כתובותכ:
טוען את הדף…
וְאִי צוּרְבָּא מֵרַבָּנַן הוּא, אֲפִילּוּ עַצְמוֹ. כִּי הָא דְּרַב אָשֵׁי הֲוָה יְדִיעַ לֵיהּ בְּסָהֲדוּתָא לְרַב כָּהֲנָא. אֲמַר לֵיהּ: מִי דְּכִיר מָר הַאי סָהֲדוּתָא? אֲמַר לֵיהּ: לָא. וְלָאו הָכִי וְהָכִי הֲוָה? אֲמַר לֵיהּ: לָא יָדַעְנָא, לְסוֹף אִידְּכַר רַב אָשֵׁי, אַסְהֵיד לֵיהּ. חַזְיֵיהּ לְרַב כָּהֲנָא דַּהֲוָה מְחַסֵּם. אֲמַר לֵיהּ: מִי סָבְרַתְּ עֲלָךְ קָא סְמִיכְנָא? אֲנָא הוּא דִּרְמַאי אַנַּפְשַׁאי וְאִדַּכְרִי. תְּנַן הָתָם: הַתְּלוּלִיּוֹת הַקְּרוֹבוֹת בֵּין לָעִיר וּבֵין לַדֶּרֶךְ, אֶחָד חֲדָשׁוֹת וְאֶחָד יְשָׁנוֹת — טְמֵאוֹת. הָרְחוֹקוֹת, חֲדָשׁוֹת — טְהוֹרוֹת, יְשָׁנוֹת — טְמֵאוֹת. אֵיזוֹהִי קְרוֹבָה — חֲמִשִּׁים אַמָּה, וְאֵיזוֹ הִיא יְשָׁנָה — שִׁשִּׁים שָׁנָה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: קְרוֹבָה — שֶׁאֵין קְרוֹבָה הֵימֶנָּה, יְשָׁנָה — שֶׁאֵין אָדָם זוֹכְרָהּ. מַאי ״עִיר״ וּמַאי ״דֶּרֶךְ״? אִילֵימָא ״עִיר״ — עִיר מַמָּשׁ, ״דֶּרֶךְ״ — דֶּרֶךְ מַמָּשׁ, מִסְּפֵיקָא מִי מַחְזְקִינַן טוּמְאָה? וְהָאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: עִילָּה מָצְאוּ וְטִהֲרוּ אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. אָמַר רַבִּי זֵירָא: ״עִיר״ — עִיר הַסְּמוּכָה לְבֵית הַקְּבָרוֹת, וְ״דֶרֶךְ״ — דֶּרֶךְ בֵּית הַקְּבָרוֹת. בִּשְׁלָמָא דֶּרֶךְ בֵּית הַקְּבָרוֹת, דְּזִמְנִין דְּמִתְרְמֵי בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת וּמִקְּרוּ קָבְרוּ בְּתֵל. אֶלָּא עִיר הַסְּמוּכָה לְבֵית הַקְּבָרוֹת, כּוּלְּהִי לְבֵית הַקְּבָרוֹת אָזְלִי? אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: מִתּוֹךְ שֶׁהַנָּשִׁים קוֹבְרוֹת שָׁם נִפְלֵיהֶן, וּמוּכֵּי שְׁחִין זְרוֹעוֹתֵיהֶם — עַד חֲמִשִּׁים אַמָּה אָזְלָא אִיהִי לְחוּדַּהּ. טְפֵי — דָּבְרָא אִינִישׁ בַּהֲדַהּ, וּלְבֵית הַקְּבָרוֹת אָזְלָא. הִלְכָּךְ, טוּמְאָה בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לָא מַחְזְקִינַן. אָמַר רַב חִסְדָּא: שְׁמַע מִינַּהּ מֵרַבִּי מֵאִיר, הַאי סָהֲדוּתָא עַד שִׁיתִּין שְׁנִין — מִידְּכַר, טְפֵי — לָא מִידְּכַר. וְלָא הִיא, הָתָם הוּא דְּלָא רַמְיָא עֲלֵיהּ. אֲבָל הָכָא, כֵּיוָן דְּרָמֵי עֲלֵיהּ, אֲפִילּוּ טוּבָא נָמֵי. מַתְנִי׳ זֶה אוֹמֵר: כְּתַב יָדִי, וְזֶה כְּתַב יָדוֹ שֶׁל חֲבֵירִי. וְזֶה אוֹמֵר: זֶה כְּתַב יָדִי, וְזֶה כְּתַב יָדוֹ שֶׁל חֲבֵירִי — הֲרֵי אֵלּוּ נֶאֱמָנִין. זֶה אוֹמֵר: זֶה כְּתַב יָדִי, וְזֶה אוֹמֵר: זֶה כְּתַב יָדִי — צְרִיכִין לְצָרֵף עִמָּהֶם אַחֵר, דִּבְרֵי רַבִּי. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵינָם צְרִיכִין לְצָרֵף עִמָּהֶן אַחֵר, אֶלָּא נֶאֱמָן אָדָם לוֹמַר זֶה כְּתַב יָדִי. גְּמָ׳ כְּשֶׁתִּימְצֵי לוֹמַר, לְדִבְרֵי רַבִּיואי צורבא מרבנן הוא - העד: אפי' לעצמו - של בעל דין דצורבא דרבנן אי לאו דכי רמי אנפשיה מדכר שפיר לא הוה סמיך אספיקא למיקם ואסהודי: מחסם - מגמגם תמה על רב אשי שהעיד בדבר: התלוליות - תילי קרקע ודרך בני אדם לקבור בתל משום דאין בני אדם מטין מן הדרך לעבור עליו ועיר ודרך לקמן מפרש להו: אחד חדשות - שאין זמן רחוק שלא היה כאן תל דאיכא למימר כיון דחדשה היא אם איתא שנקבר שם מת מדכר דכיר ליה אפ"ה טמאות מספק דכיון דסמוכה לעיר איכא למימר אשה יחידה הלכה וקברה שם נפל שלה: הרחוקות - דאין אשה יחידה הולכת שם: חדשות טהורות - דאם איתא דנקבר ביה הוו ידעי ליה: ישנות טמאות - שכבר נשתכח הדבר מן היודעים: ואיזו היא קרובה - לעיר שאנו אומרים עליה שאף החדשה טמאה חמשים אמה: ואיזו היא ישנה - שאנו אומרים עליה שאפי' היא רחוקה טמאה ששים שנה: שאין קרובה הימנה - אבל אם יש קרובה הימנה אפי' היא בתוך חמשים אמה הויא כרחוקה וחדשה טהורה דאם איתא דהלכה אשה יחידה לקבור לא שבקה קרובה הימנה ואזלא לגבי דהך: שאין אדם זוכרה - שאין אדם אומר זכור אני שלא היה כאן תל ובימי נעשה תל זה כאן: עילה מצאו - עלילה בעלמא מצאו חכמים והחזיקו בה לתלות עליה ולטהר את ארץ ישראל במסכת נזיר בפרק בתרא אלמא מספיקא לא מחזקינן טומאה בקרקעה של ארץ ישראל: וטיהרו את א"י - גרסי' ולא גרסינן כל: דמתרמי בין השמשות - של ערב השבת ואין שהות לילך עד בית הקברות: ומוכי שחין - שאבריהן נופלין או שחותכין אותן ואבר מן החי מטמא כאבר מן המת כדאמרינן בהעור והרוטב (חולין קכט:): ש"מ - מדקתני לעיל איזו היא ישנה ששים שנה וטעמא משום דלא דכירי לה הוא האי סהדות' כו': אבל הכא - שעשאוהו עד בדבר אפילו טובא נמי סמכינן אסהדותיה אי מסהיד: מתני' הרי אלו נאמנין - דאיכא תרי סהדי דמסהדי אכל כתב וכתב: צריכים לצרף עמהן אחר - שיכיר כתב ידי שניהם דתרי סהדי בעינן אכל כתב וכתב וטעמא מפרש בגמרא: גמ' כשתימצי לומר לדברי רבי - כשתעמוד לסוף דבריו קסבר על כתב ידן הן באין להעיד כשמקיימין השטר בב"ד לפיכך צריך שנים על כל כתב וכתב:אחד חדשות ואחד ישנות - תימה דהכא מזכיר שאינו פשוט קודם וכן בהחולץ (יבמות דף מא.) לא יתארסו ולא ינשאו עד שיהו להן ג' חדשים אחד בתולות ואחד בעולות מזכיר אירוסין קודם נישואין ובתולות קודם בעולות דהיינו שאינו פשוט קודם ובר"ה (דף כט:) תנן אחד יבנה ואחד כל מקום שיש בו ב"ד התם נקט דבר פשוט ברישא וכן בב"ק (דף נ:) אחד החופר בור שיח ומערה ובמס' סוטה (דף מג.) אחד הבונה ואחד הלוקח כו' גבי מערכי מלחמה ורש"י נמי גריס בפ"ק דסוכה (דף כ. ושם) גבי מחצלת גדולה שעשאה לשכיבה טמאה ואין מסככין בה רבי אליעזר אומר אחת קטנה ואחת גדולה ופריך א' גדולה וא' קטנה מבעי ליה והיה כתוב בספרים להפך ורש"י מהפך הגירסא משום דדרך התנאים להזכיר הפשוט קודם ואומר ר"י דהיכא דקאי אפלוגתא או אקרא מזכיר הפשוט קודם כי ההיא דפליג ר' אליעזר את"ק בסוכה והוה ליה למימר אחת גדולה שאתה מודה לי כך תודה בקטנה וכן אחד יבנה פליג אדר' אליעזר דאמר לא התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהו תוקעין אלא ביבנה בלבד ובב"ק (דף נ:) ובסוטה (דף מג.) קאי אקרא אבל הכא ובהחולץ לא קאי אמידי אין להקפיד איזה נשנה תחלה: [וע' תוס' שבת כ: ד"ה אחד מבושל פסחים פה. קח: סוכה כ. זבחים צב: ד"ה אי הכי ומנחות סג: ד"ה אחד שבת ועי' תוס' קדושין יג. ד"ה כשם]: טמאות - פירש בקונטרס דבקרובות אפילו חדשות טמאות משום דאזלא איהי לחודה ואין ידוע אם קברה שם אבל רחוקה דדברא איניש בהדה ואלמלי קברה איניש דאזיל בהדה היה מגלה ולפיכך ישנות טמאות דאע"פ דדברא איניש בהדה נשתכח הדבר וקשה [לר"י] דאם כן אמאי צ"ל בסמוך דדברא איניש בהדה ולבית הקברות אזלא לא הוה ליה למימר אלא דברא איניש בהדה ותו לא ולכך טפי חדשות טהורות דאם איתא דקברה שם היה הדבר ידוע ועוד אי לבית הקברות אזלא ישנות אמאי טמאות ונראה לר"י כר"ח דפירש דישנות טמאות אפילו רחוקות דחיישינן שמא קרובות היו שהיה העיר אצלה וחרב ולפי זה לא נאמר משום דדברא איניש בהדה היה ידוע יותר ולהכי איצטריך לומר ולבית הקברות אזלא: עילה מצאו - פירש רבינו חננאל צלע ותלו הטומאה באותה צלע והשאר טהרו: