טוען את הדף…
וְהָוְיָא כְּמִבֵּי מִיכְסֵי עַד אַקְרָא דְתוּלְבַּנְקֵי, עֶשְׂרִין וְתַרְתֵּין פַּרְסֵי אוּרְכָּא וּפוּתְיָא שִׁיתָּא פַּרְסֵי. רַבִּי חֶלְבּוֹ וְרַבִּי עַוִּירָא וְרַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא אִיקְּלַעוּ לְהָהוּא אַתְרָא. אַיְיתוֹ קַמַּיְיהוּ אֲפַרְסְקָא דַּהֲוָה כְּאִילְפַּס כְּפַר הִינוֹ. וְאִילְפַּס כְּפַר הִינוֹ כַּמָּה הָוֵי — חָמֵשׁ סְאִין. אָכְלוּ שְׁלִישׁ, וְהִפְקִירוּ שְׁלִישׁ, וְנָתְנוּ לִפְנֵי בְּהֶמְתָּן שְׁלִישׁ. לְשָׁנָה אִיקְּלַע רַבִּי אֶלְעָזָר לְהָתָם וְאַיְיתוֹ לְקַמֵּיהּ (נְקַטוּ) [נַקְטֵיהּ] בִּידֵיהּ, וְאָמַר: ״אֶרֶץ פְּרִי לִמְלֵחָה מֵרָעַת יוֹשְׁבֵי בָהּ״. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אִיקְּלַע לְגַבְלָא, חֲזַנְהוּ לְהָנְהוּ קִטּוּפֵי דַּהֲווֹ קָיְימִי כִּי עִיגְלֵי, אָמַר: עֲגָלִים בֵּין הַגְּפָנִים? אֲמַרוּ לֵיהּ: קִטּוּפֵי נִינְהוּ. אָמַר: אֶרֶץ אֶרֶץ, הַכְנִיסִי פֵּירוֹתַיִיךְ, לְמִי אַתְּ מוֹצִיאָה פֵּירוֹתַיִיךְ, לְגוֹיִם הַלָּלוּ שֶׁעָמְדוּ עָלֵינוּ בְּחַטֹּאתֵינוּ? לְשָׁנָה אִיקְּלַע רַבִּי חִיָּיא לְהָתָם, חֲזַנְהוּ דַּהֲווֹ קָיְימִי כְּעִיזֵּי, אָמַר: עִזִּים בֵּין הַגְּפָנִים? אֲמַרוּ לֵיהּ: זִיל, לָא תַּעֲבֵיד לַן כִּי חַבְרָךְ. תָּנוּ רַבָּנַן: בְּבִרְכוֹתֶיהָ שֶׁל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל — בֵּית סְאָה עוֹשָׂה חֲמֵשֶׁת רִיבּוֹא כּוֹרִין, בִּישִׁיבָתָהּ שֶׁל צוֹעַן — בֵּית סְאָה עוֹשָׂה שִׁבְעִים כּוֹרִין. דְּתַנְיָא, אָמַר רַבִּי מֵאִיר: אֲנִי רָאִיתִי בְּבִקְעַת בֵּית שְׁאָן בֵּית סְאָה עוֹשָׂה שִׁבְעִים כּוֹרִין. וְאֵין לְךָ מְעוּלָּה בְּכׇל אֲרָצוֹת יוֹתֵר מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כְּגַן ה׳ כְּאֶרֶץ מִצְרַיִם״. וְאֵין לְךָ מְעוּלָּה בְּכׇל אֶרֶץ מִצְרַיִם יוֹתֵר מִצּוֹעַן — דַּהֲווֹ מְרַבּוּ בַּהּ מְלָכִים, דִּכְתִיב: ״כִּי הָיוּ בְצוֹעַן שָׂרָיו״. וְאֵין לְךָ טְרָשִׁים בְּכׇל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל יוֹתֵר מֵחֶבְרוֹן, דַּהֲווֹ קָבְרִי בָּהּ שָׁיכְבֵי. וַאֲפִילּוּ הָכִי, חֶבְרוֹן מְבוּנָּה עַל אַחַת מִשִּׁבְעָה בְּצוֹעַן, דִּכְתִיב: ״וְחֶבְרוֹן שֶׁבַע שָׁנִים נִבְנְתָה לִפְנֵי צוֹעַן מִצְרָיִם״, מַאי ״נִבְנְתָה״? אִילֵימָא נִבְנְתָה מַמָּשׁ, אֶפְשָׁר אָדָם בּוֹנֶה בַּיִת לִבְנוֹ קָטָן קוֹדֶם שֶׁיִּבְנֶה לִבְנוֹ גָּדוֹל? שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּבְנֵי חָם כּוּשׁ וּמִצְרַיִם וּפוּט וּכְנָעַן״! אֶלָּא שֶׁמְּבוּנָּה עַל אַחַת מִשִּׁבְעָה בְּצוֹעֵן. וְהָנֵי מִילֵּי בִּטְרָשִׁים, אֲבָל שֶׁלֹּא בִּטְרָשִׁים — חֲמֵשׁ מְאָה. וְהָנֵי מִילֵּי שֶׁלֹּא בְּבִרְכוֹתֶיהָ, אֲבָל בְּבִרְכוֹתֶיהָ, כְּתִיב: ״וַיִּזְרַע יִצְחָק בָּאָרֶץ הַהִיא וְגוֹ׳״. תַּנְיָא, אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: סְאָה בִּיהוּדָה הָיְתָה עוֹשָׂה חָמֵשׁ סְאִין: סְאָה קֶמַח, סְאָה סֹלֶת, סְאָה סוּבִּין, סְאָה מוּרְסִין, וּסְאָה קִיבּוֹרְיָא. אֲמַר לֵיהּ הָהוּא צַדּוּקִי לְרַבִּי חֲנִינָא: יָאֵה מְשַׁבְּחִיתוּ בַּהּ בְּאַרְעֲכוֹן. בֵּית סְאָה אַחַת הִנִּיחַ לִי אַבָּא, מִמֶּנָּה מְשַׁח, מִמֶּנָּה חֲמַר, מִמֶּנָּה עִיבוּר, מִמֶּנָּה קִיטְנִיּוֹת, מִמֶּנָּה רוֹעוֹת מִקְנָתִי. אֲמַר לֵיהּ הָהוּא בַּר אֱמוֹרָאָה לְבַר אַרְעָא דְיִשְׂרָאֵל: הַאי [תָּאלְתָּא] דְּקָיְימָא אַגּוּדָּא דְיַרְדְּנָא כַּמָּה גָּדְרִיתוּ מִינַּהּ? אֲמַר לֵיהּ: שִׁיתִּין כּוֹרֵי. אֲמַר לֵיהּ: אַכַּתִּי לָא עָיְילִיתוּ בָּהּ אַחְרֵיבְתּוּהָ, אֲנַן מְאָה וְעֶשְׂרִים כּוֹרֵי הֲוָה גָּזְרִינַן מִינַּהּ. אֲמַר לֵיהּ: אֲנָא נָמֵי מֵחַד גִּיסָא קָאָמֵינָא לָךְ. אָמַר רַב חִסְדָּא, מַאי דִּכְתִיב: ״וְאֶתֶּן לָךְ אֶרֶץ חֶמְדָּה נַחֲלַת צְבִי״, לָמָּה אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל נִמְשְׁלָה לִצְבִי? לוֹמַר לְךָ: מָה צְבִי זֶה אֵין עוֹרוֹ מַחֲזִיק בְּשָׂרוֹ, אַף אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אֵינָהּ מַחְזֶקֶת פֵּירוֹתֶיהָ. דָּבָר אַחֵר: מָה צְבִי זֶה קַל מִכׇּל הַחַיּוֹת, אַף אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל קַלָּה מִכׇּל הָאֲרָצוֹת לְבַשֵּׁל אֶת פֵּירוֹתֶיהָ. אִי מָה צְבִי זֶה קַל וְאֵין בְּשָׂרוֹ שָׁמֵן — אַף אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל קַלָּה לְבַשֵּׁל וְאֵין פֵּירוֹתֶיהָ שְׁמֵנִים, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ״, שְׁמֵנִים מֵחָלָב וּמְתוּקִים מִדְּבַשׁ. רַבִּי אֶלְעָזָר כִּי הֲוָה סָלֵיק לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, אָמַר: פְּלַטִי לִי מֵחֲדָא. כִּי סַמְכוּהוּ, אֲמַר: פְּלַטִי לִי מִתַּרְתֵּי. כִּי אוֹתְבוּהוּ בְּסוֹד הָעִיבּוּר, אֲמַר: פְּלַטִי לִי מִתְּלָת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְהָיְתָה יָדִי אֶל הַנְּבִיאִים הַחוֹזִים שָׁוְא וְגוֹ׳״. ״בְּסוֹד עַמִּי לֹא יִהְיוּ״ — זֶה סוֹד עִיבּוּר. ״וּבִכְתָב בֵּית יִשְׂרָאֵל לֹא יִכָּתֵבוּ״ — זֶה סְמִיכָה. ״וְאֶל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל לֹא יָבוֹאוּ״ — כְּמַשְׁמָעוֹ. רַבִּי זֵירָא כִּי הֲוָה סָלֵיק לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לָא אַשְׁכַּח מַבָּרָא לְמֶעְבַּר, נְקַט בְּמִצְרָא וְקָעָבַר. אֲמַר לֵיהּ הָהוּא צַדּוּקִי: עַמָּא פְּזִיזָא, דְּקַדְּמִיתוּ פּוּמַּיְיכוּ לְאוּדְנַיְיכוּ, אַכַּתִּי בִּפְזִיזוּתַיְיכוּ קָיְימִיתוּ? אֲמַר לֵיהּ: דּוּכְתָּא דְּמֹשֶׁה וְאַהֲרֹן לָא זְכוֹ לַהּ, אֲנָא מִי יֵימַר דְּזָכֵינָא לַהּ. רַבִּי אַבָּא מְנַשֵּׁק כֵּיפֵי דְעַכּוֹ. רַבִּי חֲנִינָא מְתַקֵּן מַתְקָלַיָּה. רַבִּי אַמֵּי וְרַבִּי אַסִּיוהוה כמבי מיכסי עד אקרא דתולבנקי - כשתצרף כל המקומות ישתער לכך: נקטו בידיה - מצאן קטנות נאחזות בידו אחת: קטפי - אשכולות כדמתרגמינן (ויקרא כה) לא תבצור לא תקטוף: לשנה - לסוף שנה: בברכותיה - כשהשנה מבורכת: בישיבתה של צוען - כלומר כדמפרש ואזיל ומצוען אתה למד לארץ ישראל כדמפרש ואזיל: אני ראיתי בבקעת בית שאן - שהיא משאר ארצות: בית סאה עושה שבעים כורים - וכיון דבשאר ארצות יש שבעים כורים כל שכן בארץ מצרים שאין לך מעולה בכל הארצות כמצרים שהרי נמשלה לגן ה' ואין במצרים מדינה מעולה כצוען: דמרבו בה מלכי - מצרים שנאמר כי היו בצוען שריו על מלכי ישראל הכתוב מדבר לגנאי שמרדו בהקב"ה וסמכו על מלכי מצרים ותמיד היו שריהם ושלוחיהם מצויין בצוען שלוחים למלך מצרים מביאין תשורה: מבונה - בנויה בכל טוב מבונה לשון פרי כדכתיב (בראשית ל) ואבנה גם אנכי ממנה: לבנו הקטן - לכנען: לבנו גדול - למצרים: על אחת משבעה - הרי שבע פעמים שבעים כורים הרי ד' מאות ותשעים ובמקום שאינו טרשים כחברון יש להוסיף עד חמש מאות ובברכותיה כתיב מאה שערים על אחת שבשאר שנים נתברך למאה מאה פעמים חמש מאות הרי חמשת ריבוא: סאה קמח - הוא אבק דק היוצא מן הנפה והחטין טחונין ברחיים של גריסין ואינן טחונין דקין והנפה מוציאה הקמח וקולטת פסולת ומחזיר מה שבנפה לריחים: סובין - שהמכתשת מוציאה כשלותתין חטין לסולת כותשין אותן במכתשת: מורסין - הן סובין היוצאין באחרונה: קיבוריא - קמח שאינו יפה שעושים ממנו פת קבור וקורין שאנדי"ר: יאה משבחיתו בה בארעכון - יפה אתם משבחין אותה: בית סאה הניח לי אבא - בארץ ישראל: א"ל ההוא בר אמוראה - אחד מבני האמורי אמר ליהודי תחלת ביאתו לארץ: הך תאלתא דקיימא אגודא דירדנא - דקל פלוני העומד על שפת הירדן: כמה גדריתו מינה - כמה תמרים אתם גודרים הימנו לקיטת תמרים קרויה גדירה בלשון [משנה וגוזרא בלשון] ארמי: אין עורו מחזיק את בשרו - שהעור כווץ וגומד לאחר הפשטו: אינה מחזקת פירותיה - עושה פירותיה מרובין עד אין מקום להצניען: פלטי לי מחדא - נצלתי מאחת מהן מן הקללות האמורות במקרא: נקט במצרא - יש מקום שאין גשר ומשליכין עץ על רוחב הנהר משפה לשפה ואינו רחב לילך עליו כי אם אוחז בידיו בחבל המתוח למעלה הימנו קשור שני ראשיו בשתי יתידות אחת מכאן ואחת מכאן בשני עברי הנהר: עמא פזיזא - עם בהול: דקדמיתו פומייכו לאודנייכו - מתחלתכם הייתם בהולים שהקדמתם נעשה לנשמע ועודכם בבהלתכם כבתחלה למהר לעשות דבר בלא עתו: כיפי - אלמוגים לישנא אחרינא כיפי דעכו סלעים: מתקן מתקליה - משוה ומתקן מכשולי העיר מחמת חיבת הארץ שהיתה חביבה עליו ומחזר שלא יצא שם רע על הדרכים:מנשק כיפי דעכו - משמע דמארץ ישראל הוא וכן בשילהי מי שאחזו (גיטין דף עו:) ותימה דבפ"ק דגיטין (דף ב. ושם) תנן עכו כארץ ישראל לגיטין משמע דהוי מחוץ לארץ ומפרש בירושל' חציה בארץ וחציה בחוץ לארץ: רבי חנינא הוה מתקל מתקליה - פירוש שוקל אבנים ומוצאן קלות אמר עדיין לא נכנסתי לארץ ישראל כיון ששקלן ומצאן כבידות אמר כבר נכנסתי לארץ ישראל וכן מפרש בתנחומא בפרשת שלח לך כשעלה ר' חנינא הגדול מבבל בקש לידע אם נכנס לא"י והיה שוקל אבנים כל זמן שהיו קלות אמר עדיין לא נכנסתי לארץ ישראל כיון שמצאן כבידות אמר אין אלו אלא אבני ארץ ישראל והיה מנשקן וקרא עליהן את הפסוק הזה כי רצו עבדיך את אבניה: