נזירלח:
טוען את הדף…
וְאֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא עַד שֶׁיֹּאכַל מִן הָעֲנָבִים כְּזַיִת וְכוּ׳. תַּנָּא קַמָּא לָא מְדַמֵּי לְהוֹן לְכׇל אִיסּוּרֵי נָזִיר לִשְׁתִיָּה, וְרַבִּי עֲקִיבָא, כֵּיוָן דִּכְתִיב ״וַעֲנָבִים לַחִים וִיבֵשִׁים לֹא יֹאכֵל״, מָה אֲכִילָה כְּזַיִת — אַף כֹּל אִיסּוּרִין כְּזַיִת. [וְחַיָּיב עַל הַיַּיִן בִּפְנֵי עַצְמוֹ כּוּ׳.] תָּנוּ רַבָּנַן: ״וַעֲנָבִים לַחִים וִיבֵשִׁים לֹא יֹאכֵל״, לְחַיֵּיב עַל זֶה בִּפְנֵי עַצְמוֹ וְעַל זֶה בִּפְנֵי עַצְמוֹ. מִכָּאן אַתָּה דָּן לְכׇל אִיסּוּרִין שֶׁבַּתּוֹרָה: מָה כָּאן שֶׁהוּא מִין אֶחָד, וְהֵן שְׁנֵי שֵׁמוֹת, וְחַיָּיב עַל זֶה בִּפְנֵי עַצְמוֹ וְעַל זֶה בִּפְנֵי עַצְמוֹ; אַף כֹּל שֶׁהוּא מִין אֶחָד, וְהֵן שְׁנֵי שֵׁמוֹת — חַיָּיב עַל זֶה בִּפְנֵי עַצְמוֹ וְעַל זֶה בִּפְנֵי עַצְמוֹ. לְאֵיתוֹיֵי חַמְרָא חַדְתָּא וְעִינְבֵי. אָמַר אַבָּיֵי: אָכַל חַרְצָן — לוֹקֶה שְׁתַּיִם. אָכַל זָג — לוֹקֶה שְׁתַּיִם. אָכַל חַרְצָן וְזָג — לוֹקֶה שָׁלֹשׁ. רָבָא אָמַר: אֵינוֹ לוֹקֶה אֶלָּא אַחַת, שֶׁאֵינוֹ לוֹקֶה אַלָּאו שֶׁבִּכְלָלוֹת. מֵתִיב רַב פָּפָּא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: נָזִיר שֶׁהָיָה שׁוֹתֶה יַיִן כׇּל הַיּוֹם אֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא אַחַת. אָמְרוּ לוֹ: ״אַל תִּשְׁתֶּה״ ״אַל תִּשְׁתֶּה״, וְהוּא שׁוֹתֶה — חַיָּיב עַל כׇּל אַחַת וְאַחַת. אָכַל עֲנָבִים לַחִים וִיבֵשִׁים, חַרְצַנִּים וְזַגִּים, וְסָחַט אֶשְׁכּוֹל שֶׁל עֲנָבִים וְשָׁתָה — לוֹקֶה חָמֵשׁ. אִי הָכִי — לִילְקֵי שֵׁשׁ, אַחַת עַל ״מִכׇּל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה״. תְּנָא וְשַׁיַּיר. מַאי שַׁיֵּיר דְּהַאי שַׁיַּיר? שַׁיַּיר ״לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ״. אִי מִשּׁוּם הַאי — לָאו שִׁיּוּרָא הוּא, כִּי קָתָנֵי מִידֵּי דְּלָא אִיתֵיהּ בְּדוּכְתָּא אַחֲרִיתִי, ״לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ״ אִיתֵיהּ בִּנְדָרִים. אֲמַר לֵיהּ רָבִינָא מִפַּרְזִקְיָא לְרַב אָשֵׁי: וְהָא שַׁיַּיר דְּבֵין הַבֵּינַיִים. אֶלָּא אָמַר רַב פָּפָּא: לָא תַּנְיָא מִידֵּי חָמֵשׁ. וְהָאת"ק לא מדמי להו - לכל איסורי נזיר לשתיה דאילו ענבים בכזית ויין ברביעית: כיון דכתיב וענבים לא יאכל - לכל מלתא הוא דאתא דכשם שבזמן שהן ענבים מיחייב עליהן בכזית אף כל איסור שבנזיר בזמן שהן יין בכזית: שהוא מין אחד - דאחד לחים ויבשים מין ענבים הן: והוא שתי שמות - לח ויבש ואמרי להו זג וחרצן: לאיתויי חמרא חדתא ועינבי - שאע"פ שהן מין אחד שהי' חדש מתוק כענבים הואיל ושני שמות יש להן חייב על כל אחת ואחת: אמר אביי אכל זג וחרצן לוקה שלש - אחת מכל אשר יעשה מגפן היין ואחת על חרצנים ואחת על זג דלא יאכל אכולהו קאי: רבא אמר אכל זג וחרצן אינו לוקה אלא אחת - אפילו כי אכל זג וחרצן אביי מתרץ מתניתין לטעמיה דתני וחייב על החרצנים בפני עצמן ועל הזגים אפילו כשאוכל את שתיהן ביחד וכן נמי למתניתא דתני לחייב על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו ואפי' כשאוכל זג וחרצן בבת אחת ורבא מתרץ לטעמיה כגון דלא אכל אלא אחד מהם דלא תימא עד שיאכל לחים ויבשים בהדי הדדי וחרצנים וזגים בהדדי אלא אפי' לא אכל אלא לחים בלבד או יבשים בלבד לוקה אחת ולעולם אם אכל לחים ויבשים או זג וחרצן אינו חייב אלא אחת ולא לאתויי חמרא חדתא ועינבי ומתני' נמי תני וחייב על היין בפני עצמו כו' דלא תימא עד דאכיל ליה לכולהו אלא ודאי אכל חד מנהון לוקה ומיהו כי אכיל נמי כולן יחד אינו חייב אלא אחת: ע"א אינו לוקה אלא אחת כשאוכל זג יחידי או חרצן ואינו לוקה משום כל אשר יעשה ולא צריך לשנויי לכל הני כדשנינן לעיל: דאין לוקין על לאו שבכללות - כגון האי דעל כמה איסורי לית בהו אלא לאו חד: ואם איתא - דלוקה משום כל אשר יעשה מגפן היין ליתני לוקה שש: שייר לא יחל דברו - דלקי נמי אדידיה: והא שייר דבין הביניים - כדאמרי' לעיל (נזיר דף לד:) ועד זג לאיתויי בין הביניים: אלא אמר רב פפא לא תנא מידי חמש - אלא לוקה סתם ואיכא לתרוצי לאביי כי טעמיה ולרבא כי טעמיה הואיל ולא נכתב ליה מניינא וקמהדר הגמרא ומאחר דלא תניא מ"ט אותביה חמש:ואינו חייב עד שיאכל מן הענבים כזית - וה"ה בשתיה והיינו כמשנה אחרונה וכר"ע דבסמוך משנה ראשונה עד שישתה רביעית יין פירוש וה"ה לאכילה ברביעית ושתיה בכזית כיצד משערין מביאין זית אגורי ושוקעו בכוס מלא יין [והיין שיוצא ממנו] אם שותה כיוצא בו היינו כזית ואכילה משערינן דכמו שאכל מן הענבים נותנין בכוס מלא יין אם יוצא מן היין רביעית הרי אכל כרביעית וקשה לר"ת [על] פירוש [זה] דאין דרך התנא בשום מקום להקדים משנה אחרונה למשנה ראשונ' בסדר ועוד קשה דמתחילה נקט כזית דהיינו משנה אחרונה כר"ע ומפסיק בה במשנה ראשונה ושוב חוזר לומר דברי ר"ע שהוא כמשנה [אחרונה] וע"ק דלפי [זה] היה לו לשנות במשנה ראשונה עד שיאכל רביעית כיון דבאכילה פליגי דלישנא דמתניתין משמע דבאכילה לא פליגי וע"ק דכי היכי דבעי הש"ס טעמא לדברי ר' עקיבא שמביא פסוק בגמרא שמדמה שתיה לאכילה היה לו ליתן טעם למשנה ראשונה אמאי מדמי (שתיה לאכילה) אכילה לשתיה לכ"נ לר"ת דמתני' דקתני ברישא עד שיאכל מן הענבים כזית היינו אליבא [דכ"ע] דבאכילה כ"ע מודו דבכזית ולא פליגי אלא בשתיה דמשנה ראשונה עד שישתה רביעית כדרך כל שתיה [בכריתות בפ' אמרו לו] (כריתות דף יב:) [מ"מ] שתיה לא גמר מיניה [דאכילה] ומצריך שתיה ברביעית ור"ע כיון דכתיב ענבים לחים ויבשים לא יאכל מה אכילה בכזית אף כל איסורים בכזית מוענבים וי"ו קדריש אף כל איסורי נזיר בכזית דהיינו שתיה דכתיב לעיל מיניה וכל משרת ענבים לא ישתה והשתא וי"ו דוענבים מוסף על דלעיל דכי היכי דענבים בכזית הכי נמי שתיה הכתוב לעיל בכזית ולפירוש קמא גרסינן בגמרא ת"ק מדמי כל איסורי דנזיר לשתיה דתנא עד שישתה רביעית ור"ע [מדמה] כל איסורי נזיר לאכילה פירוש ויליף שתיה מאכילה כדפרישית: ועל זה בעצמו - לחים ויבשים קרא יתירא הוא ולכתוב ענבים והוי לחים ויבשים במשמע אלא לחייב על זה בעצמו שאם אכל ענבים לחים ויבשים בהתראה אחת שהתרו אל תאכל ענבים לוקה שתים ואפי' הן מין אחד וטעם [אחד] כיון שהם שני שמות: ה"ג בגמרא ומכאן אתה דן לכל איסורי נזיר חמרא חדתי ועינבי - אע"פ שטעמם שוה הואיל שהוא שני שמות לוקה שתים וא"ת תיפוק ליה דחמרא חדתי וענבי כתיב בהדיא בקרא בתרי לאוין דכתיב מיין ושכר יזיר [ומתרגמינן] מחמר [חדת] ועתיק וענבים כתיב וי"ל דאי מיזיר ה"א חדתא כגון [ארבעה] יום דאחר שלשה ימים שבצר אין טעמו כטעם ענבים אבל יין [חדש] ממש אימא לא מחייב אלא חדא קמ"ל: חרצן לוקה שתים - משום חרצן לא יאכל ומשום מכל אשר יעשה מגפן היין: אין לוקין על לאו שבכללות - דמכל אשר יעשה מגפן כל מילי משמע ואינו מפרש שום דבר: אמרו לו אל תשתה - שהתרו בו על כל פעם ופעם שהיה רוצה לשתות: אכל ענבים לחים ויבשים וחרצנים וזגין - כלומר כזית מכל אחד וגם בסחט אשכול ענבים ושותה לוקה ה' משום כזית ענבים לחים וכזית יבשים וכזית זגין וכזית חרצנים ומשום שותה יין: ולילקי שש מכל אשר וגו' - וא"ת ולחשוב נמי התנא שכר וחומץ וי"ל דהא לאו שיורא הוא אלא משייר מיניה אבל בהנך דחשיב התנא יש למנות כל המלקיות שבהם: שייר בל יחל - דלילקי נמי משום בל יחל: לאו שיורא - כי קתני מילתא דליתא בשאר איסורין אלא בנזיר אבל בל יחל שייך בשאר נדרים נמי וא"ת וכי נאמר כן כדי להקשות לאביי וי"ל דקאמר הכי משום דלא תקשי לרבא מאי שייר דהאי שייר דשייר בל יחל אומר הגמ' כן דומיא דהכי מפרש ר"י בפ"ק דב"ק (דף טו.) גבי אי משום חצי כופר לאו שיורא הוא: והא שייר בין הבינים - קושיא הוא למ"ד דלא יחל לא הוי שיור אמאי שייר בין הבינים וא"ת התינח לפי' ר"ת דפירש (לעיל נזיר דף לה.) דבין הבינים היינו ענבים קטנים דתנא באכילה כדקתני ואכל ענבים בין גדולים בין קטנים משמע ושייר [לאשכול] קטנים שלא מנאן הלכך פריך שפיר אלא לפירוש שני שפירש לעיל דהביניים היינו [גוף] הענבים הרי דתנא לא שייר כלום דקתני לוקה ה' היינו משום ענבים לאו אחד וי"ל דגם לאותו פי' שייר לאו דידיה דלאו דחיוב ענבים היינו כשאוכלן שלמים כדרך שאוכלים ענבים אבל מלקט האוכל שביני וביני שאין דרך לאכול כן זהו לאו אחר של בין הביניים והתנא שיירו ואף על פי שמלשון התנא נמי משמע ששנה ואכל את הביניים דרך ליקוט דאוכל ענבים משמע בכל ענין אפילו בליקוט אפילו הכי לאו דידיה שייר דאל"כ לילקי שש: לא תני מידי ה' - בלשון הברייתא ליכא ה' אלא לוקה סתם ותוכל לפרש שש: