כתובותעז.
טוען את הדף…
וְנִכְפֶּה — כְּמוּמִין שֶׁבַּסֵּתֶר דָּמֵי. וְהָנֵי מִילֵּי דִּקְבִיעַ לֵיהּ זְמַן, אֲבָל לָא קְבִיעַ לֵיהּ — כְּמוּמִין שֶׁבַּגָּלוּי דָּמֵי. מַתְנִי׳ הָאִישׁ שֶׁנּוֹלְדוּ בּוֹ מוּמִין — אֵין כּוֹפִין אוֹתוֹ לְהוֹצִיא. אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל: בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים — בְּמוּמִין הַקְּטַנִּים, אֲבָל בְּמוּמִין הַגְּדוֹלִים — כּוֹפִין אוֹתוֹ לְהוֹצִיא. גְּמָ׳ רַב יְהוּדָה תָּנֵי נוֹלְדוּ. חִיָּיא בַּר רַב תָּנֵי הָיוּ. מַאן דְּאָמַר נוֹלְדוּ, כׇּל שֶׁכֵּן הָיוּ — (דְּקָסָבְרָה) [דְּהָא סְבַרָה] וְקַבִּילָה. מַאן דְּאָמַר הָיוּ, אֲבָל נוֹלְדוּ — לֹא. תְּנַן, אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל: בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים — בְּמוּמִין קְטַנִּים, אֲבָל בְּמוּמִין גְּדוֹלִים — כּוֹפִין אוֹתוֹ לְהוֹצִיא. בִּשְׁלָמָא לְמַאן דְּאָמַר ״נוֹלְדוּ״, הַיְינוּ דְּשָׁאנֵי בֵּין גְּדוֹלִים לִקְטַנִּים. אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר ״הָיוּ״ — מָה לִי גְּדוֹלִים מָה לִי קְטַנִּים? הָא סְבַרָה וְקַבִּילָה! כִּסְבוּרָה הִיא שֶׁיְּכוֹלָה לְקַבֵּל, וְעַכְשָׁיו אֵין יְכוֹלָה לְקַבֵּל. וְאֵלּוּ הֵן מוּמִין גְּדוֹלִים? פֵּירֵשׁ רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל: [כְּגוֹן] נִיסְמֵית עֵינוֹ, נִקְטְעָה יָדוֹ, וְנִשְׁבְּרָה רַגְלוֹ. אִתְּמַר, רַבִּי אַבָּא בַּר יַעֲקֹב אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הֲלָכָה כְּרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל. רָבָא אָמַר רַב נַחְמָן: הֲלָכָה כְּדִבְרֵי חֲכָמִים. וּמִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן הָכִי? וְהָא אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: בְּכׇל מָקוֹם שֶׁשָּׁנָה רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל בְּמִשְׁנָתֵנוּ — הֲלָכָה כְּמוֹתוֹ, חוּץ מֵעָרֵב, וְצַיְדָן, וּרְאָיָה אַחֲרוֹנָה. אָמוֹרָאֵי נִינְהוּ וְאַלִּיבָּא דְּרַבִּי יוֹחָנָן. מַתְנִי׳ וְאֵלּוּ שֶׁכּוֹפִין אוֹתוֹ לְהוֹצִיא: מוּכֵּה שְׁחִין, וּבַעַל פּוֹלִיפּוּס, וְהַמְקַמֵּץ, וְהַמְצָרֵף נְחוֹשֶׁת, וְהַבּוּרְסִי. בֵּין שֶׁהָיוּ עַד שֶׁלֹּא נִישְּׂאוּ, וּבֵין מִשֶּׁנִּישְּׂאוּ נוֹלְדוּ. וְעַל כּוּלָּן אָמַר רַבִּי מֵאִיר: אַף עַל פִּי שֶׁהִתְנָה עִמָּהּ, יְכוֹלָה הִיא שֶׁתֹּאמַר: ״סְבוּרָה הָיִיתִי שֶׁאֲנִי יְכוֹלָה לְקַבֵּל, וְעַכְשָׁיו אֵינִי יְכוֹלָה לְקַבֵּל״. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: מְקַבֶּלֶת הִיא עַל כׇּרְחָהּ, חוּץ מִמּוּכֵּה שְׁחִין, מִפְּנֵי שֶׁמְּמִקָּתוֹ. מַעֲשֶׂה בְּצַיְדוֹן בְּבוּרְסִי אֶחָד שֶׁמֵּת, וְהָיָה לוֹ אָח בּוּרְסִי. אָמְרוּ חֲכָמִים: יְכוֹלָה הִיא שֶׁתֹּאמַר ״לְאָחִיךָ הָיִיתִי יְכוֹלָה לְקַבֵּל, וּלְךָ אֵינִי יְכוֹלָה לְקַבֵּל״. גְּמָ׳ מַאי ״בַּעַל פּוֹלִיפּוּס״? אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: רֵיחַ הַחוֹטֶם. בְּמַתְנִיתָא תָּנָא: רֵיחַ הַפֶּה. רַב אַסִּי מַתְנִי אִיפְּכָא. וּמַנַּח בַּהּ סִימָנָא: שְׁמוּאֵל לָא פָּסֵיק פּוּמֵּיהּ מִכּוּלֵּיהּ פִּירְקִין. וְהַמְקַמֵּץ. מַאי ״מְקַמֵּץ״? אָמַר רַב יְהוּדָה: זֶה הַמְקַבֵּץ צוֹאַת כְּלָבִים. מֵיתִיבִי: ״מְקַמֵּץ״ זֶה בּוּרְסִי! וּלְטַעְמָיךְ תִּיקְשֵׁי לָךְ מַתְנִיתִין: ״הַמְקַמֵּץ וְהַמְצָרֵף נְחוֹשֶׁת וְהַבּוּרְסִי״! בִּשְׁלָמָא מַתְנִיתִין לָא קַשְׁיָא: כָּאן בְּבוּרְסִי גָּדוֹל, כָּאן בְּבוּרְסִי קָטָן. אֶלָּא לְרַב יְהוּדָה קַשְׁיָא! תַּנָּאֵי הִיא, דְּתַנְיָא: ״מְקַמֵּץ״ זֶה בּוּרְסִי, וְיֵשׁ אוֹמְרִים: זֶה הַמְקַמֵּץ צוֹאַת כְּלָבִים. וְהַמְצָרֵף נְחוֹשֶׁת וְהַבּוּרְסִי. מַאי ״מְצָרֵף נְחוֹשֶׁת״? רַב אָשֵׁי אָמַר: חָשְׁלֵי דּוּדֵי. רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר: זֶה הַמְחַתֵּךְ נְחוֹשֶׁת מֵעִיקָּרוֹ. תַּנְיָא כְּווֹתֵיהּ דְּרַבָּה בַּר בַּר חָנָה: אֵיזֶהוּ ״מְצָרֵף״? זֶה הַמְחַתֵּךְ נְחוֹשֶׁת מֵעִיקָּרוֹ. אָמַר רַב: הָאוֹמֵר ״אֵינִי זָן וְאֵינִי מְפַרְנֵס״ — יוֹצִיא וְיִתֵּן כְּתוּבָּה. אֲזַל רַבִּי אֶלְעָזָר אַמְרַהּ לִשְׁמַעְתָּא קַמֵּיהּ דִּשְׁמוּאֵל. אָמַר: אַכְּסוּהּ שְׂעָרֵי לְאֶלְעָזָר. עַד שֶׁכּוֹפִין אוֹתוֹ לְהוֹצִיא — יִכְפּוּהוּ לָזוּן. וְרַב: אֵין אָדָם דָּר עִם נָחָשׁ בִּכְפִיפָה. כִּי סְלֵיק רַבִּי זֵירָא, אַשְׁכְּחֵיהּ לְרַבִּי בִּנְיָמִין בַּר יֶפֶת דְּיָתֵיב וְקָאָמַר לַהּ, מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן. אֲמַר לֵיהּ: עַל דָּא אַכְּסוּהּ שְׂעָרִין לְאֶלְעָזָר בְּבָבֶל. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב אַסִּי: אֵין מְעַשִּׂין אֶלָּא לִפְסוּלוֹת. כִּי אַמְרִיתַהּ קַמֵּיהּ דִּשְׁמוּאֵל, אֲמַר: כְּגוֹן אַלְמָנָה לְכֹהֵן גָּדוֹל, וּגְרוּשָׁה וַחֲלוּצָה לְכֹהֵן הֶדְיוֹט, מַמְזֶרֶת וּנְתִינָה לְיִשְׂרָאֵל, בַּת יִשְׂרָאֵל לְנָתִין וּלְמַמְזֵר. אֲבָל נָשָׂא אִשָּׁה וְשָׁהָה עִמָּהּ עֶשֶׂר שָׁנִים וְלֹא יָלְדָה — אֵין כּוֹפִין אוֹתוֹ. וְרַב תַּחְלִיפָא בַּר אֲבִימִי אָמַר שְׁמוּאֵל: אֲפִילּוּ נָשָׂא אִשָּׁה וְשָׁהָה עִמָּהּ עֶשֶׂר שָׁנִים וְלֹא יָלְדָה — כּוֹפִין אוֹתוֹ. תְּנַן, אֵלּוּ שֶׁכּוֹפִין אוֹתוֹ לְהוֹצִיא: מוּכֵּה שְׁחִין וּבַעַל פּוֹלִיפּוּס. בִּשְׁלָמָא לְרַב אַסִּי: דְּרַבָּנַן קָתָנֵי, דְּאוֹרָיְיתָא לָא קָתָנֵי. אֶלָּא לְרַב תַּחְלִיפָא בַּר אֲבִימִי, לִיתְנֵי נָשָׂא אִשָּׁה וְשָׁהָה עִמָּהּ עֶשֶׂר שָׁנִים וְלֹא יָלְדָה — כּוֹפִין אוֹתוֹ. אָמַר רַב נַחְמָן, לָא קַשְׁיָא: הָא בְּמִילֵּי, הָא בְּשׁוֹטֵי. מַתְקֵיף לַהּ רַבִּי אַבָּא: ״בִּדְבָרִים לֹא יִוָּסֶר עָבֶד״! אֶלָּא אָמַר רַבִּי אַבָּא: הָא וְהָא בְּשׁוֹטֵי,נכפה - חולי שממנו נופל לארץ ויש לו זמן לבא: כמומין שבסתר דמי - לפי שנזהרת ביום זמנה מלצאת בין הבריות: מתני' מומין גדולים - מפרש בגמרא: גמ' נולדו - משנשאה: ומי אמר ר' יוחנן הכי - דהלכה כרבן שמעון בהא לחודא והא בכל מקום ששנה קאמר: ערב וצידן וראיה אחרונה - ערב בגט פשוט צידן במי שאחזו קורדיקוס ראיה אחרונה בסנהדרין בפרק זה בורר ובשתי ראיות נחלק הלכה כמותו בראשונה ולא באחרונה אמרו לו הבא ראיה אמר אין לי ראיה כו': מתני' בעל פוליפוס - מפרש בגמ': המקמץ והמצרף נחשת - מפרש בגמ' וכולן מפני שאומנות מסרחת היא: שממקתו - לשון המק בשרו (זכריה יד): גמ' פסק פומיה - סימנא דשמואל ריח הפה אמר: לא פסק פומיה מכולי פירקין - תמיד היה שגור בפיו: תיקשי לך מתני' - דקא חשיב להו בתרין: מקמץ צואת כלבים - לא ידעתי מה צורך בה אבל באשכנז ראיתי ששורין בהם הבגדים לפני כבוסן יום או יומים: בשלמא מתני' לא קשיא - אברייתא דאיכא למימר האי דחשיב ליה בתרי הכי קאמר אחד בורסי קטן דהיינו מקמץ ואחד בורסי גדול: בורסי קטן - שהוא עני ויש לו עורות מעט: הכי גרסינן תנאי היא דתניא מקמץ זה בורסקי ויש אומרים זה המקמץ צואת כלבים והכי גרסי' לה בתוספתא והא דרבי יוסי ברבי יהודה מלתא אחריתי קאמר ושם היא שנויה: חשלי דודי - מחשלין ומרדדין נחשת ועושין ממנו יורות ומסריח הוא: מעיקרו - ממקום מוצאו מן הארץ: אכסוהו שערי - האכילוהו שעורים כבהמה כל הנאכל שלא כדרכו קרי ליה כוסס: וקאמר לה - להא מילתא דרב: משמיה דר' יוחנן - דאיהו נמי כרב סבירא ליה: אין מעשין - אין כופין להוציא: אין כופין - דלא כפינן אפריה ורביה: ואלו שכופין - הני אין אפריה ורביה לא: בשלמא לרב אסי - לא תקשי הא דלא חשיב פסולות במתניתין דאיכא לשנויי: דרבנן קתני - הנך דאיסורא דידהו לא כתיבא באורייתא: ליתני נשא אשה ושהה כו' - דמדאורייתא לא מיחייב לאפוקה דאפשר ליקח לו אשה אחרת אצלה אבל מדרבנן קאמר דכל כמה דאיתא להא גביה לא נסיב אחריתי: הא במילי - אפריה ורביה במילי מייסרינן בשוטי לא רדינן ליה אבל הנך בשוטי נמי רדינן ליה שאי אפשר לה לקבל:אבל במומין גדולים כופין אותו להוציא. גבי איש ליכא למימר דנסתחפה שדה של אשה דאיש אינו שדה של אשתו כדפרישי' בריש מכילתין (דף ב: ד"ה מציא): אבל במומין גדולים כופין אותו להוציא - גבי איש ליכא למימר דנסתחפה שדה של אשה דאיש אינו שדה של אשתו כדפרישי' בריש מכילתין (דף ב: ד"ה מציא): כופין אותו להוציא - נראה לר"י דיוציא ויתן כתובה אע"פ שמגרשה בעל כרחו כמו בבאה מחמת טענה דמשמע בסוף הבא על יבמתו (יבמות סה:) דנותן כתובה אע"פ שמגרשה בעל כרחו ובתוספתא קתני בהדיא אמומין דהכא יוציא ויתן כתובה: סבורה הייתי שאני יכולה לקבל - קצת תימה דאם כן כל אשה תערים ותשאנו כדי שיתן לה כתובה שתאמר איני יכולה לקבל ויגרשנה ושמא במקום שיש חשש ערמה אין לה כתובה: אלא לרב יהודה קשיא - תימה דאמאי לא משני דהא דאמר רב יהודה (אמר שמואל) המקמץ צואת כלבים היינו בורסי קטן דבפרק מי שמתו (ברכות כה.) משמע דאיכא צואת כלבים בעיבוד עורות דתניא התם לא יקרא אדם קריאת שמע לא כנגד צואת כלבים ולא כנגד צואת אדם כו' בזמן שנתן לתוכן עורות: ליתני נשא אשה ושהה עמה עשר שנים - וא"ת דתקשי ליה ברייתא דשלהי הבא על יבמתו (יבמות סד.) דתניא נשא אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה אינו רשאי לבטל ויוציא ויתן כתובה ונראה לפרש דלשון יוציא לא משמע כפייה אלא בדבר שמתנהג עם האשה שלא כדין אבל התם דקתני יוציא משום ביטול פריה ורביה לא משמע דכופין: הדרן עלך המדיר