Ketubot 60a · Talmud

עַד כַּמָּה? אָמַר רָבָא אָמַר רַב יִרְמְיָה בַּר אַבָּא אָמַר רַב: שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים, וּשְׁמוּאֵל אָמַר: שְׁלֹשִׁים יוֹם. וְרַבִּי יִצְחָק אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: חֲמִשִּׁים יוֹם. אָמַר רַב שִׁימִי בַּר אַבָּיֵי: הֲלָכָה כְּרַבִּי יִצְחָק שֶׁאָמַר מִשּׁוּם רַבִּי יוֹחָנָן. בִּשְׁלָמָא רַב וְרַבִּי יוֹחָנָן — כׇּל חַד וְחַד כִּי חוּרְפֵּיהּ. אֶלָּא לִשְׁמוּאֵל, כִּי הַאי גַּוְונָא מִי מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ? כִּי אֲתָא רָמֵי בַּר יְחֶזְקֵאל, אָמַר: לָא תְּצִיתִינְהוּ לְהָנֵי כְּלָלֵי דְּכָיֵיל יְהוּדָה אֲחִי מִשְּׁמֵיהּ דִּשְׁמוּאֵל. הָכִי אָמַר שְׁמוּאֵל: כׇּל זְמַן שֶׁמַּכִּירָהּ. הָהִיא דַּאֲתַאי לְקַמֵּיהּ דִּשְׁמוּאֵל. אֲמַר לֵיהּ לְרַב דִּימִי בַּר יוֹסֵף: זִיל בִּדְקֵהּ. אֲזַל אוֹתְבַהּ בְּדָרֵי דִנְשֵׁי, וְשַׁקְלֵיהּ לִבְרַהּ וְקָמְהַדַּר לֵיהּ עֲלַיְיהוּ. כִּי מְטָא לְגַבַּהּ, הֲוָת קָא מְסַוֵּי לְאַפַּהּ כְּבַשְׁתִּנְהִי לְעֵינַהּ מִינֵּיהּ. אֲמַר לַהּ: נְטֹף עֵינִיךְ, קוּם דְּרַי בְּרִיךְ. סוֹמֵא מְנָא יָדַע? אָמַר רַב אָשֵׁי: בְּרֵיחָא וּבְטַעְמָא. תָּנוּ רַבָּנַן: יוֹנֵק תִּינוֹק וְהוֹלֵךְ עַד עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה חֹדֶשׁ, מִכָּאן וְאֵילָךְ — כְּיוֹנֵק שֶׁקֶץ, דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: אֲפִילּוּ אַרְבַּע וְחָמֵשׁ שָׁנִים. פֵּירַשׁ לְאַחַר עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה חֹדֶשׁ וְחָזַר — כְּיוֹנֵק שֶׁקֶץ. אָמַר מָר: מִכָּאן וְאֵילָךְ כְּיוֹנֵק שֶׁקֶץ. וּרְמִינְהִי: יָכוֹל יְהֵא חֲלֵב מְהַלְּכֵי שְׁתַּיִם טָמֵא. וְדִין הוּא: וּמָה בְּהֵמָה שֶׁהֵקַלְתָּ בְּמַגָּעָהּ — הֶחְמַרְתָּ בַּחֲלָבָהּ, אָדָם שֶׁהֶחְמַרְתָּ בְּמַגָּעוֹ — אֵינוֹ דִּין שֶׁתַּחְמִיר בַּחֲלָבוֹ? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אֶת הַגָּמָל כִּי מַעֲלֵה גֵרָה הוּא״, הוּא טָמֵא, וְאֵין חֲלֵב מְהַלְּכֵי שְׁתַּיִם טָמֵא, אֶלָּא טָהוֹר. יָכוֹל אוֹצִיא אֶת הֶחָלָב, שֶׁאֵינוֹ שָׁוֶה בַּכֹּל, וְלֹא אוֹצִיא אֶת הַדָּם שֶׁהוּא שָׁוֶה בַּכֹּל — תַּלְמוּד לוֹמַר ״הוּא״ — הוּא טָמֵא, וְאֵין דַּם מְהַלְּכֵי שְׁתַּיִם טָמֵא, אֶלָּא טָהוֹר. וְאָמַר רַב שֵׁשֶׁת: אֲפִילּוּ מִצְוַת פְּרִישָׁה אֵין בּוֹ. לָא קַשְׁיָא: הָא דְּפָרֵישׁ, הָא דְּלָא פָּרֵישׁ. וְחִילּוּפַהּ בְּדָם. כִּדְתַנְיָא: דָּם שֶׁעַל גַּבֵּי כִּכָּר — גּוֹרְרוֹ וְאוֹכְלוֹ. שֶׁבֵּין הַשִּׁינַּיִם — מוֹצְצוֹ וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ. אָמַר מָר, רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: אֲפִילּוּ אַרְבַּע וְחָמֵשׁ שָׁנִים. וְהָתַנְיָא, רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: אֲפִילּוּ חֲבִילָתוֹ עַל כְּתֵיפָיו! אִידֵּי וְאִידֵּי חַד שִׁיעוּרָא הוּא. אָמַר רַב יוֹסֵף: הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ. תַּנְיָא, רַבִּי מָרִינוּס אוֹמֵר: גּוֹנֵחַ — יוֹנֵק חָלָב בְּשַׁבָּת. מַאי טַעְמָא: יוֹנֵק מְפָרֵק כִּלְאַחַר יָד, וּבִמְקוֹם צַעֲרָא לָא גְּזַרוּ רַבָּנַן. אָמַר רַב יוֹסֵף: הֲלָכָה כְּרַבִּי מָרִינוּס. תַּנְיָא, נַחוּם אִישׁ גַּלְיָא אוֹמֵר: צִינּוֹר שֶׁעָלוּ בּוֹ קַשְׁקַשִּׁין — מְמַעֲכָן בְּרַגְלוֹ בְּצִנְעָא בְּשַׁבָּת, וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ. מַאי טַעְמָא — מְתַקֵּן כִּלְאַחַר יָד הוּא, וּבִמְקוֹם פְּסֵידָא לָא גְּזַרוּ בַּהּ רַבָּנַן. אָמַר רַב יוֹסֵף: הֲלָכָה כְּנַחוּם אִישׁ גַּלְיָא. פֵּירַשׁ לְאַחַר עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה חֹדֶשׁ וְחָזַר — כְּיוֹנֵק שֶׁקֶץ. וְכַמָּה? אָמַר רַב יְהוּדָה בַּר חֲבִיבָא אָמַר שְׁמוּאֵל: שְׁלֹשָׁה יָמִים. אִיכָּא דְּאָמְרִי, תָּנֵי רַב יְהוּדָה בַּר חֲבִיבָא קַמֵּיהּ דִּשְׁמוּאֵל: שְׁלֹשָׁה יָמִים. תָּנוּ רַבָּנַן: מֵינֶקֶת שֶׁמֵּת בַּעְלָהּ בְּתוֹךְ עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה חֹדֶשׁ — הֲרֵי זוֹ לֹא תִּתְאָרֵס וְלֹא תִּינָּשֵׂא

עד כמה - כמה חדשים אית לן למימר שיודע להכירה מלינק מאשה אחרת: כל חד לפום חורפיה - יש תינוק חריף ומכירה בחמשים יום ויש שאינו מכירה עד שלשה חדשים: כל זמן שמכירה - אין שיעור לדבר אלא בבדיקה הדבר תלוי אם אנו רואים שמכירה כופה ומניקתו בשכר [ואפי' גירשה]: ההיא דאתאי - גרושה ולא היתה רוצה להניק: זיל בדקה - אם מכירה: אותבה בדרא דנשי - הושיבה בשורה של נשים: מסוי - מביט: נטוף עיניך - זקוף עיניך כמו דשפיל ואזיל בר אווזא ועינוהי מטייפי דב"ק (דף צב:): דרי בריך - שאי בניך: כיונק שקץ - כאילו יונק דבר משוקץ: חלב מהלכי שתים - חלב של אשה המהלכת בשתי רגלים: טמא - אסור: שהקלת במגעה - שאינה מטמאה מחיים: החמרת בחלבה - כדאמרינן בבכורות (דף ו:) גמל גמל שני פעמים חד לאסור חלבו: אדם שהחמרת במגעו - נדה: הוא טמא - מחד קרא נפקא ליה ל"א זה זה טמא כו' דכתיב ברישיה דקרא אך את זה לא תאכלו זה מיעוטא הוא: שאינו שוה בכל - שהרי בטהורה טהור: ואמר רב ששת גרסי': אפי' מצות פרישה - מדרבנן: אין בו - דמדאורייתא שרי ורבנן נמי לא גזור ביה דאמרי' חלב מהלכי שתים טהור: הא דפריש - הא דקתני מותר כשפירש מדדי האשה לכלי והיונק מן הדד כיונק שקץ מדרבנן: וחילופא בדם - דמדפריש אסור מדרבנן דמיחלף בדם בהמה ואתי למימר דם בהמה אכל: דם שעל גבי ככר - כגון שנשכו וניכר בו דם השינים: גוררו - לדם: מוצצו - דהא ליכא דחזי ליה: גונח - המיילל מכאב לבו פליינדרי"א: יונק חלב - משום רפואה ורפואתו חלב עז: מפרק - הנותק דבר ממקום שגדל בו ולא מן המחובר אלא מן התלוש ותולדה דדש הוא שמפרק תבואה מקשיה (שבת דף עג:): כלאחר יד - שאין דרך בני אדם לינק אלא לחלוב ביד: ובמקום צערא - שמצטער מכאבו: צנור - המקלח מים מן הגג: קשקשים - קשים ועשבים שסותמים ומעכבים את קלוחו ומימיו יוצאים ומתפשטים לגג ודולפין לבית: כלאחר יד - ע"י שינוי ברגלו ומשום דאמר רב יוסף הלכה בכולהו נקט לה הכא: וכמה - היא פרישה: איכא דאמרי תני רב יהודה - מתניתא ולא שמעתא: בתוך עשרים וארבעה חדש - שנולד בנה:

רבי יהושע אומר אפילו ארבע וחמש שנים - אע"ג דהכא ליכא למימר ארבע וחמש שנים כדאמרי אינשי ואפי' טובא דמשמע דוקא נקט עד חמש מדפריך מחבילתו על כתיפיו ומשני אידי ואידי חד שיעורא הוא מ"מ ליכא למיפרך השתא חמש שרי ארבע מבעיא דנקט ארבע לבריא וחמש לכחוש: יכול יהא חלב מהלכי שתים טמא ודם מהלכי שתים טמא - בת"כ גרסי' בשר במקום דם וקאמר ת"ל זה אוציא חלב שאינו נוהג בכל פירוש דחלב בהמה טהורה מותר ולא אוציא את הבשר שהוא נוהג בכל שאף בבהמה טהורה אסור בשר מן החי ת"ל זה טמא זה בלא תעשה על אכילתו ואין בשר מהלכי שתים כו' ואור"י דבין לפי ספרים שלנו דדריש מהוא היתר חלב ודם ובין לת"כ דדריש מזה אתי שפיר דמצי למעוטי חלב בשר ודם כולהו מחד קרא כמו שמצינו בכמה מקומות דממעטין מחד קרא כמה דברים כדאשכחן בפרק הנהנה מן ההקדש (מעילה יח:) דכמה פעמים קאמר תמעול מעל ריבה ופליגא השתא אברייתא דפרק דם שחיטה (כריתות כ: ושם) דממעט דם מהלכי שתים מדכתיב לעוף ולבהמה ויש ספרים דממעטין חלב מדכתיב הוא ודם מדכתיב זה ותימה לר"י דמנא לן לאוקמא אדם דסברא הוא יותר לאוקמא אבשר ולהתיר בשר מדם דאין איסור בשר נוהג בכל אלא מחיים אבל דם איסורו נוהג בכל בין מחיים בין לאחר מיתה ואור"י דאי הוה גריס בשמעתין בשר במקום דם הוה אתי שפיר דמזה ומהוא ממעטינן חלב ובשר ומההוא קרא דכריתות ממעטינן דם וא"ת וכיון דממעטינן דם מההוא קרא דכריתות אמאי איצטריך קרא למישרי חלב השתא דם מותר חלב לא כ"ש וי"ל דמההוא קרא דכריתות לא מצי למישרי דם לגמרי דלא ממעטינן ליה אלא מאיסור דם אבל מאיסור טמא לא ממעטינן ליה והואיל ונתמעט מאיסור דם השתא דם וחלב שוין: החמרת בחלבה - כדדרשינן בבכורות (דף ו:) מואת הגמל: יכול יהא חלב מהלכי שתים טמא ודם מהלכי שתים טמא - בת"כ גרסי' בשר במקום דם וקאמר ת"ל זה אוציא חלב שאינו נוהג בכל פירוש דחלב בהמה טהורה מותר ולא אוציא את הבשר שהוא נוהג בכל שאף בבהמה טהורה אסור בשר מן החי ת"ל זה טמא זה בלא תעשה על אכילתו ואין בשר מהלכי שתים כו' ואור"י דבין לפי ספרים שלנו דדריש מהוא היתר חלב ודם ובין לת"כ דדריש מזה אתי שפיר דמצי למעוטי חלב בשר ודם כולהו מחד קרא כמו שמצינו בכמה מקומות דממעטין מחד קרא כמה דברים כדאשכחן בפרק הנהנה מן ההקדש (מעילה יח:) דכמה פעמים קאמר תמעול מעל ריבה ופליגא השתא אברייתא דפרק דם שחיטה (כריתות כ: ושם) דממעט דם מהלכי שתים מדכתיב לעוף ולבהמה ויש ספרים דממעטין חלב מדכתיב הוא ודם מדכתיב זה ותימה לר"י דמנא לן לאוקמא אדם דסברא הוא יותר לאוקמא אבשר ולהתיר בשר מדם דאין איסור בשר נוהג בכל אלא מחיים אבל דם איסורו נוהג בכל בין מחיים בין לאחר מיתה ואור"י דאי הוה גריס בשמעתין בשר במקום דם הוה אתי שפיר דמזה ומהוא ממעטינן חלב ובשר ומההוא קרא דכריתות ממעטינן דם וא"ת וכיון דממעטינן דם מההוא קרא דכריתות אמאי איצטריך קרא למישרי חלב השתא דם מותר חלב לא כ"ש וי"ל דמההוא קרא דכריתות לא מצי למישרי דם לגמרי דלא ממעטינן ליה אלא מאיסור דם אבל מאיסור טמא לא ממעטינן ליה והואיל ונתמעט מאיסור דם השתא דם וחלב שוין: גונח יונק חלב בשבת כו' - לאו בשיש בו סכנה איירי דא"כ מאי איריא משום דהוי מפרק כלאחר יד אפי' הוי מלאכה דאורייתא שרי במקום סכנה וקשה לר"ת מהא דאמר בפרק חרש (יבמות קיד.) אבא שאול אומר יונקים היינו מבהמה טהורה בי"ט ופריך אי דאיכא סכנה אפילו בשבת נמי ואי דליכא סכנה כו' ומשני לא צריכא דאיכא צערא ומפרק כלאחר יד הוא שבת דאיסור סקילה גזרו רבנן י"ט דאיסור לאו לא גזרו רבנן ותירץ דהתם מיירי בצער של רעב והכא בצער של חולי שהוא קרוב לסכנה ובשבת לא גזרו וקשה לר"י הא דפריך התם אי דאיכא סכנה אפילו בשבת נמי הוי ליה לאקשויי אפי' אי ליכא סכנה אי דחולה הוא אפילו בשבת נמי על כן נראה דברייתא דהתם פליגא אהך דהכא וכן משמע מדקאמר הכא הלכה כרבי מרינוס מכלל דפליגי עליה: מפרק כלאחר יד הוא - וא"ת אפילו לא הוי כלאחר יד נמי דהא אין דישה אלא בגידולי קרקע כדאמר בפרק כלל גדול (שבת עה.) גבי פוצע חלזון וכי תימא אע"ג דחלזון לא חשיב גידולי קרקע בהמה חשיבא גדולי קרקע כדאמרינן בריש בכל מערבין (עירובין דף כז:) דממעט דגים מדכתיב בקרא בקר וצאן מה הפרט מפורש גידולי קרקע כו' זה אין לומר דנהי דחשיבא בהמה גידולי קרקע מכל מקום כיון דגמרי מסממנין בעינן ממש שיהיה גדל מן הקרקע כמו סממנין דלגבי סממנין לא חשיבא בהמה גדולי קרקע כדמוכח בהשוכר את הפועלים (ב"מ דף פט. ושם) דתניא דיש מה דיש מיוחד דבשעת מלאכה כו' יצא החולב והמגבן והמחבץ שאינם גדולי קרקע ואין פועל אוכל בו אלמא לגבי דבר הגדל ממש מן הארץ לא חשיבא בהמה גדולי קרקע ויש לומר דאיצטריך טעמא דהכא דמפרק כלאחר יד הוא משום דרבי יהודה דסבר דיש דישה שלא בגדולי קרקע דמחייב בפוצע חלזון נמי משום דש: [ועיין תוספות שבת עג: ד"ה מפרק]: ממעכן ברגלו בצינעא בשבת - והא דאמר כל מקום שאסרו חכמים מפני מראית העין אפי' בחדרי חדרים אסור היינו דווקא באיסור מלאכה דאורייתא כמו שוטחן בחמה אבל לא כנגד העם (שבת דף סה.) שאם יראו יסברו שכבסן בשבת אבל הכא לא יראו אלא מלאכה כלאחר יד דהויא דרבנן ולא גזרי רבנן לאסור בחדרי חדרים: [וע"ע תוס' מ"ק ח: ד"ה ומנסרן]:

כתובות ס.

Navigate the library