כתובות סט.

פרק ו׳ · מציאת האשה

Ketubot 69a · Chapter 6: Metziat HaIshah

תְּלָה לֵיהּ רַב לְרַבִּי בֵּינֵי חִטֵּי: הָאַחִין שֶׁשִּׁיעְבְּדוּ, מַהוּ? הֲוָה יָתֵיב רַבִּי חִיָּיא קַמֵּיהּ. אֲמַר לֵיהּ: מָכְרוּ אוֹ מִשְׁכְּנוּ? אֲמַר לֵיהּ: מַאי נָפְקָא מִינַּהּ? בֵּין מָכְרוּ בֵּין שֶׁמִּשְׁכְּנוּ — מוֹצִיאִין לְפַרְנָסָה וְאֵין מוֹצִיאִין לִמְזוֹנוֹת! וְרַב, אִי מָכְרוּ קָמִיבַּעְיָא לֵיהּ, נִכְתּוֹב לֵיהּ מָכְרוּ? אִי מִשְׁכְּנוּ קָא מִיבַּעְיָא לֵיהּ, נִכְתּוֹב לֵיהּ מִשְׁכְּנוּ?! רַב תַּרְוַיְיהוּ קָמִבַּעְיָא לֵיהּ וְסָבַר: אִי כָּתֵיבְנָא לֵיהּ מָכְרוּ, הָא נִיחָא אִי שָׁלַח לִי דְּמוֹצִיאִין — כׇּל שֶׁכֵּן מִשְׁכְּנוּ. אִי שָׁלַח לִי אֵין מוֹצִיאִין — אַכַּתִּי מִשְׁכְּנוּ קָמִיבַּעְיָא לִי. אִי כָּתֵיבְנָא לֵיהּ מִשְׁכְּנוּ, אִי שָׁלַח לִי דְּאֵין מוֹצִיאִין — כׇּל שֶׁכֵּן מָכְרוּ. אִי שָׁלַח לִי מוֹצִיאִין, אַכַּתִּי מָכְרוּ קָא מִיבַּעְיָא לִי. אֶכְתּוֹב לֵיהּ שִׁיעְבְּדוּ, דְּמַשְׁמַע הָכִי וּמַשְׁמַע הָכִי. וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: אֶחָד זֶה וְאֶחָד זֶה אֵין מוֹצִיאִין. אִיבַּעְיָא לְהוּ: לְרַבִּי יוֹחָנָן, לָא שְׁמִיעַ לֵיהּ הָא דְּרַבִּי, וְאִי שְׁמִיעַ לֵיהּ הֲוָה מְקַבֵּל לֵיהּ, אוֹ דִלְמָא: שְׁמִיעַ לֵיהּ וְלָא מְקַבֵּל לֵיהּ? תָּא שְׁמַע, דְּאִתְּמַר: מִי שֶׁמֵּת וְהִנִּיחַ שְׁתֵּי בָּנוֹת וּבֵן, וְקָדְמָה הָרִאשׁוֹנָה וְנָטְלָה עִישּׂוּר נְכָסִים, וְלֹא הִסְפִּיקָה שְׁנִיָּה לִגְבּוֹת עַד שֶׁמֵּת הַבֵּן, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: שְׁנִיָּה וִיתְּרָה. אָמַר רַבִּי חֲנִינָא, גְּדוֹלָה מִזּוֹ אָמְרוּ: מוֹצִיאִין לְפַרְנָסָה וְאֵין מוֹצִיאִין לִמְזוֹנוֹת, וְאַתְּ אָמְרַתְּ שְׁנִיָּה וִיתְּרָה?! וְאִם אִיתָא, נֵימָא לֵיהּ: מַאן אַמְרַהּ? וְדִלְמָא לְעוֹלָם לָא שְׁמִיעַ לֵיהּ, וְכִי שְׁמִיעַ לֵיהּ — קַבֵּיל, וְשָׁאנֵי הָתָם, דְּאִיכָּא רְוַוח בֵּיתָא. אֲמַר לֵיהּ רַב יֵימַר לְרַב אָשֵׁי: אֶלָּא מֵעַתָּה, אַשְׁכְּחָה מְצִיאָה בְּעָלְמָא, דְּאִיכָּא רְוַוח בֵּיתָא — הָכִי נָמֵי דְּלָא יָהֲבִינַן לַהּ עִישּׂוּר נְכָסִים?! אֲמַר לֵיהּ: אֲנָא רְוַוח בֵּיתָא מֵהָנֵי נִכְסֵי קָאָמֵינָא. אָמַר אַמֵּימָר: בַּת יוֹרֶשֶׁת הָוְיָא. אֲמַר לֵיהּ רַב אָשֵׁי לְאַמֵּימָר: אִילּוּ בָּעֵי לְסַלּוֹקַהּ בְּזוּזֵי, הָכִי נָמֵי דְּלָא מָצֵי לְסַלּוֹקַהּ? אֲמַר לֵיהּ: אִין. אִי בָּעֵי לְסַלּוֹקַהּ בַּחֲדָא אַרְעָא, הָכִי נָמֵי דְּלָא מָצֵי מְסַלֵּק לַהּ? אֲמַר לֵיהּ: אִין. רַב אָשֵׁי אָמַר: בַּת — בַּעֲלַת חוֹב הָוְיָא. וְאַף אַמֵּימָר הֲדַר בֵּיהּ, דְּאָמַר רַב מִנְיוֹמֵי בְּרֵיהּ דְּרַב נִיחוּמִי: הֲוָה קָאֵימְנָא קַמֵּיהּ דְּאַמֵּימָר, וַאֲתַאי הַאי אִיתְּתָא לְקַמֵּיהּ, דַּהֲוָת קָא בָּעֲיָא עִישּׂוּר נְכָסִים. וַחֲזֵיתֵיהּ לְדַעְתֵּיהּ דְּאִי בָּעֵי לְסַלּוֹקַהּ בְּזוּזֵי הֲוָה מְסַלֵּק לַהּ. דְּשָׁמְעִי מֵאַחֵי דַּהֲווֹ קָאָמְרִי לַהּ: אִילּוּ הֲוָה לַן זוּזֵי, סַלֵּיקְנָא בְּזוּזֵי וְאִישְׁתִּיק, וְלָא אֲמַר לְהוּ וְלָא מִידֵּי. וְהַשְׁתָּא דְּאָמְרַתְּ בַּעֲלַת חוֹב הָוְיָא: דְּאַבָּא אוֹ דְאַחֵי? לְמַאי נָפְקָא מִינַּהּ? לְמִיגְבֵּא לְבֵינוֹנִית שֶׁלֹּא בִּשְׁבוּעָה, וְזִיבּוּרִית בִּשְׁבוּעָה. מַאי? תָּא שְׁמַע דְּרָבִינָא אַגְבְּיַהּ לְבַרְתֵּיהּ דְּרַב אָשֵׁי מִמָּר בְּרֵיהּ דְּרַב אָשֵׁי בֵּינוֹנִית, וְשֶׁלֹּא בִּשְׁבוּעָה. מִבְּרֵיהּ דְּרַב סַמָּא בְּרֵיהּ דְּרַב אָשֵׁי זִבּוּרִית, בִּשְׁבוּעָה. שְׁלַח לֵיהּ רַב נְחֶמְיָה בְּרֵיהּ דְּרַב יוֹסֵף לְרַבָּה בַּר רַב הוּנָא זוּטָא מִנְּהַרְדְּעָא: כִּי אָתְיָא הָא אִיתְּתָא לְקַמָּךְ, אַגְבְּיַהּ עִישּׂוּר נִכְסֵי אֲפִילּוּ מֵאִיצְטְרוֹבְלָא. אָמַר רַב אָשֵׁי: כִּי הֲוֵינַן בֵּי רַב כָּהֲנָא, הֲוָה מַגְבֵּינַן אֲפִילּוּ מֵעַמְלָא דְבֵיתֵי. שְׁלַח לֵיהּ רַב עָנָן לְרַב הוּנָא: הוּנָא חַבְרִין, שְׁלָם! כִּי אָתְיָא הָא אִיתְּתָא לְקַמָּךְ אַגְבְּיַהּ עִישּׂוּר נִכְסֵי. הֲוָה יָתֵיב רַב שֵׁשֶׁת קַמֵּיהּ, אֲמַר לֵיהּ: זִיל אֵימָא לֵיהּ: וּבְשַׁמְתָּא יְהֵא מַאן דְּלָא אָמַר לֵיהּ: ״עָנָן עָנָן! מִמְּקַרְקְעֵי אוֹ מִמִּטַּלְטְלִי?״ וּ״מַאן יָתֵיב בֵּי מַרְזֵיחָא בְּרֵישָׁא?״ אֲזַל רַב שֵׁשֶׁת לְקַמֵּיהּ דְּרַב עָנָן, אֲמַר לֵיהּ: מָר רַבָּה, וְרַב הוּנָא רַבֵּיהּ דְּרַבָּה, וְשַׁמּוֹתֵי שַׁמֵּית מַאן דְּלָא אָמַר לֵיהּ, וְאִי לָאו דְּשַׁמֵּית, לָא הֲוָה קָאָמֵינָא: ״עָנָן, עָנָן, מִמְּקַרְקְעֵי אוֹ מִמִּטַּלְטְלִי? וּמַאן יָתֵיב בֵּי מַרְזֵיחָא בְּרֵישָׁא?״ אֲזַל רַב עָנָן לְקַמֵּיהּ דְּמָר עוּקְבָא, אֲמַר לֵיהּ: חֲזִי מָר הֵיכִי שְׁלַח לִי רַב הוּנָא ״עָנָן עָנָן״, וְעוֹד ״מַרְזֵיחָא״ דִּשְׁלַח לִי [לָא יָדַעְנָא] מַאי נִיהוּ. אֲמַר לֵיהּ: אִימָּא לִי אִיזִי

תלה ליה רב לרבי ביני חיטי - שלח לו אגרת שלומים ותלה שאלה זו בין השיטים: הוה יתיבי ר' חייא קמיה - דרבי כשבאת שאלה זו לפניו: א"ל - רבי חייא מאי שיעבדו דקא מיבעי ליה מכרו או משכנו: דמשמע הכי ומשמע הכי - והוא כשישיב תשובתו יפרש אם שניהם שוים לו או (אם) יש חילוק ביניהן ומהו אומר על שניהם: אחד זה ואחד זה אין מוציאין - אחד לפרנסה ואחד למזונות: עד שמת הבן - ונפלה הירושה לפני הבנות: ויתרה - עישור נכסים ולא אמרי' תיטול עישור נכסים תחלה כמו שנטלה זו ואח"כ יחלוקו אלא זו שקדמה ונשאת זכתה ובת על הבת אין לה עישור נכסים שהרי שתיהן שוות בירושה: גדולה מזו - שאפילו שיעבדו אחין את הנכסים יפה כח פרנסה לטרוף לקוחות וזו שהנכסים בעין אמרת ויתרה: נימא ליה מאן אמרה - אלא לאו שמיע ליה ולא קבלה ומשום הכי לא הדר נמי מהא דשתי בנות וכו': לעולם לא הוה שמיע ליה - מעיקרא וכי שמעה קיבלה וכי אותביה ר' חנינא כבר הוה שמיע ליה וקיבלה ומש"ה לא א"ל מאן אמרה: ושאני התם - הא דלא הדר ביה ממאי דאמר שניה ויתרה: משום רווח ביתא - שהרי נשתכרה הרבה שנוטלת חצי הירושה: יורשת הויא - עישור נכסים שתקנו לה בתורת ירושה תקינו לה: אין - באמת לא מצו לסלוקה בזוזי ולא בחדא ארעא שאם רוצה נוטלת חלקה מכל קרקע וקרקע ואין יכולין להקנות לה חלקה במקום אחד: בעלת חוב הויא - ומצי לסלוקה בזוזי או בחדא ארעא: למיגבא בינונית ושלא בשבועה כו' - אי בעלת חוב דאבא הויא אינה גובה אלא מן הזיבורית ואינה נפרעת אלא בשבועה שלא נטלה מנכסים הללו כלום דקיי"ל (גיטין מח:) אין נפרעין מנכסי יתומים אלא מן הזבורית ואין נפרעים מהן אלא בשבועה ואי בעלת חוב שלהן אין כאן בא ליפרע מנכסי יתומין: רב אשי מת ומת רב סמא בנו בחייו וכשבאת בתו ליפרע נטלה מחלקו של מר בר רב אשי שהיה קיים בינונית שלא בשבועה אלמא בעלת חוב דאחי הויא: ומבריה דרב סמא זיבורית - לפי שבעלת חוב של אביו היתה שהיה אחיה: כי אתיא ההיא איתתא - אשה אחת באת לפני ר' נחמיה שהיה לה ליטול עישור נכסים במקומו של רבה בר רב הונא ובקשה ממנו לשלוח לו דבר מאתו שישתדל בדינה: אצטרובלא - מושב אמת הרחים כמות שהן ומקרקעי חשיב להו: מעמלא דביתי - שכירות הבתים ממקרקעי קא אתי: הוה יתיב רב ששת קמיה - כשבא השליח לפניו ואיקפד רב הונא על דקרייה הונא חברין: א"ל - רב הונא לרב ששת: זיל אימא ליה - בלשון גנאי כאשר אומר לך: ובשמתא - תהיה אם לא תאמר בלשון זה: ענן ענן - מהיכן אתה אומר להגבותה ממקרקעי או אפילו ממטלטלי ועוד שאלה אחרת השיבני: מאן יתיב בי מרזיחא ברישא - מי מיסב בבית אבל בראש הקרואים כשהיו מסובים בסעודה היה ניכר מסיבתן מי הוא הראש שהגדול מיסב במטה אחת לראש השולחן ושני לו במטה אחרת למטה הימנו: א"ל מר רבה - אתה ורב הונא רבך ולפייסו אמר לו כך שלא יכעוס עליו על שנעשה שליח בדבר ומראהו פנים שעל כרחו נעשה שליח לכך:

תלה ליה רב לרבי ביני חטי - פירש ר"ח שאלות הרבה שאלו והיו אגרות תפורות זו לזו ובין אותם תפירות כתב שאלה זו ובקונטרס פי' בין השיטין וכן אמר בירושלמי בהנזקין תלי לי ביני שיטיא: משום רווח ביתא - יש להסתפק היכא דאיכא עשר בנות דליכא רווח ביתא מהו: ואישתיק - מכאן רגיל ר"ת כשהיה יושב בדין ואחד מבעלי דינין מגזם לחברו ואומר כך וכך תתחייב לי בדין רגיל היה ר"ת לומר שקר אתה דובר כי לא יתחייב שאם אין לו לדיין לומר כן מה היה מוכיח רב מניומי מדאשתיק אמימר: מעמלא דביתי - וא"ת היכי דמי אי בשכירות שיבא מן הבתים פשיטא שטורפת דהא מקרקעי אינהו ואי בשכירות שגבו כבר הני מטלטלי ממש הוו ויש לומר דמיירי שהשכירו הבית לשנה ועמד בו השוכר חצי שנה ואע"ג דכבר נתחייב על מה שעמד בבית גובה ולא חשיב מטלטלי דשכירות אינה משתלמת אלא לבסוף: ובשמתא להוי מאן דלא לימא ליה - וא"ת אע"פ שא"ל יהא צריך הפרה כדאמרינן באלו הן הגולין (מכות דף יא: ושם) נדוי על תנאי צריך הפרה מנלן מיהודה דכתיב אם לא הביאותיו אליך וגו' אף על פי שקיים התנאי היו עצמותיו מגולגלין בארון וי"ל דה"מ בדבר שהמנודה מסופק בשעת הנדוי אם יתקיים התנאי כי התם דמאריה וגנבי דבידי שמים לא היה יכול לשומרו והוי כאילו אין תנאי כלל אבל הכא שבידו לקיים התנאי אין צריך הפרה. ר"ת: