר בן עזריה - אית ליה כרבי יוסי מדקאמר שני חרצנים וזג משמע דלזג א' איכא ב' חרצנים: פורצנין - דמשמע פנימי כגון אפי' פרצידא דתותי קלא דאמר בריש פ"ק דמס' תענית (ד' ד.) דהיינו גרעינין: עיצורין - משמע חיצונים שסוחט מהמשקה כדכתיב (בראשית מ׳:י״א) ואשחט אותם ומתרגמינן ועצרית יתהון: מתני' גילח או שגילחוהו ליסטין - משמע בין באונס בין ברצון בתוך ימי נזירותו בין בנזירות מרובה בין בנזירות מועטת: סותר ל' יום - לפי שאין גידול שיער בפחות מל' יום: או שסיפסף כל שהוא - שתלש קצת בראש השיער: גמ' איבעיא להו בינתא מלתחת רבי - האי שיער מלתחת רבי בסמוך לבשר יוצא מן הראש וגדל וראשו כדקאי קאי: או מלעיל רבי - שראש השער מתגדל ויוצא מאיליו ומתגדל ועיקרו כדקאי קאי: למאי נפקא מינה לנזיר שגילחוהו ליסטים ושיירו בו כדי לכוף ראשו לעיקרו - א"א דהאי בינתא מלתחת רבי הילכך למאי דאקדיש שקליה וסותר נזירותו: ואי אמרת מלעיל רבי - הואיל ושיירו בו כדי לכוף בו ראשו לעיקרו דאיכא למימר דמאי דאקדיש קאי אכתי אית ליה למיעבד תגלחת מצוה ואינו סותר: ת"ש מהאי אינבא חיה - לינטרי"ש בלע"ז דהוא מביצי כינים: דקיימא בעיקבא דבינתא - בעיקר השיער סמוך לבשר: ואי ס"ד - דהאי בינתא מלתחת רבי אישתכח דכי נפיק שערא נפיק אינבא לבר: ברישא דבינתא איבעי ליה למיקם - אינבא אלא לאו ש"מ מדקיימא אינבא בהדי בישרא דמלעיל רבי ואינבא בבינתא כדקאי קאי: לעולם מלתחת רבי - והא דלא קיימא ברישא דבינתא: ואגב חיותא - דאית בה נחתא ואזלה לתחת לבהדי בישרא: ת"ש מדהאי אינבא מתה קיימא ברישא דבינתא - ואי ס"ד דהאי בינתא מלעיל רבי אישתכח דכי היכי דמעיקרא קיימא בעיקרא דבינתא הכי נמי איבעי לה למיקם השתא בעיקרא דבינתא: התם נמי משום דלית בה חילא - שאין בה כח דהא הויא מתה: שרוגי קא משתרגא - משתמטא ואזלה כלפי רישא דבינתא מש"ה קיימא לה התם ולעולם מלעיל רבי: ת"ש מבלורית של כושיים דבתר דגדלין לה - שמקלעין את השיער זה בזה: רפיא מלתחת - סמוך לבשר ומדרפיא לתחת לבהדי בישרא ולא מלעיל ש"מ דמלתחת הנץ השיער ויצא מש"ה מרפו להני שערי מלתחת ולא מקלעי באידך בינתא: לעולם מלעיל רבי והתם נמי איידי דקמטא שמהדק בלורית ודוחק מעצמו למטה מחמת הגדל כששוכב עליה: ומשיכבא הוא דרפיא - מחמת שכיבה הוא ששוכב על הבלורית רפיא לה מלתחת: מסקרתא דרפי עמרא מלתחת ותניא - כלומר עד השתא בעינן לפרושי לך ממידי דסברא דלא תליא במידי דתניא אלא השתא איכא למישמע מהא דסוקרין על העשירי לשום מעשר דמתקשר כל השיער ביחד מחמת הצבע של סיקרא ולבתר הכי רפיא עמרא מלתחת ומאי טעמא לאו משום דההוא דרפי רבי ליה לבתר הכי וש"מ מלתחת רבי והא סברא הויא במידי דתניא: ותו מדצבעי סביא דיקניהון - כי היכי דליתחזו דרדקיא ובתר הכי חיורי דיקניהון מתלבנים עיקרי שערי זקנם ש"מ דמלתחת רבי ומאי דקא קדיש האי נזיר שקלוה מיניה ואיבעי ליה למיסתר ולמימני נזירות אחרת כי היכי דליקדוש שיער:

והא אותביה חמש ומאחר דלא תניא מ"ט אותביה - כלומר והלא רב פפא עצמו היה מקשה מיניה לאביי ואי תנא לא תני ה' מ"ט אותביה הוא: א"ר פפא אנא סברי לאו גמרא הוה בידיה - לכך בדיתי מלבי והוספתי על לשון הברייתא חמש ולהקשות לאביי לראות אם מדעתו אמרה למימרא דידיה דאז בקל יחזור מדבריו ולא ידחוק לתרץ הברייתא לדבריו ולא ידענא דגמרא הוה בידיה ואותבינן ולא הדר ביה ולכך בחנתי דגמרא הוה בידיה: מחרצנים מפורצנים - דהיינו הגרעינין וכן במס' ע"ז (דף לד:) פורצנים דיין נסך ועצורין היינו הקליפה ואשחט מתרגמי' ועצרית וסחיטה היינו בקליפה שיסחוט הקליפה החיצונה שיש בה לחלוחית קצת ולא בגרעיניה: סתם נזירות ל' יום - כבר שנינו זה בפ"ק (דף ה.) ואיידי דבעי למתני גילח או שגלחוהו לסטים סותר ל' יום תני נמי סתם [נזירות] שלשים יום וטעמא דסותר ל' יום משום דבעיא נזירות שיעלה לו תגלחת של מצוה כדי שיהא שערו גדל כפי שראוי לגדל כסתם נזירות דהיינו שלשים יום ומיירי שגלחוהו ביום מלאת שהרי אם גלחוהו (בשנים) או יותר למה יסתור את הכל איך יחזור וימנה מה שמנה כבר ואולי הכי נמי קאמר סותר עד שיהו שערותיו כדי שלשים יום כך נמצא בפירוש ה"ר יצחק והלכך בנזירות של [ס'] אם גלחוהו ביום שלשים אינו סותר כלום דאיכא עדיין גידול שער קודם יום תגלחת ואם גלחוהו אחר שכלו ימיו [ואין] גידול שער סותר [ל'] לרבנן כדמוכח בגמרא: נזיר שגילח בין במספרים או שסיפסף - פירוש תלש כל שהוא אפי' שער אחד לוקה עליו מיירי שעוקר השיער מעיקרו ומשחית מן השורש כעין תער דלוקה מקרא דתער לא יעבור על ראשו דמרבינן בגמרא שאר המעבירין: שער מלתחת רבי - משרשו מעיקרו הוא מגביה וגדל מה שהשער גדל מתמר ועולה הסמוך לראש אחר ימים יהיה ברחוק או מלעיל רבי מראש השער הולך וגדל אבל סמוך לראש אין [זז] ממקומו: ושיירו בו כדי לכוף ראשו לעיקרו. בכל שער ושער [שיעורא] בעלמא הוא ובסמוך אמר שבו ליגדל השער בז' ימים ובכך יש חשיבות שער: ואי אמרת מלתחת רבי נזירותו הא שקליה - כלומר השיער שהקדיש ביום נזרו זה נטלו וגלחו וזה ששיירו בו כדי לכוף אין זה משער שהיה לו משעת קבלת נזרו אלא צמח בו אחר כן וסותר אחרי שלא נשתייר מאותו שער שהיה בקבלת נזרו ואי אמרת מלעיל רבי מאי דאקדיש קאי דאותו ששיירו ודאי מאותו שיער שהקדיש ובכך הוי שיעור חשוב ואינו סותר כלום: ת"ש מהאי אינבא - פירוש ביצי כינים דקאי בעיקרא פירוש בעיקר השיער סמוך לראש ולא תצא משם בגידול שער ש"מ דמלעיל רבי ומש"ה השער שסמוך לראש כדקאי קאי דאי מלתחת רבי ברישא דבינתא בעי למיקם האינבא והשער הולך וגדל מעיקרו ולמעלה: אגב חיותא נחת ואזיל - אינבא הוא יורד למטה כשהשער גדל מלמעלה מרום הראש: ברישא דבינתא - לאו ברישא אלא ברחוק מן הראש קאמר: ואי ס"ד מלעיל רבי בעיקרא דבינתא בעי למיקם [במקום] שעמדה כשהיתה חיה שהרי שם מתה: התם נמי משום דלית בה חילא - כלומר בזו שהרי מתה שמטה ואזלה מחוברת ויורדת לראש השער שהוא תלוי למטה לצד הארץ ואין לה כח להאחז למעלה לצד הראש: ת"ש מבלורית של כושיים - שמניחים בלוריות [בראשיהם] לשם ע"ז ובשער אין מגלחין כל סביב ראשו ומה שהיו מניחין הן גידלו אותה כקליעה סמוך לראש ואינו מהודק כבראשונה ואי מלעיל רבי אמאי אלא ודאי מלתחת רבי ונדחית הקליעה לפנים והלאה מן הראש ונמצא כי בשער שסמוך לראש אינו קלוע ולכך הוי כפרוש ומשני איידי דקמטא היא משיכבא רפיא ממה שהוא שוכב עליה נוסעת ממקומה ונרפית סמוך לראש: