כתובות כא.

פרק ב׳ · האשה שנתארמלה

Ketubot 21a · Chapter 2: HaIshah SheNitarmelah

עַל כְּתַב יָדָן הֵם מְעִידִים. לְדִבְרֵי חֲכָמִים, עַל מָנֶה שֶׁבַּשְּׁטָר הֵם מְעִידִים. פְּשִׁיטָא? מַהוּ דְּתֵימָא לְרַבִּי סַפּוֹקֵי מְסַפְּקָא לֵיהּ אִי עַל כְּתַב יָדָם הֵם מְעִידִים, אוֹ עַל מָנֶה שֶׁבַּשְּׁטָר הֵם מְעִידִים. וְנָפְקָא מִינַּהּ, הֵיכָא דְּמִית חַד מִינַּיְיהוּ, לִבְעֵי שְׁנַיִם מִן הַשּׁוּק לְהָעִיד עָלָיו. דְּאִם כֵּן, קָנָפֵיק נְכֵי רִיבְעָא דְמָמוֹנָא אַפּוּמָּא דְּחַד סָהֲדָא. וְהָכָא לְחוּמְרָא וְהָכָא לְחוּמְרָא. קָא מַשְׁמַע לַן דְּרַבִּי מִיפְשָׁט פְּשִׁיטָא לֵיהּ, בֵּין לְקוּלָּא בֵּין לְחוּמְרָא. דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: שְׁנַיִם הַחֲתוּמִין עַל הַשְּׁטָר וּמֵת אֶחָד מֵהֶן — צְרִיכִין שְׁנַיִם מִן הַשּׁוּק לְהָעִיד עָלָיו, בְּזוֹ רַבִּי לְקוּלָּא. וְרַבָּנַן לְחוּמְרָא. וְאִי לֵיכָּא תְּרֵי אֶלָּא חַד, מַאי? אָמַר אַבָּיֵי: לִכְתּוֹב חֲתִימַת יְדֵיהּ אַחַסְפָּא, וְשָׁדֵי לֵיהּ בְּבֵי דִינָא, וּמַחְזְקִי לֵיהּ בֵּי דִינָא (וְחָזוּ לֵיהּ), וְלָא צָרִיךְ אִיהוּ לְאַסְהוֹדֵי אַחֲתִימַת יְדֵיהּ, וְאָזֵיל אִיהוּ וְהַאי, וּמַסְהֲדִי אַאִידַּךְ. וְדַוְקָא אַחַסְפָּא, אֲבָל אַמְּגִלְּתָא לָא, דִּלְמָא מַשְׁכַּח לַהּ אִינִישׁ דְּלָא מְעַלֵּי וְכָתֵב עִילָּוֵיהּ מַאי דְּבָעֵי. וּתְנַן: הוֹצִיא עָלָיו כְּתַב יָדוֹ שֶׁהוּא חַיָּיב לוֹ — גּוֹבֶה מִנְּכָסִים בְּנֵי חוֹרִין. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: הֲלָכָה כְּדִבְרֵי חֲכָמִים. פְּשִׁיטָא! יָחִיד וְרַבִּים — הֲלָכָה כְּרַבִּים! מַהוּ דְּתֵימָא הֲלָכָה כְּרַבִּי מֵחֲבֵירוֹ, וַאֲפִילּוּ מֵחֲבֵירָיו, קָא מַשְׁמַע לַן. סִימָן: נָח נָד חַד. אֲמַר לֵיהּ רַב חִנָּנָא בַּר חִיָּיא לְרַב יְהוּדָה, וְאָמְרִי לַהּ רַב הוּנָא בַּר יְהוּדָה לְרַב יְהוּדָה, וְאָמְרִי לַהּ רַב חִיָּיא בַּר יְהוּדָה לְרַב יְהוּדָה: וּמִי אָמַר שְׁמוּאֵל הָכִי? וְהָא הָהוּא שְׁטָרָא דִּנְפַק מִבֵּי דִינָא דְּמָר שְׁמוּאֵל, וַהֲוָה כְּתִיב בֵּיהּ: מִדַּאֲתָא רַב עָנָן בַּר חִיָּיא וְאַסְהֵיד אַחֲתִימוּת יְדֵיהּ וְאַדְּחַד דְּעִמֵּיהּ, וּמַנּוּ — רַב חָנָן בַּר רַבָּה, וּמִדַּאֲתָא רַב חָנָן בַּר רַבָּה וְאַסְהֵיד אַחֲתִימוּת יְדֵיהּ וְאַדְּחַד דְּעִמֵּיהּ, וּמַנּוּ — רַב עָנָן בַּר חִיָּיא, אַשַּׁרְנוֹהִי וְקַיֵּמְנוֹהִי כְּדַחֲזֵי? אֲמַר לֵיהּ: הָהוּא שְׁטָרָא דְיַתְמֵי הֲוָה, וְחַשׁ שְׁמוּאֵל לְבֵית דִּין טוֹעִין. וּסְבַר שְׁמוּאֵל דִּלְמָא אִיכָּא דִּסְבִירָא לֵיהּ: הֲלָכָה כְּרַבִּי מֵחֲבֵירוֹ וְלֹא מֵחֲבֵירָיו, וּבְהָא אֲפִילּוּ מֵחֲבֵירָיו, סְבַר: אֶעֱבֵיד רַוְוחָא כִּי הֵיכִי דְּלָא מַפְסְדִי יַתְמֵי. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: עֵד וְדַיָּין מִצְטָרְפִין. אָמַר רָמֵי בַּר חָמָא: כַּמָּה מְעַלְּיָא הָא שְׁמַעְתָּא! אָמַר רָבָא: מַאי מְעַלְּיוּתָא? מַאי דְּקָא מַסְהֵיד סָהֲדָא לָא קָא מַסְהֵיד דַּיָּינָא, וּמַאי דְּקָא מַסְהֵיד דַּיָּינָא לָא קָא מַסְהֵיד סָהֲדָא! אֶלָּא כִּי אֲתָא רָמֵי בַּר יְחֶזְקֵאל, אָמַר: לָא תְּצִיתִינְהוּ לְהָנֵי כְּלָלֵי דְּכָיֵיל יְהוּדָה אֲחִי מִשְּׁמֵיהּ דִּשְׁמוּאֵל.

לדברי חכמים על מנה שבשטר הם מעידים - אנחנו ראינו המלוה וחתמנו הלכך בתרי סגי ולא צריך חד מינייהו לאסהודי אדחבריה: מהו דתימא לרבי ספוקי מספקא ליה אי על כתב ידן - אנו נזקקין שיעידו: או על מנה שבשטר - ומשום שמא על כתב ידן הן מעידין מצריך תרי לכל כתב וכתב ומיפשט מיהא לא פשיטא ליה: ונפקא מינה - בין ספק לודאי לשנים החתומים על השטר ומת אחד מהן צריך שנים מן השוק להעיד עליו ואין זה כשר להעיד על כתב ידו ועל של חבירו ולצרף אחד עמו שיעיד על שתיהן דדלמא על מנה שבשטר הן מעידין וכי אומר זה כתב ידי נפיק פלגא דממונא אפומיה וזה שמעיד עמו על חתימתו לא מעלה ולא מוריד דאינו צריך לו וכי הדר מצטרף עם ההוא מן השוק להעיד על חתימת המת הדר נפיק ריבעא דממונא אפומיה אשתכח דכולא ממונא נכי ריבעא נפיק אפומיה ואנן ע"פ שנים עדים בעינן חצי דבר על פיו של זה וחצי דבר על פיו של זה הלכך ניבעי תרי דכיון דספיקא היא ניזיל הכא לחומרא והכא לחומרא היכא דשניהם קיימים אזלינן לחומרא ואמרינן על כתב ידן הן מעידין ובעינן תרין על כל כתב וכתב והיכא דמית חד מנייהו בעינן תרין מן השוק שיעיד האחד על כתב יד המת ואחד מהן יעיד על כתב יד המת והחי דאי הוה פשיטא לן דעל כתב ידן מעידין הוי סגי בחד מן השוק שיעיד על שתי החתימות והחי יעיד גם הוא על שתיהם ולא נפיק כולא ממונא נכי ריבעא אפומא דחד דאיהו נמי צריך לאותו מן השוק שיעיד על חתימתו אבל השתא דמספקא לן דלמא על מנה שבשטר הן מעידין ועל כתב ידו הוא נאמן ואין צריך לצירוף ועוד אנו צריכים לו שיעיד על חותם המת נפקי תלתא ריבעי אפומיה אי ליכא תרין מן השוק שלא יהא זה צריך להעיד על המת קמ"ל דפשיטא ליה וסגי בחד מן השוק ושניהם יעידו על שתיהן: נכי ריבעא - חסר ריבעא: בין לקולא - כי הכא דאילו לרבנן בעי שנים מן השוק שיעידו על של מת וזה לבדו יעיד על חתימתו: צריך שנים - לדברי חכמים: ואי ליכא שנים - שיכירו כתב המת: אלא חד - וזה החי נמי מכירה מאי ניעביד: לכתוב - זה שנשאר בחיים: חתימת ידיה אחספא ונשדייה בבי דינא - ויטלוה הדיינים ויקיפוה אצל חתימתו שבשטר: ומחזקי - ההיא דשטרא מהך דאחספא דלא צריך לאסהודי אחתימת ידיה: וכתב עליה מאי דבעי - למעלה מן החתימה יכתוב שזה החתום לוה ממנו מנה וכותב כך אני פלוני החתום למטה לויתי מנה מפלוני: מנכסים בני חורין - וממשעבדי לא דלית ליה קלא לדבר שאינו עשוי בעדים: מהו דתימא - כי היכי דהלכה כרבי מחבירו ה"נ אפילו מחביריו: דנפיק מבי דינא דמר שמואל - שקיימוהו בבית דינו וכך נמצא כתוב בהנפק שכתבו הדיינים בו: מדאתא רב ענן כו' - אלמא כרבי ס"ל שצריך לומר זה כתב ידי וזה כתב ידו של חבירי: שטרא דיתמי הוה - שהוצרך לעיין בתקנתם: וחש שמואל - שאם לא כתב בו אלא פלוני העיד על כתב ידו ופלוני על כתב ידו שמא כשיוציאו היתומים שטר זה בב"ד לגבות יהא אותו ב"ד טועה לומר שהלכה כרבי ויאמרו שאין זה קיום: איכא דס"ל - בעלמא ולא מחביריו ובהא אפי' מחביריו: עד ודיין - שטר שכתוב בו הנפק וחתמו הדיינין על הנפק שלו ולאחר זמן כשהוציאו המלוה לגבות ערער הלוה לומר מזוייף הוא ובא אחד מעדי השטר והעיד על כתב ידו ואחד מן הדיינים העיד על כתב ידו מצטרפין להכשירו: מאי דקא מסהיד סהדא כו' - עדי השטר מעידין על מנה שבשטר כרבנן והדיינין מעידין בפנינו נתקיים: רב יהודה אחוה דרמי בר יחזקאל הוה:

על כתב ידן הן מעידין - נראה דלרבי אפילו אומרים בפירוש דמעידין על מנה שבשטר חשיב כאילו מעידין על כתב ידן וכן לרבנן אפי' אומרי' בהדיא דעל כתב ידן הן מעידין מדאמרי' בסמוך ואי ליכא תרי אלא חד היכי נעביד משמע דלא יועיל לרבנן אם יעידו בהדיא על כתב ידן: ודוקא אחספא - וה"ה ארישא דמגלתא כדאמר בגט פשוט (ב"ב דף קס: ושם) דליכא למיחש למידי והא דתניא בפ"ק דקדושין (דף ט. ושם) כתב על הנייר או על החרס בתך מקודשת לי כו' וכן גבי שדה (שם כו.) כתב על הנייר או על החרס כו' הרי זה מכורה נראה דאתיא כר"א דאמר עדי מסירה כרתי דלר"מ כיון דעדי חתימה כרתי לא מהני על דבר שיכול לזייף כדאמר בפרק ב' דגיטין (דף כא: ושם) אין כותבין לא על הנייר כו' וחכמים מכשירין ומפרש בגמרא מאן חכמים ר"א ואע"ג דאמר התם לא הכשיר ר"א אלא בגיטין אבל בשאר שטרות לא ה"פ אלא בגיטין ודכוותייהו דהיינו שטרות שאין עומדין לראיה כגון אותו שאינו עשוי אלא לקנות בו אשה ושדה כעין גיטין שעשוין לפי שעה לגרש בו אע"פ שיכול השטר של קנין להועיל לראיה גם הגט יכול להועיל כדאמר בהכותב (לקמן כתובות דף פט:) ובפ"ק דב"מ (דף יח. ושם) וכ"ת נקרעיה בעינא לאינסובי ביה אלא שעיקרן לא לכך נעשו ולא ממעט אלא שטרות שעיקרן לראיה ועשוין לעמוד ימים רבים כדמייתי התם קרא ונתתם בכלי חרש וגו': הוציא עליו כתב ידו שהוא חייב לו גובה מנכסים בני חורין - פסק רב אלפס דווקא כשאומר לא היו דברים מעולם אבל נאמן הוא לומר פרעתי ולא מצי א"ל שטרך בידי מאי בעי אלא בשטר שיש בו עדים דגובה בו מנכסים משועבדים ואין נראה לרבינו יצחק כי מנין לו זה החילוק כי סבר דבכל שטר אינו רגיל לפרוע עד שיחזיר לו שטרו: עד ודיין מצטרפין - משמע דאפילו בשטר מקויים חיישינן שמא זייף לחתימת הדיינין וכן משמע בירושלמי דגיטין ובפרק בן סורר והא דתניא בתוספתא דשביעית פרוזבול המקושר ר' יהודה אומר עדים חותמין מבחוץ והדיינים מבפנים אמרו לו אין מעשה בית דין צריך קיום היינו דווקא בפרוזבול משום דנאמן אדם לומר פרוזבול היה לי ואבד ואפי' למ"ד אינו נאמן מודה הוא דלא בעי קיום: