כתובות נז:

פרק ה׳ · אף על פי

Ketubot 57b · Chapter 5: Af Al Pi

אֵין הָאִשָּׁה אוֹכֶלֶת בִּתְרוּמָה עַד שֶׁתִּכָּנֵס לַחוּפָּה. גְּמָ׳ מְנָא הָנֵי מִילֵּי? אָמַר רַב חִסְדָּא, דְּאָמַר קְרָא: ״וַיֹּאמֶר אָחִיהָ וְאִמָּהּ תֵּשֵׁב הַנַּעֲרָה אִתָּנוּ יָמִים אוֹ עָשׂוֹר״. מַאי ״יָמִים״? אִילֵּימָא תְּרֵי יוֹמֵי, מִשְׁתַּעֵי אִינִישׁ הָכִי? אֲמַרוּ לֵיהּ: תְּרֵי יוֹמֵי, אֲמַר לְהוּ: לָא. אֲמַרוּ לֵיהּ עַשְׂרָה יוֹמֵי?! אֶלָּא מַאי ״יָמִים״ — שָׁנָה, דִּכְתִיב: ״יָמִים תִּהְיֶה גְּאוּלָּתוֹ״. וְאֵימָא חֹדֶשׁ, דִּכְתִיב ״עַד חֹדֶשׁ יָמִים״. אָמְרִי: דָּנִין ״יָמִים״ סְתָם מִ״יָּמִים״ סְתָם, וְאֵין דָּנִין ״יָמִים״ סְתָם מִ״יָּמִים״ שֶׁנֶּאֱמַר בָּהֶן חֹדֶשׁ. אָמַר רַבִּי זֵירָא, תָּנָא: קְטַנָּה, בֵּין הִיא וּבֵין אָבִיהָ יְכוֹלִין לְעַכֵּב. בִּשְׁלָמָא אִיהִי מָצֵי מְעַכְּבָא, אֶלָּא אָבִיהָ — אִי אִיהִי נִיחָא לַהּ, אָבִיהָ מַאי נָפְקָא לֵיהּ מִינַּהּ? סָבַר: הַשְׁתָּא לָא יָדְעָה, לִמְחַר מִימַּרְדָא וְנָפְקָא, וְאָתְיָא וְנָפְלָה עִילָּוַאי. אָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר לֵוִי: אֵין פּוֹסְקִין עַל הַקְּטַנָּה לְהַשִּׂיאָהּ כְּשֶׁהִיא קְטַנָּה, אֲבָל פּוֹסְקִין עַל הַקְּטַנָּה לְהַשִּׂיאָהּ כְּשֶׁהִיא גְּדוֹלָה. פְּשִׁיטָא? מַהוּ דְּתֵימָא: לֵיחוּשׁ דִּלְמָא מְעַיְּילָא פַּחְדָּא מֵהַשְׁתָּא וְחָלְשָׁה, קָא מַשְׁמַע לַן. אָמַר רַב הוּנָא: בָּגְרָה יוֹם אֶחָד וְנִתְקַדְּשָׁה — נוֹתְנִין לָהּ שְׁלֹשִׁים יוֹם, כְּאַלְמָנָה. מֵיתִיבִי: בָּגְרָה הֲרֵי הִיא כִּתְבוּעָה. מַאי לָאו, כִּתְבוּעָה דִּבְתוּלָה? לָא, כִּתְבוּעָה דְּאַלְמָנָה. תָּא שְׁמַע: בּוֹגֶרֶת שֶׁשָּׁהֲתָה שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: הוֹאִיל וְחַיָּיב בַּעְלָהּ בִּמְזוֹנוֹתֶיהָ — יָפֵר! אֵימָא: בּוֹגֶרֶת וְשֶׁשָּׁהֲתָה שְׁנֵים עָשָׂר חוֹדֶשׁ, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: הוֹאִיל ובַעְלָהּ חַיָּיב בִּמְזוֹנוֹתֶיהָ — יָפֵר. תָּא שְׁמַע: הַמְאָרֵס אֶת הַבְּתוּלָה, בֵּין שֶׁתְּבָעָהּ הַבַּעַל וְהִיא מְעַכֶּבֶת, וּבֵין שֶׁתָּבְעָה הִיא וּבַעַל מְעַכֵּב — נוֹתְנִין לָהּ שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ מִשְּׁעַת תְּבִיעָה, אֲבָל לֹא מִשְּׁעַת אֵירוּסִין. וּבָגְרָה, הֲרֵי הִיא כִּתְבוּעָה. כֵּיצַד: בָּגְרָה יוֹם אֶחָד וְנִתְקַדְּשָׁה — נוֹתְנִין לָהּ שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ, וְלַאֲרוּסָה שְׁלֹשִׁים יוֹם. תְּיוּבְתָּא דְרַב הוּנָא תְּיוּבְתָּא. מַאי ״וְלַאֲרוּסָה שְׁלֹשִׁים יוֹם״? אָמַר רַב פָּפָּא, הָכִי קָאָמַר: בּוֹגֶרֶת שֶׁעָבְרוּ עָלֶיהָ שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ בְּבַגְרוּת וְנִתְקַדְּשָׁה — נוֹתְנִין לָהּ שְׁלֹשִׁים יוֹם כְּאַלְמָנָה. הִגִּיעַ זְמַן וְלֹא נִישְּׂאוּ. אָמַר עוּלָּא: דְּבַר תּוֹרָה, אֲרוּסָה בַּת יִשְׂרָאֵל אוֹכֶלֶת בִּתְרוּמָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְכֹהֵן כִּי יִקְנֶה נֶפֶשׁ קִנְיַן כַּסְפּוֹ״, וְהַאי נָמֵי קִנְיַן כַּסְפּוֹ הוּא. מָה טַעַם אָמְרוּ אֵינָהּ אוֹכֶלֶת — שֶׁמָּא יִמְזְגוּ לָהּ כּוֹס בְּבֵית אָבִיהָ, וְתַשְׁקֶה לְאָחִיהָ וְלַאֲחוֹתָהּ. אִי הָכִי, הִגִּיעַ זְמַן וְלֹא נִישְּׂאוּ נָמֵי! הָתָם, דּוּכְתָּא מְיַיחֵד לַהּ. אֶלָּא מֵעַתָּה, לָקִיט כֹּהֵן לְיִשְׂרָאֵל לָא לֵיכוֹל בִּתְרוּמָה, דִּלְמָא אָתוּ לְמֵיכַל בַּהֲדֵיהּ! הַשְׁתָּא מִדִּידְהוּ סָפוּ לֵיהּ — מִדִּידֵיהּ אָכְלִי?! רַב שְׁמוּאֵל בַּר רַב יְהוּדָה אָמַר: מִשּׁוּם סִימְפּוֹן. אִי הָכִי, נִכְנְסָה לְחוּפָּה וְלֹא נִבְעֲלָה נָמֵי! הָתָם, מִיבְדָּק בָּדֵיק לַהּ וַהֲדַר מְעַיֵּיל. אֶלָּא מֵעַתָּה, עֶבֶד כֹּהֵן שֶׁלְּקָחוֹ מִיִּשְׂרָאֵל לָא לֵיכוֹל בִּתְרוּמָה, מִשּׁוּם סִימְפּוֹן! סִימְפּוֹן בַּעֲבָדִים לֵיכָּא, דְּאִי דְּאַבָּרַאי — הָא קָחָזֵי לֵיהּ. וְאִי דְּגַוַּאי — לִמְלָאכָה קָא בָּעֵי, וְשֶׁבַּסֵּתֶר לָא אִיכְפַּת לֵיהּ. נִמְצָא גַּנָּב אוֹ

אין האשה אוכלת כו' - טעמא מפרש בגמרא: גמ' ואימא - מאי ימים חודש ועשור עשרה ימים: יכולין לעכב - מלינשא עד שתגדל: מימרדא ונפקא - תמרוד בבעלה שלא תוכל לסבול ותצא ותבא אלי עד שתגדל ונמצאתי צריך לתכשיטין אחרים: להשיאה כשהיא קטנה - שטורח הוא לה: אבל פוסקין כו' - ודוקא בלא קידושין אבל קידושין בקטנות לא עד שתגדל ותאמר בפלוני אני רוצה: נותנין לה שלשים יום כאלמנה - משעת אירוסין שכיון שבגרה היא מכינה תכשיטין קודם בגרות שאינה רוצה לשהות עוד: כתבועה - כאילו תבעה להכין עצמה לנישואין: דבתולה - שנים עשר חודש משעת אירוסין: יפר - נדריה בלא שותפות דאב שמעינן מיניה דבוגרת נמי אינו חייב במזונותיה עד שתשהה י"ב חודש: וששהתה - והכי קאמר בוגרת לסוף שלשים והנערה ששהתה שנים עשר חודש: בעל נמי יהבו ליה רבנן זימנא - כדתנן במתני' לפרנס עצמו בצרכי חופה: ולארוסה שלשים יום - ויש ארוסה שאין נותנים לה אלא שלשים יום ולקמן מפרש לה: נותנין לה שלשים יום - משעת אירוסין: שמא ימזגו לה כוס - של תרומה: בבית אביה גרסינן: דוכתא מייחד לה - מאחר שהוא זן אותה תמיד מוציאה מבית אביה ומייחד לה מקום שלא תפסיד מזונותיו לחלקם לקרוביה: לקיט - ששוכרו ללקוט תבואתו: לקיט כהן - לקיט שהוא כהן ונשכר לישראל: משום סימפון - הוא דאמר ארוסה לא תאכל תרומה עד שיגיע זמן שחייב במזונותיה ולשון סימפון הוא ביטול כגון שובר המבטל שטר קרוי סימפון ומום באשה או בבהמה שמבטל המקח קרוי סימפון והכא גזור בה שמא ימצא בה מום ונמצאו קידושי טעות ובטלים ונמצא שאכלה זרה בתרומה: אי הכי נכנסה לחופה ולא נבעלה - קס"ד שעדיין אינו מכיר במומין שבה ואמאי תני מתני' אפילו למשנה אחרונה עד שתכנס לחופה וכ"ש דקשיא משהגיע זמן דמשנה ראשונה: מיבדק בדיק לה - ביד קרובותיו: סימפון בעבדים ליכא - אין מומין מבטל מקח:

ואין דנין ימים סתם מימים שנאמר בהם חדש - והא דכתיב ובכתה את אביה ואת אמה ירח ימים ודרשינן בשילהי החולץ (יבמות דף מח:) ירח שלשים ימים שלשים ולא אמר התם ימים שנים עשר חודש משום דכתיב אצל ירח: אי איהי ניחא לה אביה מאי נפקא ליה מינה - משמע כיון דלא נפקא ליה מינה הוי מרידה ופוחתין מכתובתה ותימה דאטו משום דאין האב רוצה נקנוס הקטנה בכתובתה היא מה פשעה וי"ל דהוה לן למימר יגרשנה בלא כתובה שהרי כתובתה לאב: בגרה יום אחד ונתקדשה כו' - וא"ת ומתני' דקתני דמשתבעה נותנין לה י"ב חודש היכי משכחת לה כיון דאין נותנין לעולם אלא ל' יום בבגרות דמסתמא איירי בנתקדשה כשהיא נערה כמו שדרך בני אדם דאסור לקדש את בתו קטנה ואין פוסקין נמי על הקטנה להשיאה וי"ל דדוקא בבגרה ואח"כ נתקדשה קאמר רב הונא דאין לה אלא ל' יום אבל נתקדשה קודם בגרות יש לה י"ב חודש משעת תביעה וטעמא דכשבגרה קודם שנתקדשה אין לה י"ב חודש דמסתמא הכינה כל תכשיטיה שאם ימצא לה בעל יהא הכל מוכן אבל נתקדשה קודם בגרות אינה מקפדת שכבר היא מקודשת: מאי לאו כתבועה דבתולה - ולא מצי לשנויי אין כתבועה דבתולה ובשקידשה ואח"כ בגרה דפשיטא ליה דאז לא הוי בגר כתבועה ור"ת מפרש דסתם האי לישנא דבגרה משמע שנתקדשה בבגר ולא קודם: תיובתא דרב הונא תיובתא - תימה דהכא קאי בתיובתא ובפ' נערה המאורסה (נדרים דף ע:) אתיא סוגיא סתמא דהש"ס כוותיה דקאמר אמילתיה דרבי אליעזר [ההיא דבוגרת ששהתה י"ב חודש] דמייתי לעיל בוגרת בל' יום סגי אימא בוגרת וששהתה והיינו כרב הונא ונראה לפרש דה"ק בוגרת בל' יום סגי והיכי קתני במתני' בוגרת ששהתה שנים עשר חודש דמשמע דבוגרת לא סגי לה בשום ענין בלא שנים עשר חודש בל' יום סגי כגון שקידשה לאחר ששהתה י"ב חודש בבגרות ומשני תני בוגרת וששהתה והשתא קתני סתם בוגרת בהדי נערה ששהתה שנים עשר חודש ובהדי אלמנה ששהתה שלשים יום משום דיש בוגרת שדינה כנערה בשנים עשר חודש כגון בגרה יום אחד ונתקדשה ויש בוגרת שדינה כאלמנה כגון עמדה י"ב חודש בבגרותה ונתקדשה והשתא אתיא דלא כרב הונא ובפירוש דסוגיא דהתם אין להאריך כאן: לקיט כהן כו' - מעשיר לא פריך דלא שכיח שיאכל בבית ישראל וגם אין רגילין להוליך תרומה עמהם אבל לקוטות רגילין להשתכר עם ישראל ופעמים מתפרנסים משל עצמם: השתא מדידהו ספו ליה כו' - ולקיט ישראל בבית כה לא חיישינן כלל דדוקא מלקיט כהן בבית ישראל הוא דפריך לפי שדרך האכסנאי להשקות לבני הבית כדי למצוא חן בעיניהם וכשהוא מושיט להם אינו מדקדק מה הוא נותן אבל ללקיט ישראל בבית כהן כשפרנסתו עליו בשעת אכילה מדקדק היטב מה הוא נותן לו: