כתובות מג:

פרק ד׳ · נערה שנתפתתה

Ketubot 43b · Chapter 4: Na'arah SheNitpattetah

שֶׁפְּצָעָהּ בְּפָנֶיהָ. אָמַר רַב זֵירָא אָמַר רַב מַתְנָה אָמַר רַב, וְאָמְרִי לַהּ, אָמַר רַבִּי זֵירָא אָמַר רַב מַתְנָה אָמַר רַב: בַּת הַנִּיזּוֹנֶת מִן הָאַחִין מַעֲשֵׂה יָדֶיהָ לְעַצְמָהּ, דִּכְתִיב: ״וְהִתְנַחַלְתֶּם אוֹתָם לִבְנֵיכֶם אַחֲרֵיכֶם״. ״אוֹתָם לִבְנֵיכֶם״, וְלֹא בְּנוֹתֵיכֶם לִבְנֵיכֶם. מַגִּיד שֶׁאֵין אָדָם מוֹרִישׁ זְכוּת בִּתּוֹ לִבְנוֹ. אֲמַר לֵיהּ אֲבִימִי בַּר פַּפֵּי: שָׁקוּד אַמְרַהּ. שָׁקוּד מַנּוּ? שְׁמוּאֵל, הָא רַב אַמְרַהּ! אֵימָא: אַף שָׁקוּד אַמְרַהּ. אָמַר מָר בַּר אַמֵּימָר לְרַב אָשֵׁי: הָכִי אָמְרִי נְהַרְדָּעֵי: הִלְכְתָא כְּווֹתֵיהּ דְּרַב שֵׁשֶׁת. רַב אָשֵׁי אָמַר: הִלְכְתָא כְּווֹתֵיהּ דְּרַב, וְהִלְכְתָא כְּווֹתֵיהּ דְּרַב. מַתְנִי׳ הַמְאָרֵס אֶת בִּתּוֹ וְגֵרְשָׁהּ, אֵירְסָהּ וְנִתְאַרְמְלָה — כְּתוּבָּתָהּ שֶׁלּוֹ. הִשִּׂיאָהּ וְגֵרְשָׁהּ, הִשִּׂיאָהּ וְנִתְאַרְמְלָה — כְּתוּבָּתָהּ שֶׁלָּהּ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: הָרִאשׁוֹנָה שֶׁל אָב. אָמְרוּ לוֹ: אִם מִשֶּׁהִשִּׂיאָהּ, אֵין לְאָבִיהָ רְשׁוּת בָּהּ. גְּמָ׳ טַעְמָא דְּהִשִּׂיאָהּ וְגֵרְשָׁהּ, הִשִּׂיאָהּ וְנִתְאַרְמְלָה, אֲבָל נִתְאַרְמְלָה תְּרֵי זִמְנֵי — תּוּ לָא חַזְיָא לְאִינְּסוֹבֵי. וְאַגַּב אוֹרְחֵיהּ קָא סָתֵים לַן תַּנָּא כְּרַבִּי, דְּאָמַר: בִּתְרֵי זִמְנֵי הָוְיָא חֲזָקָה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: הָרִאשׁוֹנָה שֶׁל אָב. מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי יְהוּדָה? רַבָּה וְרַב יוֹסֵף דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: הוֹאִיל וּמִשְּׁעַת אֵירוּסִין זָכָה בָּהֶן הָאָב. מֵתִיב רָבָא, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: הָרִאשׁוֹנָה שֶׁל אָב. וּמוֹדֶה רַבִּי יְהוּדָה בִּמְאָרֵס אֶת בִּתּוֹ כְּשֶׁהִיא קְטַנָּה וּבָגְרָה, וְאַחַר כָּךְ נִשֵּׂאת, שֶׁאֵין לְאָבִיהָ רְשׁוּת בָּהּ. אַמַּאי? הָכָא נָמֵי לֵימָא: הוֹאִיל וּמִשְּׁעַת אֵירוּסִין זָכָה בָּהֶן הָאָב. אֶלָּא, אִי אִתְּמַר, הָכִי אִתְּמַר: רַבָּה וְרַב יוֹסֵף דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: הוֹאִיל וּבִרְשׁוּתוֹ נִכְתָּבִין. וּמִיגְבָּא, מֵאֵימַת גָּבְיָא? אָמַר רַב הוּנָא: מָנֶה מָאתַיִם מִן הָאֵירוּסִין, וְתוֹסֶפֶת מִן הַנִּשּׂוּאִין. וְרַב אַסִּי אָמַר: אֶחָד זֶה וְאֶחָד זֶה מִן הַנִּשּׂוּאִין. וּמִי אָמַר רַב הוּנָא הָכִי? וְהָאִתְּמַר: הוֹצִיאָה עָלָיו שְׁתֵּי כְּתוּבּוֹת, אַחַת שֶׁל מָאתַיִם, וְאַחַת שֶׁל שְׁלֹשׁ מֵאוֹת. וְאָמַר רַב הוּנָא: בָּאתָה לִגְבּוֹת מָאתַיִם — גּוֹבָה מִזְּמַן רִאשׁוֹן, שְׁלֹשׁ מֵאוֹת — גּוֹבָה מִזְּמַן שֵׁנִי. וְאִם אִיתָא, תִּיגְבֵּי מָאתַיִם מִזְּמַן רִאשׁוֹן, וּמֵאָה מִזְּמַן שֵׁנִי. וּלְטַעְמָיךְ, תִּיגְבֵּי חֲמֵשׁ מֵאוֹת כּוּלָּם? מָאתַיִם מִזְּמַן רִאשׁוֹן, תְּלָת מְאָה מִזְּמַן שֵׁנִי! אֶלָּא חֲמֵשׁ מֵאוֹת מַאי טַעְמָא לָא גָּבְיָא? כֵּיוָן דְּלָא כָּתַב לָהּ: ״צְבֵיתִי וְאוֹסֵיפִית לָךְ תְּלָת מְאָה אַמָּאתַיִם״. הָכִי קָאָמַר לַהּ: אִי מִזְּמַן רִאשׁוֹן גָּבְיַאתְּ — גְּבַאי מָאתַיִם, אִי מִזְּמַן שֵׁנִי גָּבְיַאתְּ — גְּבַאי תְּלָת מְאָה

שפצעה בפניה - דאפחתה מכספא דאי איתיה לאב דיליה הוא דהא יש לו בה מכר: אמר רב זירא ואמרי לה אמר רבי זירא - הוא רבי זירא הוא רב זירא אלא בבבל מקמי דסליק לארעא דישראל לקמיה דרבי יוחנן ואין סמיכה בבבל הוו קרו ליה רב זירא ובהא שמעתא איכא למ"ד מקמי דסמכוהו אמרה ואיכא למ"ד בתר דסמכוהו אמרה: שמואל - הוו קרו ליה שקוד על שום דהלכתא כוותיה בדיני ושוקד על דבריו לאומרם כהלכתא: הא רב אמרה - לעיל: כרב ששת - דפשיט לעיל בתו מאלמנתו ואמר מעשה ידיה לאחין: מתני' כתובתה של אב - כתובה שהיא גובה משני ארוסין הללו וקסבר יש כתובה לארוסה ובימי נערות וקטנות קאמר: כתובתה שלה - דמשהשיאה פקעה רשותו ובתר גוביינא אזלינן וגוביינא בתר הכי הוא ולא אזלינן בתר כתיבה לומר הואיל והראשונה נכתבה בעודה ברשות האב תיהוי דאב: הראשונה של אב - טעמא מפרש בגמרא: גמ' תו לא חזיא לאינסובי - דהויא חזקה להיות בעליה מתים ודק תנא במלתיה דלא לינקוט בדרך פורענות: ואגב אורחיה - דבעי לאגמורינן משפט הכתובה ומחלוקת ר' יהודה ורבנן נקט לישנא דידיה למסתם לן כרבי דאמר במס' יבמות (דף סד:) נשאת לראשון ומת לשני ומת לשלישי לא תנשא דבתרי זמני הויא חזקה: דמשעת אירוסין - של בעל הראשון נתחייב לה כתובה וזכה בה אב אבל באירוסין שני לא זכה דמשנשאת לראשון פקעה זכותיה מינה: הואיל וברשותו נכתבין - כתובה הראשונה שהיה לפני הנשואין והלכך בגרה קודם נשואין לא נכתב ברשותו הא דגרסינן נכתבים לשון רבים אמנה ומאתים דכתובה קאי: ומגבא מאימת גביא - כלומר לענין זכייה דאב דהא חזינן דלאו בתר אירוסין אזלינן אפי' לר"י כדקתני ומודה ר"י במארס את בתו ובגרה כו' אלמא בתר כתיבה אזיל לענין מטרף לקוחות מאימת טרפא ממשעבדי משעת אירוסין דהא מההיא שעתא איחייב בתקנתא דרבנן או דלמא עד שעת כתיבה דהויא מלוה בשטר לא טרפא: מנה מאתים - דמתקנתא דרבנן מחייב טרפא מזמן אירוסין אם מת או גרשה לאחר נשואין טורפת לקוחות שלקחו מנכסיו מזמן אירוסין ואילך דמההיא שעתא אשתעבד: ותוספת - שמעלמא היא באה לה לא נשתעבד עד זמן כתיבת הכתובה שקנו מידו וכתב: אחד זה ואחד זה מן הנשואין - דהיא גופה מחלה לשעבודא קמא ונתרצתה בזמן הכתוב בשטר הכתובה ככל המפורש בה בין עיקר בין תוספת: אחת של מאתים - והיא מוקדמת דדוקא כסדר נקט: ואמר רב הונא באתה לגבות מאתים כו' - כלומר אין לה אלא אחד מהן ויפה כחה לגבות איזה שתרצה באתה לגבות מאתים דניחא לה בהכי וכגון שמכר נכסיו בין זמן ראשון לזמן שני דאי מפקא למיגבי בשל שלש מאות נמצאו שטרי הלקוחות קודמין: גובה - מאתים וטורפת לקוחות מזמן הכתוב: ואם איתא - דסבר רב הונא חוב ראשון מזמן ראשון ותוספת מזמן שני ה"נ תיגבי מאתים מזמן ראשון ומאה מזמן שני: כיון דלא כתיב בה - בכתובה שניה: צביתי ואוסיפית לך תלת מאה אמאתים - ש"מ לא להוסיף על הראשונה בא ולא תגבה השניה אא"כ הראשונה בטלה:

שפצעה בפניה - ואם תאמר תקשי הך ברייתא לרב וריש לקיש דמשמע בהחובל (ב"ק דף פז: ושם) דפליגי ארבי יוחנן דאמר פצעה בפניה דהוי דאב ויש לומר דבפחת דעד הנערות מודו כולי עלמא דהוי דאב שמפסיד במה שהיה יכול למוכרה והתם פליגי במה שהיא נפחתת גם מנערות ואילך וסבר רבי יוחנן דכל הפחיתה הויא דאב הואיל ונעשה לה בעוד שהיא ברשות אב אי נמי בפחיתת מכירה מודו כולי עלמא דהויא דאב והתם פליגי במה שנפחתה לקידושין דסבירא להו לרב וריש לקיש דלא זכיא ליה רחמנא אלא קידושין ממש [וריצב"א פירש אע"ג דפליגי בפצעה בפניה בקצץ לה ידיה מודו כולי עלמא דהוי דאב ומוקמי הך ברייתא דהכא בחבלות גדולות וסברי נמי דאין אדם מוריש מעשה ידיה לאחין]: טעמא דהשיאה וגרשה וכו' - משום מאן דאמר מעיין גורם (יבמות דף סד:) דייק לה מסיפא ואם תאמר ותקשי ליה מרישא דמשמע דמזל גורם ויש לומר דמצי למימר דנקט רישא אגב סיפא וריב"ן מוקי כולה מתניתין באשה אחת ומפרש הכי טעמא דהשיאה וגרשה אחר שאירסה ונתארמלה הא השיאה ונתארמלה תו לא הוי מצי למימר השיאה שנית ואין נראה לר"י דאם כן לא הוה מצי מוכח אלא למאן דאמר מזל גורם דלמאן דאמר מעיין גורם אכתי הוי מצי למתני תו השיאה ואם כן תקשי ליה ממתני' דהכא: ומיגבא מאימת גביא - פירש בקונטרס אי משעת אירוסין דהא מההיא שעתא איחייב ליה בתקנתא דרבנן או דלמא עד שעת כתיבה דהויא מלוה בשטר לא טרפא ממשעבדי וקשה לר"י דמאי שייכא הך בעיא הכא ועוד מדנקט מאימת גביא משמע דבנשואה בעי מאיזה זמן טורפת ואמאי ליבעי אי כל ארוסות טרפי ממשעבדי או לא ונראה לר"י דדוקא בהך דמיירי רבי יהודה בה במארס את בתו ובגרה ואחר כך ניסת קא בעי דאי טעמא דמודה משום דלא נכתבו ברשותו הוי טעמא משום דבשעת כתיבה מחלה לשיעבודא דלא תקינו ליה רבנן לאב אלא כשלא מחלה ואם כן איהי גופה נמי לא גביא מידי או דלמא טעמא דר' יהודה לאו משום דמחלה לשעבודא קמא קאמר אלא משום דלא תקינו לאב זכיה בשלא נכתבה ברשותו ומיהו היכא דלא נכתבה כלל פשיטא דהוי דאב כגון שגירשה מן האירוסין ואם כן גביא מזמן ראשון ודוחק להעמיד כולה שמעתין אליבא דרבי יהודה ונראה לרשב"א דאליבא דרבנן בעי ובעי טפי הכא מבעלמא היכא דליכא אב דהכא אם נתאלמנה או נתגרשה מן האירוסין היתה הכתובה של אב וכי היכי דמפסיד כחו האב בשעת נשואין מספקא ליה אם גם היא מפסדת: