Ketubot 85a · Talmud

לֹא קָנָה. תַּפְסוּהָ אִינְהוּ. רַב פָּפָּא מְימַלַּח מַלּוֹחֵי. רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ מְמַתַּח לַהּ בְּאַשְׁלָא. מָר אָמַר: אֲנָא קָנֵינָא לַהּ לְכוּלַּהּ, וּמָר אָמַר: אֲנָא קָנֵינָא לַהּ לְכוּלַּהּ. פְּגַע בְּהוּ רַב פִּנְחָס בַּר אַמֵּי, אֲמַר לְהוּ: רַב וּשְׁמוּאֵל דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ וְהוּא שֶׁצְּבוּרִין וּמוּנָּחִין בִּרְשׁוּת הָרַבִּים! אֲמַר לְהוּ: אֲנַן נָמֵי מֵחֲרִיפוּתָא דְנַהֲרָא תְּפֵיסְנָא. אֲתוֹ לְקַמֵּיהּ דְּרָבָא, אֲמַר לְהוּ: קָאקֵי חִיוָּרֵי, מְשַׁלְּחֵי גְּלִימֵי דְאִינָשֵׁי! הָכִי אָמַר רַב נַחְמָן: וְהוּא שֶׁתְּפָסָהּ מֵחַיִּים. אֲבִימִי בְּרֵיהּ דְּרַבִּי אֲבָהוּ הֲווֹ מַסְּקִי בֵּיהּ זוּזֵי בֵּי חוֹזָאֵי, שַׁדְּרִינְהוּ בְּיַד חָמָא בְּרֵיהּ דְּרַבָּה בַּר אֲבָהוּ. אֲזַל פַּרְעִינְהוּ. אֲמַר לְהוּ: הַבוּ לִי שְׁטָרָא. אֲמַרוּ לֵיהּ: סִיטְרָאֵי נִינְהוּ. אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי אֲבָהוּ. אֲמַר לֵיהּ: אִית לְךָ סָהֲדֵי דִּפְרַעְתִּינְהוּ? אֲמַר לֵיהּ: לָא. אֲמַר לֵיהּ: מִיגּוֹ דִּיכוֹלִין לוֹמַר ״לֹא הָיוּ דְבָרִים מֵעוֹלָם״, יְכוֹלִין נָמֵי לְמֵימַר ״סִיטְרָאֵי נִינְהוּ״. לְעִנְיַן שַׁלּוֹמֵי שָׁלִיחַ מַאי? אָמַר רַב אָשֵׁי: חָזֵינַן, אִי אֲמַר לֵיהּ ״שְׁקוֹל שְׁטָרָא וְהַב זוּזֵי״ — מְשַׁלֵּם. ״הַב זוּזֵי וּשְׁקוֹל שְׁטָרָא״ — לָא מְשַׁלֵּם. וְלָא הִיא, בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ מְשַׁלֵּם. דְּאָמַר לֵיהּ: ״לְתַקּוֹנֵי שַׁדַּרְתָּיךָ וְלָא לְעַוּוֹתֵי״. הָהִיא אִיתְּתָא דַּהֲווֹ מִיפַּקְדִי גַּבַּהּ מְלוּגָא דִשְׁטָרֵי. אֲתוֹ יוֹרְשִׁים קָא תָּבְעִי לֵיהּ מִינַּהּ. אֲמַרָה לְהוּ: מֵחַיִּים תְּפֵיסְנָא לְהוּ. אֲתַאי לְקַמֵּיהּ דְּרַב נַחְמָן, אֲמַר לַהּ: אִית לִיךְ סָהֲדֵי דְּתַבְעוּהָ מִינִּיךְ מֵחַיִּים וְלָא יְהַבְיתְּ נִיהֲלֵיהּ? אָמְרָה לֵיהּ: לָא. אִם כֵּן, הָוֵי תְּפִיסָה דִּלְאַחַר מִיתָה, וּתְפִיסָה דִּלְאַחַר מִיתָה — לֹא כְּלוּם הִיא. הָהִיא אִיתְּתָא דְּאִיחַיַּיבָא שְׁבוּעָה בֵּי דִינָא דְּרָבָא. אֲמַרָה לֵיהּ בַּת רַב חִסְדָּא: יָדְעָנָא בָּהּ דַּחֲשׁוּדָה אַשְּׁבוּעָה. אַפְכַהּ רָבָא לִשְׁבוּעָה אַשֶּׁכְּנֶגְדָּהּ. זִימְנִין הָווּ יָתְבִי קַמֵּיהּ רַב פָּפָּא וְרַב אַדָּא בַּר מַתְנָא, אַיְיתוֹ הָהוּא שְׁטָרָא גַּבֵּיהּ. אֲמַר לֵיהּ רַב פָּפָּא: יָדַעְנָא בֵּיהּ דִּשְׁטָרָא פְּרִיעָא הוּא. אֲמַר לֵיהּ: אִיכָּא אִינִישׁ אַחֲרִינָא בַּהֲדֵיהּ דְּמָר? אֲמַר לֵיהּ: לָא. אֲמַר לֵיהּ: אַף עַל גַּב דְּאִיכָּא מָר, עֵד אֶחָד לָאו כְּלוּם הוּא. אֲמַר לֵיהּ רַב אַדָּא בַּר מַתְנָא: וְלֹא יְהֵא רַב פָּפָּא כְּבַת רַב חִסְדָּא? בַּת רַב חִסְדָּא קִים לִי בְּגַוַּוהּ, מָר לָא קִים לִי בְּגַוֵּויהּ. אָמַר רַב פָּפָּא: הַשְׁתָּא דְּאָמַר מָר ״קִים לִי בְּגַוֵּויהּ״ מִילְּתָא הִיא, כְּגוֹן אַבָּא מָר בְּרִי דְּקִים לִי בְּגַוֵּויהּ, קָרַעְנָא שְׁטָרָא אַפּוּמֵּיהּ. קָרַעְנָא סָלְקָא דַּעְתָּךְ?! אֶלָּא: מַרַעְנָא שְׁטָרָא אַפּוּמֵּיהּ. הָהִיא אִיתְּתָא דְּאִיחַיַּיבָא שְׁבוּעָה בֵּי דִינָא דְּרַב בִּיבִי בַּר אַבָּיֵי. אֲמַר לְהוּ הַהוּא בַּעַל דִּין: תֵּיתֵי וְתִישְׁתְּבַע בְּמָתָא, אֶפְשָׁר דְּמִיכַּסְפָא וּמוֹדְיָא. אֲמַרָה לְהוּ: כְּתֻבוּ לִי זַכְווֹתָא, דְּכִי מִשְׁתְּבַעְנָא יָהֲבִי לִי. אֲמַר לְהוּ רַב בִּיבִי בַּר אַבָּיֵי: כִּתְבוּ לַהּ. אָמַר רַב פַּפֵּי: מִשּׁוּם דְּאָתֵיתוּ מִמּוּלָאֵי אָמְרִיתוּ מִילֵּי מוּלְיָתָא?! הָא אָמַר רָבָא: הַאי אַשַּׁרְתָּא דְּדַיָּינֵי דְּמִיכַּתְבָא מִקַּמֵּי דְּנַחְווֹ סָהֲדֵי אַחֲתִימוּת יְדַיְיהוּ — פְּסוּלָה. אַלְמָא מִיחְזֵי כְּשִׁיקְרָא, הָכִי נָמֵי מִיחְזֵי כְּשִׁיקְרָא. וְלֵיתַהּ, מִדְּרַב נַחְמָן. דְּאָמַר רַב נַחְמָן, אוֹמֵר הָיָה רַבִּי מֵאִיר: אֲפִילּוּ מְצָאוֹ בְּאַשְׁפָּה וַחֲתָמוֹ וּנְתָנוֹ לָהּ — כָּשֵׁר. וַאֲפִילּוּ רַבָּנַן לָא פְּלִיגִי עֲלֵיהּ דְּרַבִּי מֵאִיר אֶלָּא בְּגִיטֵּי נָשִׁים, דְּבָעֵינַן כְּתִיבָה לִשְׁמָהּ, אֲבָל בִּשְׁאָר שְׁטָרוֹת מוֹדוּ לֵיהּ. דְּאָמַר רַב אַסִּי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: שְׁטָר שֶׁלָּוָה בּוֹ וּפְרָעוֹ — אֵינוֹ חוֹזֵר וְלֹוֶה בּוֹ. שֶׁכְּבָר נִמְחַל שִׁיעְבּוּדוֹ: טַעְמָא דְּנִמְחַל שִׁיעְבּוּדוֹ, אֲבָל לְמִיחְזֵי

לא קנה - דלאו כל כמיניה לחוב זה כדי לזכות את זה: תפסוה אינהו - שאף הם נושים בו מעות: ממלח מלוחי - מנהיגה בעוגין שלה שקורין ריימ"ש בלעז ממלח שקורין ווירני"ר בלעז לשון וייראו המלחים (יונה א): אנא קנינא כולה - הנהגתי בריאה משל חבירי: מחריפותא דנהרא - לא מצאנוה על שפת הנהר שהיא כסימטא אלא מזה חטפנוה שהיה מוליכה באמצע הנהר שכל הספינות הולכות שם והוי כרה"ר: קאקי - אווזים: חיורי - על שזקנים היו: משלחי גלימי דאינשי - מפשיטין טליתות האנשים: מסקי ביה - נושים בו: בי חוזאי - אנשי אותה מדינה: סיטראי - מצד אחר היינו נושים בו מלוה על פה ומחמת אותה מלוה נחזיק בהם: לענין שלומי שליח - למשלח: מאי - מי הוה פושע שהחזיר המעות עד שלא קבל מהם השטר: לתקוני שדרתיך - והיה לך לדקדק בתקנתי: דהוו מפקדי גבה - מאבי יתומים: מלוגא דשטרי - תיק מלא שטרות: מחיים תפיסנא להו - בחוב שהיה חייב לי החזקתי בהם: הוי תפיסה דלאחר מיתה - שכל זמן שהיה חי היו פקדון בידך והרי הן כמונחין ברשותיה וכי אמרי' תפיסה מחיים כגון שראהו קרוב למות ותפס מטלטלין לשם חובו ולא היו פקדון בידו: דאיחייבא שבועה - שהיה אדם תובעה ממון והיא כופרת: בת רב חסדא - אשתו של רבא: לשבועה אשכנגדה - התובע אותה ישבע ויטול כדתנן (שבועות דף מד:) ואלו נשבעין ונוטלין שכנגדו חשוד על השבועה: זימנין - פעם אחרת: כבת רב חסדא - שהאמנת לחשוד את האשה על השבועה: דקים לי בגוה - דלא משקרא: קרענא ס"ד - וכי אחד נאמן להוציא שטר חתום מיד המחזיק בו אפוקי ממונא הוא ותרי בעינן: מרענא - ולא אזדקק לגבות באותו שטר ומקרע נמי לא קרענא ליה: כתבו לי זכוותא - שבאתי לדין ונפטרתי הימנו בשבועתי: ממולאי - בית עלי שהן כרותי ימים ולי נראה ממולאי גבנונים בעלי מומין שאינן חיין כשאר בני אדם לשון שקל מוליא ושדי בנצא (ב"ב דף נד.): אשרתא - לשון חוזק כמו יישר כחך (יבמות סב.): אשרתא דשטרי - קיום השטר שכותבין דיינין במותב תלתא הוינא ואתא פלוני ופלוני ואסהידו אחתימות ידייהו ואשרנוהו וקיימנוהו: דניחוו - שיעידו זה כתב ידי: ה"נ מיחזי כשיקרא - לכתוב נשבעה פלונית ועדיין לא נשבעה: ופרעו - בו ביום: אינו חוזר ולוה בו - אפי' בו ביום ואע"ג דלאו מוקדם הוא שהרי ביום הלואה נכתב: שכבר נמחל שעבודו - משפרעו בטל השטר ונמצאת מלו' השני' מלוה על פה ואינו גובה מן הלקוחות:

מיגו דיכלי למימר לא היו דברים מעולם יכלי למימר כו'. אחר שנתקנה שבועת היסת איירי דשליח נוגע בעדות והוי מיגו טוב אבל קודם שנתקנה שבועת היסת דשליח אינו נוגע בעדות דמיגו דמצי אמר הדרתינהו ללוה מצי נמי אמר פרעתינהו למלוה כדאמרינן בריש פ"ב דקידושין (דף מג:) לא הוי מיגו דלא חציפי להכחיש את העד כיון שאינו נוגע בדבר כדמוכח גבי נסכא דר' אבא בפ' חזקת הבתים (ב"ב דף לד. ושם) דלא מהימן למימר דידי חטפי במיגו דאי בעי אמר לא חטפתי: לתקוני שדרתיך ולא לעוותי. דוקא משום דהזכיר לו ליקח שטר או בתחילה או בסוף דאית ליה לאסוקי אדעתיה וליקח מהם השטר קודם אבל אם לא הזכיר לו לקיחת השטר ולא אמר לו טפי אלא הב זוזי פטור דמצי אמר את מהימנת להו ולא אמרת לי שקול שטרא כדאמרינן גבי חנווני על פנקסו בריש ב"מ (דף ג.) דחנווני אומר לבעל הבית אנא שליחותך עבדי מה אית לי גבי שכיר אף על גב דמשתבע לי לא מהימן את מהימנת ליה דלא אמרת לי הב ליה בסהדי: אית לך סהדי דתבעתינהו מחיים - וא"ת ואמאי צריכה סהדי ניהמני לדידה במיגו דאי בעיא אמרה לקוחין הן בידי דאע"ג דקיי"ל דאין אותיות נקנות במסירה וצריכה מסירה ושטר לקיחה ה"מ לקנות החוב אבל לקנות הנייר קני בלא שטר הואיל והיא מוחזקת בו והך איתתא לא היתה חוששת אלא לקנות מלוגא דשטרי בלא החוב מדקאמרה מחיים תפיסנא ותפיסה מחיים לא מהניא לגבות החוב דלא עדיפא ממסירה אלא דע"י כך היתה יכולה לדחוק היורשים שיפרעו היורשין מה שהיה חייב לה במה שלא תחזיר מלוגא דשטרי והוי כמו משכון ואומר ר"י דלא חשיב מיגו הואיל ועכשיו אינה יכולה לטעון לקוח הוא בידי שכבר אמרה מחיים תפיסנא ומשום דאי בעיא אמרה לקוחין הן בידי בשעה שאמרה מחיים תפיסנא לא מהימנא השתא דבאותה שעה שאמרה מחיים תפיסנא סבורה היתה שהיא טענה מעולה ולא היתה יודעת שהיא צריכה לטעון דתבעינהו מינה מחיים מדלא טענה מעצמה וראיה מסוף פרק זה בורר (סנהדרין דף לא.) גבי ההיא איתתא דנפק שטרא מתותי ידה ואמרה ידענא בהאי שטרא דפרוע הוא ולא הימנה ר"נ משום כיון דאתחזק בבי דינא פי' שראינו השטר בידה אי בעיא קלתיה לא אמרי' אע"פ שאם אמרה פרוע הוא קודם שראינו השטר בידה היתה נאמנת במיגו דאי בעיא קלתיה השתא שראינוהו בידה אין נאמנת עוד דהשתא לית לה מיגו ועוד ראיה מדתנן בפרק שבועת הדיינין (שבועות דף לח:) מנה לי בידך ואמר לו הן למחר אמר לו נתתיו לך פטור ופריך בגמרא (דף מא.) מינה למ"ד המלוה חברו בעדים צריך לפורעו בעדים והא הכא כיון דתבעי' בעדים כמאן דאוזפיה בעדים דמי וקתני פטור ומאי קושיא שאני הכא דמהימן במיגו דאי בעי אמר אתמול להד"מ אלא ודאי מיגו למפרע לא אמרינן: מרענא לשטרא אפומיה - פי' ר"ח בפ' שבועת הדיינין (שבועות דף מב. ושם ד"ה איתרע) דכל מרענא דבהש"ס לגבי שטר היינו שצריך בעל השטר לישבע קודם שיגבה והלשון משמע כן מדלא מסיק לא מיקרע קרעינן ולא מיגבא מגבינן ביה כדאמרינן באלו נערות (לעיל כתובות דף לו:) האי שטרא ריעא לא מגבינן ביה (ולא מיקרע קרעי' ליה) וא"ת למאי הלכתא אמר רב פפא דמרעינן ליה אי לשבועה כדפירשנו אפי' לא מהימן כבי תרי יתחייב שבועה הבא ליפרע כדתנן במתני' (לקמן כתובות פז.) עד א' מעידה שהיא פרועה לא תפרע אלא בשבועה וי"ל דרב פפא קאמר אפילו יהא קרוב שאינו בר עדות כמו בת רב חסדא שלא היתה בת עדות ודקא א"ל נמי לרב פפא איכא איניש אחרינא בהדי מר צ"ל שהיה רב פפא קרובו של בעל השטר או של נתבע להכי ליכא להימניה אפילו לשבועה: אלמא מיחזי כשיקרא - והתם נמי מיחזי כשיקרא שכתבו לה פלונית נשבעה ונפטרה מפלוני ונתנוהו ביד שליש שיתן לה לאחר שבועה ומה שלא כתבו לה אם תשבע פלונית תפטר דלא הוה מיחזי כשיקרא היינו משום שלא להצריכה עדים היום או למחר: [וע"ע תוס' יבמות קא: ד"ה מרענא]:

כתובות פה.

Navigate the library