כתובות לז:

פרק ג׳ · אלו נערות

Ketubot 37b · Chapter 3: Ellu Na'arot

וַחֲדָא בְּמִיתָה וּמַלְקוֹת. וּצְרִיכָא, דְּאִי אַשְׁמְעִינַן מִיתָה וּמָמוֹן, מִשּׁוּם דַּחֲדָא בְּגוּפֵיהּ וַחֲדָא בְּמָמוֹנֵיהּ לָא עָבְדִינַן. אֲבָל בְּמִיתָה וּמַלְקוֹת, דְּאִידֵּי וְאִידֵּי בְּגוּפֵיהּ, אֵימָא מִיתָה אֲרִיכְתָּא הִיא, וְנַעְבֵּיד בֵּיהּ. וְאִי אַשְׁמְעִינַן מִיתָה וּמַלְקוֹת, דְּתַרְתֵּי בְּגוּפֵיהּ לָא עָבְדִינַן. אֲבָל מִיתָה וּמָמוֹן, דַּחֲדָא בְּגוּפֵיהּ וַחֲדָא בְּמָמוֹנֵיהּ, אֵימָא נַעֲבֵיד בֵּיהּ. צְרִיכָא. ״וְלֹא תִקְחוּ כוֹפֶר לְנֶפֶשׁ רוֹצֵחַ״ לְמָה לִי? דְּאָמַר רַחֲמָנָא: לָא תִּשְׁקוֹל מָמוֹנָא מִינֵּיהּ וְתִפְטְרֵיהּ מִקְּטָלָא. ״לֹא תִקְחוּ כוֹפֶר לָנוּס אֶל עִיר מִקְלָטוֹ״ לְמָה לִי? דְּאָמַר רַחֲמָנָא: לָא תִּשְׁקוֹל מָמוֹנָא מִינֵּיהּ וְתִפְטְרֵיהּ מִן גָּלוּת. וּתְרֵי קְרָאֵי לְמָה לִי! חַד בְּשׁוֹגֵג וְחַד בְּמֵזִיד. וּצְרִיכִי, דְּאִי אַשְׁמְעִינַן מֵזִיד, מִשּׁוּם דַּחֲמִיר אִיסּוּרֵיהּ. אֲבָל שׁוֹגֵג, דְּלָא חֲמִיר אִיסּוּרֵיהּ — אֵימָא לָא. וְאִי אַשְׁמְעִינַן שׁוֹגֵג, מִשּׁוּם דְּלֵיכָּא אִיבּוּד נְשָׁמָה. אֲבָל מֵזִיד, דְּאִיכָּא אִיבּוּד נְשָׁמָה — אֵימָא לָא. צְרִיכָא. ״וְלָאָרֶץ לֹא יְכוּפַּר לַדָּם אֲשֶׁר שׁוּפַּךְ בָּהּ כִּי אִם בְּדַם שׁוֹפְכוֹ״ לְמָה לִי? מִבְּעֵי לֵיהּ לְכִדְתַנְיָא: מִנַּיִן שֶׁאִם נִתְעָרְפָה עֲגָלָה וְאַחַר כָּךְ נִמְצָא הַהוֹרֵג, מִנַּיִן שֶׁאֵין פּוֹטְרִין אוֹתוֹ — שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְלָאָרֶץ לֹא יְכוּפַּר לַדָּם אֲשֶׁר שׁוּפַּךְ בָּהּ וְגוֹ׳״. ״וְאַתָּה תְּבַעֵר הַדָּם הַנָּקִי מִקִּרְבֶּךָ״ לְמָה לִי? מִיבְּעֵי לֵיהּ, לְכִדְתַנְיָא: מִנַּיִן לְמוּמָתִים בְּסַיִיף שֶׁהוּא מִן הַצַּוָּאר — תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְאַתָּה תְּבַעֵר הַדָּם הַנָּקִי מִקִּרְבֶּךָ״ — הוּקְשׁוּ כׇּל שׁוֹפְכֵי דָמִים לְעֶגְלָה עֲרוּפָה, מַה לְהַלָּן מִן הַצַּוָּאר — אַף שׁוֹפְכֵי דָמִים מִן הַצַּוָּאר. אִי מָה לְהַלָּן בְּקוֹפִיץ וּמִמּוּל עוֹרֶף, אַף כָּאן בְּקוֹפִיץ וּמִמּוּל עוֹרֶף? אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ, אָמַר קְרָא: ״וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ״, בְּרוֹר לוֹ מִיתָה יָפָה. ״כׇּל חֵרֶם אֲשֶׁר יׇחֳרַם מִן הָאָדָם לֹא יִפָּדֶה״ לְמָה לִי? מִיבְּעֵי לֵיהּ לְכִדְתַנְיָא: מִנַּיִן לַיּוֹצֵא לֵיהָרֵג, וְאָמַר אֶחָד ״עֶרְכּוֹ עָלַי״, מִנַּיִן שֶׁלֹּא אָמַר כְּלוּם — שֶׁנֶּאֱמַר: ״כׇּל חֵרֶם אֲשֶׁר יׇחֳרַם מִן הָאָדָם לֹא יִפָּדֶה״. יָכוֹל אַף קוֹדֶם שֶׁנִּגְמַר דִּינוֹ כֵּן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״מִן הָאָדָם״ — וְלֹא כׇּל הָאָדָם. וּלְרַבִּי חֲנַנְיָא בֶּן עֲקַבְיָא, דְּאָמַר: נֶעֱרָךְ — מִפְּנֵי שֶׁדָּמָיו קְצוּבִין, הַאי ״כׇּל חֵרֶם״ מַאי עָבֵיד לֵיהּ? מִיבְּעֵי לֵיהּ לְכִדְתַנְיָא: רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה אוֹמֵר: לְפִי שֶׁמָּצִינוּ לְמוּמָתִים בִּידֵי שָׁמַיִם שֶׁנּוֹתְנִין מָמוֹן וּמִתְכַּפֵּר לָהֶן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אִם כּוֹפֶר יוּשַׁת עָלָיו״. יָכוֹל אַף בִּידֵי אָדָם כֵּן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״חֵרֶם מִן הָאָדָם לֹא יִפָּדֶה״. וְאֵין לִי אֶלָּא מִיתוֹת חֲמוּרוֹת שֶׁלֹּא נִיתְּנָה שִׁגְגָתָן לְכַפָּרָה, מִיתוֹת קַלּוֹת שֶׁנִּיתְּנָה שִׁגְגָתָן לְכַפָּרָה, מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״כׇּל חֵרֶם״. וְלָא מִמֵּילָא מִ״לֹּא תִּקְחוּ כּוֹפֶר״ שָׁמְעַתְּ מִינַּהּ — לָא תִּשְׁקוֹל מָמוֹנָא מִינֵּיהּ וְתִיפְטְרֵיהּ? ״כׇּל חֵרֶם״ לְמָה לִי? אָמַר רָמֵי בַּר חָמָא: אִיצְטְרִיךְ, סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא:

לא תקחו כופר - משמע נמי אם תהרגנו לא תענשנו ממון: דאמר רחמנא - שנויא הוא דמשנינן לאו לאשמעינן דלא תעביד ביה תרתי אלא לאשמועינן בחיוב מיתה לבדה שלא יפדה בממון: לא תקחו כופר לנוס - קא ס"ד לא תעביד ביה תרתי להורג בשוגג גלות וממון: וצריכי דאי אשמעינן מזיד - דלא ליפרוק נפשיה בממון הוה אמינא משום דחמיר איסוריה אבל בשוגג ליפרוק נפשיה בממון מגלות: ואי אשמעינן שוגג - דמשום דאין בגלותו איבוד נשמה להכי לא לפטריה בממון אלא ליגלי: אבל מזיד - משום איבוד נשמה אימור נישקול ממונא ונקיים נפש בישראל: כי אם בדם שופכו - ולא בפדיון ממון למה לי מלא תקחו כופר נפקא: שאין פוטרין אותו - לומר כבר נתכפר בעודו ספק שהעגלה מכפרת על הספק: ואתה תבער - בתר עריפה כתיב: מיתה יפה - בסייף ומצד הסימנים שימות מהר: כל חרם וגו' - משמע לשון חייבי מיתות כמו זובח לאלהים יחרם (שמות כ״ב:י״ט): ערכו עלי - ואע"פ שערך אינו לפי דמים אלא לפי שנים לא אמר כלום דמעטיה קרא הכא והאי חרם לשון הקדש הוא: שדמיו קצובין - בתורה לפי שנים ולא דמי לאומר דמיו עלי דדמים אין לו אבל ערך יש לו: למומתין בידי שמים - כגון מי שהרג שורו את הנפש דכתיב ביה יומת ולא מיתת בית דין דנפקא לן בסנהדרין (דף טו:) מות יומת המכה רוצח הוא על רציחתו אתה הורגו ואי אתה הורגו על רציחת שורו והאי יומת בידי שמים: יכול אף - חייבי מיתות ב"ד יפדו בממון: חרם מן האדם - אדם שמחויב חרם: אלא מיתות חמורות שלא ניתנה שגגתן לכפרה - כיון דקרא לא פריש כל מיתות מיסתייך אי שדית הך חומרא דאין ממונו מצילו אמיתות חמורות ומאי נינהו כגון העושה חבורה באביו או גונב נפש מישראל שאין כפרה כתובה בשגגתו שאין כרת בזדונו דליחייב חטאת בשגגתו: מיתות קלות - היינו כל מיתות האמורות בהן כרת על זדונו בלא התראה יש כפרה בשגגתה בחטאת כגון עבודת כוכבים ושבת ועריות א"נ רוצח שיש כפרה לשגגתו בגלות: ולא ממילא - שמעת לה מלא תקחו כופר הא גבי רוצח כתיבא וניתנה כפרה לשגגתו ואשמעינן קרא שלא יציל את עצמו בממון ולמה לי תו כל חרם:

וחדא במיתה ומלקות - ורבנן מלקות וממון ומיתה ומלקות תרוייהו נפקי מכדי רשעתו דמשמע אם נתחייב בהדי מלקות מיתה או ממון משום רשעה אחת אתה מחייבו ואע"ג דסמיך ליה ארבעים יכנו לא יוסיף מ"מ אין לנו לומר דילקה ולא ימות כמו שלוקה ואינו משלם דאתגורי איתגור כדפריך בהנשרפים (סנהדרין דף פא. ושם) ואע"ג דגבי ממון ומלקות אמרינן דנדון בממון אפילו ממונא קולא התם משום דחס רחמנא אנחבל: לא תשקול ממונא מיניה ותפטריה מגלות - קשה לרשב"א דל"ל קרא מתנא דבי חזקיה נפקא דלא חילקת בין שוגג למזיד וכי היכי דבמזיד לא תשקול מיניה ממונא ותפטריה מקטלא אף שוגג לא תשקול מיניה ממונא ותפטריה מגלות ואומר ר"י דלא שייך לאקושי שוגג למזיד כי האי גוונא כיון שאין פדיון שניהם שוה דפדיון של מזיד לפוטרו ממיתה ופדיון של שוגג לפוטרו מגלות: ואח"כ נמצא ההורג - בפירוש החומש פ"ה הך דרשה מואתה תבער דם הנקי ולא עיין כאן ומיהו יש לקיים פירושו דהך סוגיא דשמעתא דמוקמי' ואתה תבער להקיש שופכי דמים לעגלה ערופה אתיא כמאן דאמר חנק חמור כדמוכח בפרק ד' מיתות (סנהדרין דף נב:) דלמאן דאמר חנק קל יליף סייף ברוצח מנקום ינקם הלכך לדידיה אייתר ואתה תבער לנערפה העגלה ואח"כ נמצא ההורג וקרא דולארץ לא יכופר דרשינן ליה לכדרבא בפ' בתרא דכריתות (דף כו.) דמייתינן עגלה ערופה אע"פ שעבר יוה"כ עליה: הוקשו שופכי דמים כו' - הוה מצי למימר הניחא למ"ד חנק חמור אלא למ"ד חנק קל כו': מה להלן בקופיץ וממול עורף - וא"ת ממול עורף מנלן והא וערפו כתיב דמשמע עורף ממש ויש לומר דבפ' עגלה ערופה (סוטה דף מו:) גמר עריפה עריפה מחטאת העוף: ברור לו מיתה יפה - ומהאי טעמא לא הוה שמעינן מן הצואר דאם יתחב סכין בלבו הוי נמי מיתה יפה: לפי שמצינו מומתים בידי שמים - דכתיב וגם בעליו יומת דע"כ לא בידי אדם קאמר דכתיב מות יומת המכה רוצח הוא וגו' על רציחתו אתה הורגו כו' אלא ודאי בידי שמים ואף על גב דדרשינן מיניה בפ"ק דסנהדרין (דף טו. ושם) כמיתת בעלים כך מיתת השור היינו מדכתיב יומת ולא כתיב ימות וכ"ת כולה להכי הוא דאתא אם כן ליכתוב השור יסקל כבעלים ולשתוק אי נמי וגם כבעליו יומת הלכך שמע מינה תרתי: יכול אף בידי אדם כן - יש תימה דהיכי בעי למילף מיתה בידי אדם ממיתה בידי שמים [ותירץ מהר"ם כיון דאיתקש מיתת שור למיתת בעלים נקיש נמי מיתת בעלים בידי אדם למיתת בעלים שעל ידי שור]: מיתות קלות שניתן שגגתן לכפרה מני - פי' בקונט' כגון עבודת כוכבים ושבת וגילוי עריות שניתן שגגתן לכפרה ע"י קרבן וכן רוצח ניתנה שגגתו לכפרה ע"י גלות וקשה דא"כ למסקנא אמאי איצטריך חרס וכל חרס ולא תקחו ג' קראי בלא תקחו כופר ובחרס סגי דחד לדרך עלייה וחד לדרך ירידה שניתן שגגתו לכפרה דהיינו מיתות קלות לפ"ה לכך נראה דמיתות קלות לא חשיב אלא הנהו שניתן שגגתן לכפרה ע"י ממון או ע"י קרבן אבל רוצח לא ניתן שגגתו לכפרה ע"י ממון אלא על ידי גלות וה"פ דברייתא אין לי אלא מיתות חמורות שלא ניתן שגגתן לכפרה ע"י קרבן דהיינו כל מיתות שאין בהן כרת כגון מסית ומדיח ונביא השקר וזקן ממרא ומכה אביו ואמו ומקלל אביו ואמו וגונב נפש ומגדף אליבא דרבנן דאמרי בכריתות (דף ג:) דאין מביא קרבן על שגגתו דכתיב לעושה בשגגה פרט למגדף שאין בו מעשה ורוצח ומיתות קלות כגון עבודת כוכבים ושבת ועריות דיש בהן כרת ומביא קרבן על שגגתן ופריך ולא ממילא שמעת מינה מלא תקחו כופר ומהתם שמעינן כל מיתות חמורות ולמה לי קרא למיתות חמורות אבל למיתות קלות ודאי צריך קרא ומשני דאיצטריך תרי קראי למיתות חמורות חד לדרך עלייה שלא ניתן שגגתו לכפרה כלל וחד לדרך ירידה שניתן שגגתו לכפרה על ידי גלות קשה לרשב"א דמאי איצטריך קרא לחייבי מיתות קלות כגון עבודת כוכבים ושבת ועריות דמה שייך שם כופר למ"ד כופר היינו דמי ניזק ותירץ דרבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה לטעמיה דאמר בפרק שור שנגח ד' וה' (ב"ק דף מ.) ונתן פדיון נפשו דמי מזיק: