Ketubot 61b · Talmud

דַּחֲוַור אַפֵּיהּ, שְׁקַל בְּאֶצְבַּעְתֵּיהּ אַנַּח לֵיהּ בְּפוּמֵּיהּ. אֲמַר לֵיהּ: אַפְסַדְתְּ לִסְעוֹדְתָּא דְּמַלְכָּא. אֲמַרוּ לֵיהּ: אַמַּאי תִּיעְבֵּיד הָכִי? אֲמַר לְהוּ: מַאן דְּעָבֵיד הָכִי פְּסִיל לְמַאֲכַל דְּמַלְכָּא. אֲמַרוּ לֵיהּ: אַמַּאי? אֲמַר לְהוּ: דָּבָר אַחֵר חֲזַאי בֵּיהּ. בְּדַקוּ וְלָא אַשְׁכַּחוּ. שְׁקַל אֶצְבַּעְתֵּיהּ, אַנַּח עֲלֵיהּ, אֲמַר לְהוּ: הָכָא מִי בָּדְקִיתוּ? בְּדַקוּ אַשְׁכַּחוּ. אֲמַרוּ לֵיהּ רַבָּנַן: מַאי טַעְמָא סָמְכַתְּ אַנִּיסָּא? אֲמַר לְהוּ: חֲזַאי רוּחַ צָרַעַת דְּקָא פָרְחָה עִילָּוֵיהּ. הָהוּא רוֹמָאָה דַּאֲמַר לָהּ לְהַהִיא אִיתְּתָא: מִינַּסְבַת לִי? אֲמַרָה לֵיהּ: לָא. אֲזַל אַיְיתִי רֻימָּנֵי, פַּלִּי וַאֲכַל קַמַּהּ. כֹּל מַיָּא דְּצַעֲרִי לַהּ, בְּלַעְתֵּיהּ, וְלָא הַב לַהּ עַד דְּזָג לַהּ. לְסוֹף אֲמַר לַהּ: אִי מַסֵּינָא לָךְ, מִינַּסְבַת לִי? אֲמַרָה לֵיהּ: אִין. אֲזַל אַיְיתִי רֻימָּנֵי, פַּלִּי וַאֲכַל קַמַּהּ. אֲמַר לַהּ: כֹּל מַיָּא דְּצַעֲרִי לִךְ, תּוּף שְׁדַאי תּוּף שְׁדַאי! עַד דְּנָפְקָא מִינַּהּ כִּי הוּצָא יַרְקָא וְאִתְּסִיאַת. וְעוֹשָׂה בַּצֶּמֶר. בְּצֶמֶר אִין, בְּפִשְׁתִּים לָא. מַתְנִיתִין מַנִּי — רַבִּי יְהוּדָה הִיא. דְּתַנְיָא: אֵינוֹ כּוֹפָהּ לֹא לַעֲמוֹד לִפְנֵי אָבִיו, וְלֹא לַעֲמוֹד לִפְנֵי בְנוֹ, וְלֹא לִיתֵּן תֶּבֶן לִפְנֵי בְהֶמְתּוֹ. אֲבָל כּוֹפָהּ לִיתֵּן תֶּבֶן לִפְנֵי בְקָרוֹ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַף אֵינוֹ כּוֹפָהּ לַעֲשׂוֹת בְּפִשְׁתָּן, מִפְּנֵי שֶׁפִּשְׁתָּן מַסְרִיחַ אֶת הַפֶּה, וּמְשַׁרְבֵּט אֶת הַשְּׂפָתַיִם. וְהָנֵי מִילֵּי בְּכִיתָּנָא רוֹמָאָה. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אֲפִילּוּ הִכְנִיסָה לוֹ מֵאָה שְׁפָחוֹת. אָמַר רַב מַלְכִּיּוֹ אָמַר רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה: הֲלָכָה כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר. אָמַר רַבִּי חֲנִינָא בְּרֵיהּ דְּרַב אִיקָא: שַׁפּוּד, שְׁפָחוֹת וְגוּמוֹת — רַב מַלְכִּיּוֹ. בְּלוֹרִית, אֵפֶר מִקְלֶה וּגְבִינָה — רַב מַלְכִּיָּא. רַב פָּפָּא אָמַר: מַתְנִיתִין וּמַתְנִיתָא — רַב מַלְכִּיָּא. שְׁמַעְתָּתָא — רַב מַלְכִּיּוֹ. וְסִימָנָךְ: מַתְנִיתָא מַלְכְּתָא. מַאי בֵּינַיְיהוּ — אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ שְׁפָחוֹת. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר וְכוּ׳. הַיְינוּ תַּנָּא קַמָּא! אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ דְּמִיטַּלְּלָא בְּגוּרְיָיתָא קִיטָנְיָיתָא וְנַדְרְשִׁיר. מַתְנִי׳ הַמַּדִּיר אֶת אִשְׁתּוֹ מִתַּשְׁמִישׁ הַמִּטָּה, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: שְׁתֵּי שַׁבָּתוֹת. בֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים: שַׁבָּת אַחַת. הַתַּלְמִידִים יוֹצְאִין לְתַלְמוּד תּוֹרָה שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת שְׁלֹשִׁים יוֹם. הַפּוֹעֲלִים שַׁבָּת אַחַת. הָעוֹנָה הָאֲמוּרָה בַּתּוֹרָה: הַטַּיָּילִין — בְּכׇל יוֹם. הַפּוֹעֲלִים — שְׁתַּיִם בְּשַׁבָּת. הַחַמָּרִים — אַחַת בְּשַׁבָּת. הַגַּמָּלִים — אַחַת לִשְׁלשִׁים יוֹם. הַסַּפָּנִים — אַחַת לְשִׁשָּׁה חֳדָשִׁים. דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר. גְּמָ׳ מַאי טַעְמָא דְּבֵית שַׁמַּאי? גָּמְרִי מִיּוֹלֶדֶת נְקֵבָה. וּבֵית הִלֵּל? גָּמְרִי מִיּוֹלֶדֶת זָכָר. וּבֵית הִלֵּל נָמֵי נִגְמְרוּ מִיּוֹלֶדֶת נְקֵבָה! אִי מִיּוֹלֶדֶת גָּמְרִי לַהּ — הָכִי נָמֵי, אֶלָּא בֵּית הִלֵּל מִנִּדָּה גָּמְרִי לַהּ. בְּמַאי קָמִיפַּלְגִי? מָר סָבַר: מִידֵּי דִּשְׁכִיחַ מִמִּידֵּי דִּשְׁכִיחַ, וּמָר סָבַר: מִידֵּי דְּהוּא גָּרֵים לַהּ מִמִּידֵּי דְּהוּא גָּרֵים לַהּ. אָמַר רַב: מַחְלוֹקֶת בִּמְפָרֵשׁ, אֲבָל בִּסְתָם — דִּבְרֵי הַכֹּל יוֹצִיא לְאַלְתַּר וְיִתֵּן כְּתוּבָּה. וּשְׁמוּאֵל אָמַר: אֲפִילּוּ בִּסְתָם נָמֵי יַמְתִּין, שֶׁמָּא יִמְצָא פֶּתַח לְנִדְרוֹ. הָא פְּלִיגִי בַּהּ חֲדָא זִימְנָא, דִּתְנַן: הַמַּדִּיר אֶת אִשְׁתּוֹ מִלֵּיהָנוֹת לוֹ, עַד שְׁלֹשִׁים יוֹם — יַעֲמִיד פַּרְנָס, יוֹתֵר מִכָּאן — יוֹצִיא וְיִתֵּן כְּתוּבָּה. וְאָמַר רַב: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא בִּמְפָרֵשׁ, אֲבָל בִּסְתָם — יוֹצִיא לְאַלְתַּר וְיִתֵּן כְּתוּבָּה. וּשְׁמוּאֵל אָמַר: אֲפִילּוּ בִּסְתָם נָמֵי יַמְתִּין, שֶׁמָּא יִמְצָא פֶּתַח לְנִדְרוֹ! צְרִיכָא, דְּאִי אִיתְּמַר בְּהָא: בְּהָא קָאָמַר רַב — מִשּׁוּם דְּלָא אֶפְשָׁר בְּפַרְנָס, אֲבָל בְּהַהִיא דְּאֶפְשָׁר בְּפַרְנָס — אֵימָא מוֹדֵי לֵיהּ לִשְׁמוּאֵל. וְאִי אִיתְּמַר בְּהָהִיא — בְּהָךְ קָאָמַר שְׁמוּאֵל, אֲבָל בְּהָא — אֵימָא מוֹדֵי לֵיהּ לְרַב, צְרִיכָא. הַתַּלְמִידִים יוֹצְאִין לְתַלְמוּד וְכוּ׳. בִּרְשׁוּת כַּמָּה? כַּמָּה דְּבָעֵי.

דחוור אפיה - פניו זועפים שנתאוה למאכל: א"ל - אטורנגא לרב אשי: אפסדתא לסעודתא - לא יאכל המלך מעתה: אמרו לו - שוטרי המלך אמאי תעביד הכי: אמר להו - רב אשי: דעביד הכי פסיל למיכל למלכא - העושה מאכל כזה אין ראוי שיאכל המלך מאכל מידו: דבר אחר חזאי ביה - בשר של חזיר מצורע ובלשון לעז קורין לו שורשמי"ן: שקל אצבעתיה - רב אשי שקל אצבעתיה דקפילא: אנח עליה - על אחת החתיכות: אנחיריה - לא גרסי': הכא מי בדקיתו - כלומר בדקתם את חתיכה הזו: בדקו אשכחו - נס נעשה לו: דפרחה עילויה - דמר זוטרא: פלי - מבקע והרבה יש לו דומים במסכת נדה (דף כא:) דפלי פלויי: מיא דצערי - רוק שגדל בתוך הפה מחמת קיוהא דבר הנאכל בפניו ואינו אוכל ממנו: עד דזג - נפחו פניה וכריסה ונעשו כזכוכית שכן דרכי הנפוחים: תוף שדאי - רקקי והשליכי: לעמוד - לשרת: בהמתו - סוס וחמור שהן מזויינין וצוהלים לרביעה אבל בקר אינו להוט אחר רביעת אשה ואין יצרו ניכר כל כך לפיכך אין אשה נסתית לו ואני שמעתי בקרו נקבות בהמתו זכרים: משרבט - פושטן כמין שרביט עד שנעשין גדולות ובלשונינו נקרא אשא"ש ע"י שהיא צריכה לשרות החוט תמיד ברוק: שפוד שפחות וגומות - סימני הלכות הן שפוד במסכת ביצה שפחות כאן גומות במסכת נדה בלורית במסכת עבודה זרה אפר מקלה במסכת מכות גבינה במסכת עבודה זרה תלת מנייהו מתני' שפחות ובלורי' וגבינה ותלת מנייהו שמעתת' ופרשינהו רב מלכיו ורב מלכיא: רב פפא - אסימנא דרב מלכיו פליג דקאמר שפחות רב מלכיו ליתא דכל מתני' ומתניתא דהכא רב מלכיא פרשינהו אבל שמעתתא דאמר ברב מלכיו מודינא לך: וסימניך - שלא תחליף בגירסא: מתניתא מלכתא - לגבי שמעתא הויא מתניתא מלכתא דהא מינה מותבינן תיובתא לשמעתא וסימניך מלכיא לשון נקבה אבל מלכיו לשון זכר: היינו ת"ק - רבי אליעזר מה לי לידי שעמום מה לי לידי זימה: דמיטללא בגורייתא קיטנייתא ונדרשיר - משחקת בכלבים דקים ושחוק שקורין אישקקי"ש לידי זימה איכא לידי שיעמום ליכא דאין שיעמום אלא ביושב ותוהא ובטל לגמרי: מתני' המדיר את אשתו - כגון דאמר יאסר הנאת תשמישך עלי אבל הנאת תשמישי עליך לא מיתסרא דהא משועבד לה דכתיב ועונתה לא יגרע והכי מוקמינן בנדרים בפרק ואלו נדרים (נדרים דף פא:): ב"ש אומרים שתי שבתות - אם הדירה ב' שבתות תמתין ואם יותר יוציא ויתן כתובה: הטיילין - מפרש בגמרא: החמרים - שיוצאין לכפרים להביא תבואה למכור בשוק: הגמלין - סוחרי חבילות ומביאין על הגמלים ממקום רחוק: הספנים - פורשין לים הגדול לקצווי ארץ: גמ' מיולדת נקבה - ששוהא שבועיים מתשמיש: נגמרו מיולדת נקבה - כיון דאשכחן אורח ארעא לשהות כל כך אין לנו לכופו להוציא: ה"ג - אי מיולדת גמרי הכי נמי: מידי דשכיח - כעס שכועס על אשתו ומדירה: ממידי דשכיח - נדות לאפוקי לידה דלא שכיח כולי האי: מידי דהוא גרים לה - נדר האיש גורם לה לשהות וכן לידה על ידו באה לה לאפוקי נדה דממילא ויש לנו ללמוד מן הדומה [אפילו לא שכיח כולי האי]: אפי' בסתם נמי ימתין - לב"ש שתי שבתות ולב"ה שבת אחת: שמא - בתוך הזמן ילמוד למצוא פתח חרטה לומר אדעתא דהכי לא נדרי ויתיר לו חכם נדרו: מליהנות לו עד ל' יום - קונם את נהנית לי עד ל' יום ולא הדירה מהנאת תשמיש דהא לא חייל משום דמשועבד לה וגבי מזונות נמי מוקמינן ליה לקמן (כתובות ד' ע:) באומר לה צאי מעשה ידיך למזונותיך ופרנס משום דלא ספקא ואית דמוקמא כגון שהוא מן הגמלי' או מן הספנים שאין לכופו בשביל תשמיש ולאו מילתא היא דהא מוקמא לקמן אכולהו קתני מתני' לענין מדיר שבוע אחת: יעמיד פרנס - שיזון אותה והתם פריך ואטו פרנס לאו שליחותיה עביד: תשמיש לא אפשר בפרנס: ואי אתמר בהא - מליהנות לו: בהא אמר שמואל - משום דאפשר בפרנס:

לא ליתן תבן לפני בהמתו ולא ליתן תבן לפני בקרו. דשניהם אינה מחוייבת כדתניא בפרק בתרא דנדרים (דף פא:) דברים שבינה לבין אחרים אינו מיפר כיצד קונם שאני עושה לפי אבא לפי אביך לפי אחי לפי אחיך שלא אתן תבן לפני בהמתך שלא אתן תבן לפני בקרך אינו יכול להפר: יכול יהא חלב מהלכי שתים טמא ודם מהלכי שתים טמא - בת"כ גרסי' בשר במקום דם וקאמר ת"ל זה אוציא חלב שאינו נוהג בכל פירוש דחלב בהמה טהורה מותר ולא אוציא את הבשר שהוא נוהג בכל שאף בבהמה טהורה אסור בשר מן החי ת"ל זה טמא זה בלא תעשה על אכילתו ואין בשר מהלכי שתים כו' ואור"י דבין לפי ספרים שלנו דדריש מהוא היתר חלב ודם ובין לת"כ דדריש מזה אתי שפיר דמצי למעוטי חלב בשר ודם כולהו מחד קרא כמו שמצינו בכמה מקומות דממעטין מחד קרא כמה דברים כדאשכחן בפרק הנהנה מן ההקדש (מעילה יח:) דכמה פעמים קאמר תמעול מעל ריבה ופליגא השתא אברייתא דפרק דם שחיטה (כריתות כ: ושם) דממעט דם מהלכי שתים מדכתיב לעוף ולבהמה ויש ספרים דממעטין חלב מדכתיב הוא ודם מדכתיב זה ותימה לר"י דמנא לן לאוקמא אדם דסברא הוא יותר לאוקמא אבשר ולהתיר בשר מדם דאין איסור בשר נוהג בכל אלא מחיים אבל דם איסורו נוהג בכל בין מחיים בין לאחר מיתה ואור"י דאי הוה גריס בשמעתין בשר במקום דם הוה אתי שפיר דמזה ומהוא ממעטינן חלב ובשר ומההוא קרא דכריתות ממעטינן דם וא"ת וכיון דממעטינן דם מההוא קרא דכריתות אמאי איצטריך קרא למישרי חלב השתא דם מותר חלב לא כ"ש וי"ל דמההוא קרא דכריתות לא מצי למישרי דם לגמרי דלא ממעטינן ליה אלא מאיסור דם אבל מאיסור טמא לא ממעטינן ליה והואיל ונתמעט מאיסור דם השתא דם וחלב שוין: לא ליתן תבן לפני בהמתו ולא ליתן תבן לפני בקרו - דשניהם אינה מחוייבת כדתניא בפרק בתרא דנדרים (דף פא:) דברים שבינה לבין אחרים אינו מיפר כיצד קונם שאני עושה לפי אבא לפי אביך לפי אחי לפי אחיך שלא אתן תבן לפני בהמתך שלא אתן תבן לפני בקרך אינו יכול להפר: וה"מ בכיתנא רומאה - והא דדייקינן אמתני' בצמר אין בפשתים לא בכיתנא רומאה: הלכה כר"א - והא דקי"ל בכ"מ ששנה רשב"ג במשנתנו הלכה כמותו אין זה אותו שהיה בימי ר"א: איכא בינייהו שפחות - אומר רשב"ם שפחות ושכנגדה דהיינו אפר מקלה שהוא מימרא דתרווייהו בינייהו נינהו ור"ת פי' דהא דקאמר מתני' ומתניתא רב מלכיא לא אתא לאפלוגי על מימרא של רב מלכיא אלא אתא למימר דכל מתני' ומתניתא רב מלכיא ולא רב מלכיו אבל [שמעתתא יש מהם רב מלכיו ויש מהם] נמי רב מלכיא וכן מוכח דקאמר וסימניך מתניתא מלכתא אבל משמעתתא לא נותן סימן: התלמידים יוצאין שלא ברשות ל' יום והפועלים שבת אחת - פי' ר"י דאתא לאשמועינן דאף על גב דמנהגם היה ללמוד ולעשות מלאכה בעירם ועונה האמורה בתור' לתלמיד מע"ש לע"ש כדאמרי' בגמ' ולפועלים שתים בשבת כדקתני סיפא אפ"ה יכולים לשנות ממנהגם ולצאת תלמידים ל' יום ופועלים שבת אחת:

כתובות סא:

Navigate the library