כתובותלט.
טוען את הדף…
וּמִי מִעַבְּרָא? וְהָתָנֵי רַב בִּיבִי קַמֵּיהּ דְּרַב נַחְמָן: שָׁלֹשׁ נָשִׁים מְשַׁמְּשׁוֹת בְּמוֹךְ, אֵלּוּ הֵן: קְטַנָּה, וּמְעוּבֶּרֶת, וּמְנִיקָה. קְטַנָּה — שֶׁמָּא תִּתְעַבֵּר וְתָמוּת, מְעוּבֶּרֶת — שֶׁמָּא תַּעֲשֶׂה עוּבָּרָהּ סַנְדָּל, מְנִיקָה — שֶׁמָּא תִּגְמוֹל אֶת בְּנָהּ. וְאֵיזוֹהִי קְטַנָּה — מִבַּת אַחַת עֶשְׂרֵה שָׁנָה וְיוֹם אֶחָד עַד שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה וְיוֹם אֶחָד. פָּחוֹת מִיכֵּן וְיָתֵר עַל כֵּן מְשַׁמֶּשֶׁת כְּדַרְכָּהּ וְהוֹלֶכֶת, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אַחַת זוֹ וְאַחַת זוֹ מְשַׁמֶּשֶׁת כְּדַרְכָּהּ וְהוֹלֶכֶת, וּמִן הַשָּׁמַיִם יְרַחֵמוּ, מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר: ״שׁוֹמֵר פְּתָאִים ה׳״! וְכִי תֵּימָא דְּאִיעַבַּרָא כְּשֶׁהִיא נַעֲרָה, וְאוֹלִידָה כְּשֶׁהִיא נַעֲרָה. וּבְשִׁיתָּא יַרְחֵי מִי קָא יָלְדָה? וְהָאָמַר שְׁמוּאֵל: אֵין בֵּין נַעֲרוּת לְבַגְרוּת אֶלָּא שִׁשָּׁה חֳדָשִׁים. וְכִי תֵּימָא: בְּצִיר הוּא דְּלֵיכָּא, הָא טְפֵי — אִיכָּא, הָא ״אֶלָּא״ קָאָמַר! אֶלָּא, הָכִי קָמִיבַּעְיָא לֵיהּ: יֵשׁ בֶּגֶר בַּקֶּבֶר וּפָקַע אָב, אוֹ דִלְמָא: אֵין בֶּגֶר בַּקֶּבֶר, וְלָא פָּקַע אָב? מָר בַּר רַב אָשֵׁי בָּעֵי לַהּ הָכִי: מִיתָה עוֹשָׂה בַּגְרוּת, אוֹ אֵין עוֹשָׂה בַּגְרוּת? תֵּיקוּ. בְּעָא מִינֵּיהּ רָבָא מֵאַבָּיֵי: בָּא עָלֶיהָ וְנִתְאָרְסָה, מַהוּ? אֲמַר לֵיהּ, מִי כְּתִיב: ״וְנָתַן לַאֲבִי הַנַּעֲרָה אֲשֶׁר לֹא אֲרוּסָה״? וּלְטַעְמָיךְ, הָא דְּתַנְיָא: בָּא עָלֶיהָ וְנִשֵּׂאת, לְעַצְמָהּ: מִי כְּתִיב ״וְנָתַן לַאֲבִי הַנַּעֲרָה אֲשֶׁר לֹא נְשׂוּאָה״? הָכִי הַשְׁתָּא?! הָתָם, הוֹאִיל וּבַגְרוּת מוֹצִיאָה מֵרְשׁוּת אָב, וְנִישּׂוּאִין מוֹצִיאִין מֵרְשׁוּת אָב, מָה בַּגְרוּת בָּא עָלֶיהָ וּבָגְרָה — לְעַצְמָהּ, אַף נִישּׂוּאִין בָּא עָלֶיהָ וְנִשֵּׂאת — לְעַצְמָהּ. אֶלָּא אֵירוּסִין, מִי קָא מַפְּקִי מֵרְשׁוּתָא דְּאָב לִגְמָרֵי? הָא תְּנַן: נַעֲרָה הַמְאוֹרָסָה אָבִיהָ וּבַעְלָהּ מְפִירִין לָהּ נְדָרֶיהָ. מַתְנִי׳ הַמְפַתֶּה נוֹתֵן שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים, וְהָאוֹנֵס אַרְבָּעָה. הַמְפַתֶּה נוֹתֵן בּוֹשֶׁת וּפְגָם וּקְנָס, מוֹסִיף עָלָיו אוֹנֵס שֶׁנּוֹתֵן אֶת הַצַּעַר. מָה בֵּין אוֹנֵס לִמְפַתֶּה: הָאוֹנֵס נוֹתֵן אֶת הַצַּעַר, וְהַמְפַתֶּה אֵינוֹ נוֹתֵן אֶת הַצַּעַר. הָאוֹנֵס נוֹתֵן מִיָּד, וְהַמְפַתֶּה לִכְשֶׁיּוֹצִיא. הָאוֹנֵס שׁוֹתֶה בַּעֲצִיצוֹ, וְהַמְפַתֶּה, אִם רָצָה לְהוֹצִיא — מוֹצִיא. כֵּיצַד שׁוֹתֶה בַּעֲצִיצוֹ: אֲפִילּוּ הִיא חִיגֶּרֶת, אֲפִילּוּ הִיא סוֹמָא, וַאֲפִילּוּ הִיא מוּכַּת שְׁחִין. נִמְצָא בָּהּ דְּבַר עֶרְוָה, אוֹ שֶׁאֵינָהּ רְאוּיָה לָבֹא בְּיִשְׂרָאֵל — אֵינוֹ רַשַּׁאי לְקַיְּימָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְלוֹ תִהְיֶה לְאִשָּׁה״, אִשָּׁה הָרְאוּיָה לוֹ. גְּמָ׳ צַעַר דְּמַאי? אָמַר אֲבוּהּ דִּשְׁמוּאֵל: צַעַר שֶׁחֲבָטָהּ עַל גַּבֵּי קַרְקַע. מַתְקֵיף לַהּ רַבִּי זֵירָא: אֶלָּא מֵעַתָּה, חֲבָטָהּ עַל גַּבֵּי שִׁירָאִין, הָכִי נָמֵי דְּפָטוּר? וְכִי תֵּימָא הָכִי נָמֵי — וְהָתַנְיָא, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יְהוּדָה אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן: אוֹנֵס אֵינוֹ מְשַׁלֵּם אֶת הַצַּעַר — מִפְּנֵיומי מעברא - בקטנות או בנערות כשהיא בת קנס שתלד בנערות: משמשות במוך - מותר להן לשמש במוך ואינן כמשחיתות זרע: שמא יעשה עוברה סנדל - שאם תתעבר עובר שני פוחת השני את צורת הראשון ודומה לסנדל שהוא דג שבים: שמא תגמול את בנה - מפני שהחלב נעכר כשמתעברת ואינו טוב ליונק ותצטרך להעתיקו משדים וימות: פחות מכאן - מבת אחת עשרה שנה משמשת כדרכה לפי שלא תתעבר: ויתר על כן - על בת שתים עשרה שנה משמשת כדרכה שאם תתעבר לא תמות אלמא בקטנות לא מיעברא שיבא לכלל לידה דהא ותמות קתני: וכי תימא - מבת שתים עשרה ויום אחד שהגיעו ימי הנעורים נתעברה וילדה בנערות ומתה בנערות הא נמי ליתא דאמר שמואל אין בין נערות לבגרות אלא ששה חדשים משתביא שתי שערות הויא נערה באותן שתביא משתים עשרה שנה והלאה ומשתביאם עד שתבגור ששה חדשים ותו לא ומתניתא דקתני מבת שתים עשרה ואילך אי מעברא לא מתה במביאה שתי שערות קודם שתתעבר קאמר אבל כל זמן שלא הביאה קטנה היא והאי דנקט מנין שנים משום דבבציר משתים עשרה ויום אחד אפילו הביאה שערות אינו אלא שומא כדאמרינן במסכת נדה ובקדושין: ופקע אב - פקעה תביעת אב וזכה הלה במה שבידו שאין בעל דינו קיים וקנס לאו ממון הוא להורישו לאביה בתורת ירושה כל כמה דלא גבתיה: או אין בגר בקבר - לאפקועי תביעת אב: מר בר רב אשי - לא בעי לה בעיא דרבא משום בגר בקבר אלא אם מתה בנערותה מי פקעה כי בגרות דמחיים או לא ולהאי לישנא דמר בר רב אשי אליבא דרבא אמרו לעיל מילתא דפשיטא ליה לאביי מיבעיא ליה לרבא דאילו ללישנא קמא מפשט פשיטא ליה לרבא דמיתה לא מפקעא ודלא כאביי כל זמן שלא בגרה וכי קא מיבעיא ליה בבגר בקבר קמבעיא ליה אבל במיתה כל זמן שלא בגרה פליג אדאביי ואמר לא מפקעא וחייב: מיתה עושה בגרות - עושה דין בגרות דמפקעא כח אב כי בגרות: מהו - מי הוי לאביה או לעצמה: בגרות מוציאה מרשות אב - דלא מצינו שזיכתה לו תורה בבתו אלא מכר בקטנות ושאר שבח כגון קנסה ומעשה ידיה בנערות כדילפינן בפרק נערה (לקמן כתובות דף מו:) אבל בבגרות לא אשכחן וכיון דלא זיכתה לו תורה אנן מהיכא תיתי לן לזכותו בשלה: ונשואין מוציאין מרשות אב - כדאשכחן בהפרת נדרים דכל זמן דלא ניסת אביה מיפר ומשניסת אין יכול להפר: בא עליה - כשהיא נערה ובגרה: לעצמה - דכתיב ונתן האיש השוכב עמה לאבי הנערה אם נערה היא בשעת נתינה: אביה ובעלה - ואינו מופר עד שיפרו שניהם: מתני' בושת ופגם - במתני' לקמן [כתובות לט ע"ב] מפרש להו: האונס נותן מיד - לאביה אע"פ שכונסה: לכשיוציא - בגמרא פריך [ע"ב] אטו אשתו היא ומפרש לה לכשלא יכנוס דאם כנסה אינו נותן קנס כדכתיב מהר ימהרנה לו ואם מאן ימאן וגו' כסף ישקול אבל אונס כתיב ונתן חמשים כסף ולו תהיה לאשה: שותה בעציצו - בכלי שבחר לו לשתות בו כלומר על כרחו ישאנה כדכתיב לא יוכל לשלחה (דברים כ״ב:י״ט):שלש נשים משמשות במוך - פי' בקונטרס מותרות לשמש במוך אע"ג דשאר נשים אסורות משום השחתת זרע ואין נראה לר"ת דהא קטנה ואילונית מותר לשמש בהדייהו ולא הוי השחתת זרע כיון שהוא דרך תשמיש ומפרש ר"ת משמשות צריכות לשמש במוך אחר תשמיש ועצה טובה קמ"ל ולר"י נראה לקיים פי' הקונט' דבריש נדה (דף ג.) משמע שהמוך הוא במעיה כל שעה והוי כמשמש על האבנים ועל העצים ולא דמי למשמש קטנה ואילונית ועוד אפילו היתה נותנת מוך אחר תשמיש אסורה דאף על פי שאינה מצווה על פריה ורביה מ"מ אסורה היא להשחית זרע כדמשמע בנדה (דף יג.) דתנן כל היד המרבה לבדוק בנשים משובחת באנשים תיקצץ ומפרש בגמרא משום דנשים לאו בנות הרגשה נינהו משמע דאם היו בנות הרגשה הוו אסירי ויש לדחות דלאו בנות איסור הרגשה נינהו קאמר: וכי תימא בציר הוא כו' והא בלבד קאמר - בקונטרס (בקדושין דף עט.) ל"ג ליה דבלאו בלבד משמע טפי לא: בא עליה ונתארסה מהו - לרבי עקיבא דמתני' קא מיבעיא ליה דאמר נתארסה ונתגרשה קנסה לעצמה דמי אמרינן כיון שיצאה מרשות האב לענין קנס יהא קנסה לעצמה או דלמא כיון דלענין שאר מילי לא נפקא מרשות האב יהא קנסה לאביה אבל לרבי עקיבא דברייתא פשיטא דקנסה לאביה ולר' יוסי הגלילי נהי דאמר אין לה קנס נמי לא מיבעיא ליה דהא דאין לה קנס לאו משום מיפק מרשותא דאב היא אלא גזירת הכתוב הוא דאין לה קנס ולא נפקא באירוסין כלל מרשות אביה דאב זכאי בקדושיה ובמעשה ידיה אע"ג דנתארסה והא דקא בעי לה סתם ולא קאמר לרבי עקיבא בהדיא מהו משום דהלכה כר' עקיבא מחבירו: הואיל ונישואין מוציאין מרשות אב - פי' בקונט' דילפינן מהפרת נדרים ואע"ג דקי"ל דממונא מאיסורא לא ילפינן ה"מ לאוקמה ברשות אב הוא דלא ילפינן ממונא מאיסורא אבל לאפוקי מרשות אב ילפינן שפיר מהפרת נדרים דבסברא מועטת יש להוציאה מרשות אב ור"י ב"ר אברהם פי' כיון דגלי לן קרא דלאוקמה ברשות אב איסורא וממונא שוין ה"ה לאפוקה [ור"י מפרש דנישואין מוציאין מרשות אב מדדרשינן איש אמו ואביו תיראו איש סיפק כו' אשה אין סיפק בידה לעשות ולא נהירא דמעשה ידיה אינו לבעל מן התורה]: מה בוגרת בא עליה ובגרה לעצמה - פירוש דהא מצינו בוגרת שיוצאה מרשות אב לענין ממון וקשה דה"נ נישואין מוציאין מרשות אב לענין ממון ואמאי צריך למילף מבוגרת ונראה דבא עליה ובגרה לעצמה נפקא לן מונתן לאבי הנערה דדרשינן לאבי הנערה ולא לאבי בוגרת: צער דמאי - קשה לר"י דמאי קא מיבעיא ליה וכי לא ידע הש"ס שיש צער גדול לבתולה בביאה ראשונה וכמה קטנות חולות מזה וכ"ת דמאותו צער פשיטא ליה להש"ס דפטור שהרי סופה להצטער בכך תחת בעלה והא איכא כמה תנאי בהכונס (ב"ק דף נט. ושם) דלא חיישי לכחש גופנא פירוש דבר שסופו להיות כן ונראה לר"י דצער בעילה משום תאות תשמיש אינו בא בשעת תשמיש אלא אחר כך וכל צער החבלה דמחייב היינו אותו צער הבא לו בשעת חבלה אבל מה שבא לו אחר כך מיפטר דגרמא בעלמא הוא הלכך בעי צער דמאי ורשב"א מפרש דפשיטא דצער של בתולים ליכא למימר דע"כ תנא דמתני' חייש לכחש גופנא מדמפתה פטור: