Keritot 9b · Talmud

וְהִיא שִׁפְחָה״ – לְחַלֵּק עַל כׇּל שִׁפְחָה וְשִׁפְחָה. נָזִיר שֶׁנִּטְמָא טוּמְאוֹת הַרְבֵּה. מַאן תַּנָּא? אָמַר רַב חִסְדָּא: רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה הִיא, דְּאָמַר: נְזִירוּת דְּטׇהֳרָה מִשְּׁבִיעִי הוּא דְּחָיְילָא עֲלֵיהּ. וּמַשְׁכַּחַת לַהּ כְּגוֹן שֶׁנִּטְמָא בַּשְּׁבִיעִי, וְחָזַר וְנִטְמָא בַּשְּׁבִיעִי, וְכֵיוָן דְּלֹא יָצָא שָׁעָה הָרְאוּיָה לְהַקְרִיב בָּהּ קׇרְבָּן – אֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא קׇרְבָּן אֶחָד. דְּאִי רַבִּי, כֵּיוָן דְּאָמַר רַבִּי: נְזִירוּת דְּטׇהֳרָה עַד שְׁמִינִי לָא חָיְילָא עֲלֵיהּ, אִי דְּנִטְמָא בַּשְּׁבִיעִי וְחָזַר וְנִטְמָא בַּשְּׁבִיעִי – כּוּלַּהּ טוּמְאָה אֲרִיכְתָּא הִיא, אִי דְּנִטְמָא בַּשְּׁמִינִי וְחָזַר וְנִטְמָא בַּשְּׁמִינִי, כֵּיוָן דְּיָצָאת שָׁעָה שֶׁרְאוּיָיה לְהַקְרִיב קׇרְבָּן – מְחַיֵּיב עַל כׇּל אַחַת וְאַחַת! אֶלָּא שְׁמַע מִינָּה רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה. וּמַאי דְּרַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה? דְּתַנְיָא: ״וְקִדַּשׁ אֶת רֹאשׁוֹ בַּיּוֹם הַהוּא״ – בְּיוֹם הֲבָאַת קׇרְבְּנוֹתָיו, דִּבְרֵי רַבִּי. רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בְּיוֹם תִּגְלַחְתּוֹ. מַתְנִי׳ הַמְקַנֵּא לְאִשְׁתּוֹ עַל יְדֵי אֲנָשִׁים הַרְבֵּה וּמְצוֹרָע שֶׁנִּתְנַגַּע נְגָעִים הַרְבֵּה, הֵבִיא צִיפֳּרִין וְנִתְנַגֵּעַ – לֹא עָלוּ לוֹ עַד שֶׁיָּבִיא חַטָּאתוֹ, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: עַד שֶׁיָּבִיא אֲשָׁמוֹ. גְּמָ׳ מְנָלַן? דִּכְתִיב: ״זֹאת תּוֹרַת הַקְּנָאוֹת״ – תּוֹרָה אַחַת לְקִנּוּיִין הַרְבֵּה. מְצוֹרָע שֶׁנִּתְנַגֵּעַ נְגָעִים הַרְבֵּה כּוּ׳. מְנָלַן? דִּכְתִיב: ״זֹאת תּוֹרַת הַמְּצוֹרָע״ – תּוֹרָה אַחַת לִמְצוֹרָעִים הַרְבֵּה. הֵבִיא צִיפֳּרִין וְנִתְנַגֵּעַ – לֹא עָלוּ לוֹ עַד שֶׁיָּבִיא חַטָּאתוֹ, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: עַד שֶׁיָּבִיא אֲשָׁמוֹ. וְהָאָמְרַתְּ: אֵין מֵבִיא אֶלָּא קׇרְבָּן אֶחָד! חַסּוֹרֵי מִחַסְּרָא וְהָכִי קָתָנֵי: הֵבִיא צִיפֳּרִין וְנִתְנַגֵּעַ – אֵין מֵבִיא אֶלָּא קׇרְבָּן אֶחָד. וּלְאַקְבּוֹעֵי בַּעֲנִיּוּת וּבַעֲשִׁירוּת – לָא מִיקְּבַע, עַד שֶׁיָּבִיא חַטָּאת. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: עַד שֶׁיָּבִיא אֲשָׁמוֹ. תְּנַן הָתָם: מְצוֹרָע שֶׁהֵבִיא אֲשָׁמוֹ וְהֶעֱשִׁיר – הַכֹּל הוֹלֵךְ אַחַר חַטָּאת, דִּבְרֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: הַכֹּל הוֹלֵךְ אַחַר אָשָׁם. תַּנְיָא רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן, יַעֲקֹב אוֹמֵר: הַכֹּל הוֹלֵךְ אַחַר צִיפֳּרִין. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: שְׁלָשְׁתָּן מִקְרָא אֶחָד דָּרְשׁוּ – ״אֲשֶׁר לֹא תַשִּׂיג יָדוֹ בְּטׇהֳרָתוֹ״, רַבִּי שִׁמְעוֹן סָבַר: דָּבָר הַמְכַפְּרוֹ, רַבִּי יְהוּדָה סָבַר: דָּבָר הַמַּכְשִׁירוֹ, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר: דָּבָר הַגּוֹרֵם לוֹ טׇהֳרָה, וּמַאי נִינְהוּ? צִיפֳּרִין. מַתְנִי׳ הָאִשָּׁה שֶׁיָּלְדָה וְלָדוֹת הַרְבֵּה, וְהִפִּילָה בְּתוֹךְ שְׁמוֹנִים נְקֵבָה, חָזְרָה וְהִפִּילָה בְּתוֹךְ שְׁמוֹנִים נְקֵבָה, וְהַמַּפֶּלֶת תְּאוֹמִים, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: מְבִיאָה עַל הָרִאשׁוֹן וְאֵינָהּ מְבִיאָה עַל הַשֵּׁנִי. מְבִיאָה עַל הַשְּׁלִישִׁי וְאֵינָהּ מְבִיאָה עַל הָרְבִיעִי. גְּמָ׳ מְנָלַן? דְּתָנֵי תַּנָּא קַמֵּיהּ דְּרַב שֵׁשֶׁת: ״זֹאת תּוֹרַת הַיּוֹלֶדֶת לַזָּכָר וְלַנְּקֵבָה״ – מְלַמֵּד שֶׁמְּבִיאָה קׇרְבָּן אֶחָד עַל וְלָדוֹת הַרְבֵּה. יָכוֹל אַף עַל הַלֵּידָה וְעַל הַזִּיבָה? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״זֹאת״. קָתָנֵי: יָכוֹל עַל הַלֵּידָה וְעַל הַזִּיבָה אֵינָהּ מְבִיאָה אֶלָּא קׇרְבָּן אֶחָד. אֶלָּא מֵעַתָּה, אָכְלָה דָּם וְיָלְדָה, הָכִי נָמֵי דְּאֵין מְבִיאָה אֶלָּא קׇרְבָּן אֶחָד? אֵימָא הָכִי: יָכוֹל עַל הַלֵּידָה שֶׁלִּפְנֵי מְלֹאת וְעַל הַלֵּידָה שֶׁלְּאַחַר מְלֹאת? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״זֹאת״. הִפִּילָה בְּתוֹךְ שְׁמוֹנִים כּוּ׳. כְּשֶׁתִּמְּצֵי לוֹמַר לְדִבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה – וָלָד רִאשׁוֹן גּוֹרֵם וּמִוָּלָד רִאשׁוֹן מוֹנָה. לְדִבְרֵי חֲכָמִים – וָלָד שֵׁנִי גּוֹרֵם וּמִוָּלָד שֵׁנִי מוֹנָה. כְּשֶׁתִּמְצֵי לוֹמַר? פְּשִׁיטָא, הָכִי אִיתָא! מַפֶּלֶת תְּאוֹמִים אִיצְטְרִיךְ לֵיהּ, סָלְקָא דַעְתָּךְ אָמֵינָא בְּמַפֶּלֶת תְּאוֹמִים מוֹדֶה רַבִּי יְהוּדָה לְרַבָּנַן, קָא מַשְׁמַע לַן. אִיבַּעְיָא לְהוּ:

נזירות טהרה משביעי חיילא - הלכך כי נטמא תרי זימני בשביעי הוו להו טומאות הרבה דהא אתחלא נזירות דטהרה ולענין קרבן לא מחייב אלא אחד דלא יצא אדם זה לשעה ראויה לקרבן: וקידש את ראשו - שנזירות טהרה חלה עליו. יום תגלחתו כו': מתני' המקנא לאשתו כו' - מביא מנחת שעורים אחת על כולן כשהוא משקה: שנתנגע נגעים הרבה - כגון שספר שבעה ולא הספיק להביא קרבנותיו עד שנתנגע וכן שניה וכן שלישית: הביא צפרין - אותן שתי צפרין חיות אחת לשחיטה ואחת לשילוח ולאו קרבן נינהו: לא עלו לו - קס"ד דהאי לא עלו לו משמע שצריך לחזור ולהביא לבסוף שתי צפרין לכל נגע ונגע עד שיביא חטאת אבל הביא צפרין וחטאתו ונתנגע אין צריך להביא לכשיטהר על נגע ראשון: גמ' והאמרת אינו מביא אלא קרבן אחד - על נגעים הרבה אלמא חד צרעת אריכתא היא ואמאי מחייבת ליה לאתויי צפרים אכל נגע: ולאקבועיה בעניות כו' - וה"ק ולא עלו הצפרין ליקבע בעניות ובעשירות דאם היה עני בשעת הבאת צפרין והעשיר צריך להביא קרבן עשיר ואם היה עשיר והעני מביא עני בדלות עד שיביא חטאתו דבתר חטאת אזלינן בין בעניות בין בעשירות: אשר לא תשיג ידו - בשעת טהרתו יביא בעניות אע"פ שהעשיר: ר"ש סבר - האי טהרתו היינו דבר המכפר חטאו דעל ז' דברים נגעים באין במסכת ערכין (דף טז.): דבר המכשירו - אשם שמדמו נותנין על בהונותיו מכשירו בקדשים: צפרין - גורמין לו תחלת טהרתו שמדם הצפור מזין עליו: מתני' האשה שילדה ולדות - וקא מפרש כיצד כגון שהפילה לתוך פ' של נקבה וכו' כגון שטבלה לאחר שבועיים דטומאה ושמשה ונתעברה והפילה נקבה לאחר מ' של יצירת הולד דהיינו נ"ד ללידה ראשונה וחזרה והפילה לסוף נ"ד של זו. ולהכי נקט נקבה דבזכרים ליכא למימר הכי דאי הפילה בתוך מ' דזכר מיא בעלמא הוא האי שני דאין הולד נוצר עד יום מ': והמפלת תאומים - אפילו זכרים כגון שנתעברה ג' והפילה אחד לאחר מ' והשני נשתהה ויצא בתוך ימי טוהר הראשון ושלישי בתוך ימי טוהר דשני מביאה קרבן אחד על האחרון ופטורה: ר' יהודה - פליג בין אולדות בין אתאומין ואמר מביאה קרבן אחד על הראשון על הולד הראשון ולא על השני מפני שנולד בתוך מלאת של ראשון ומביאה על השלישי משום דהוא לא נולד תוך מלאת דלא חשבינן מלאת לשני דכמאן דליתיה דמי הואיל ונולד תוך מלאת של ראשון ושלישי הוי תחילת לידה ואינה מביאה קרבן על הרביעי הואיל ונולד תוך (מ') מלאת של שלישי אבל שלישי לא נולד תוך מלאת דראשון דהא עברו ימי טומאה דראשון (ויצירת שני וטומאתו ויצירת שלישי) דהוי טפי מפ' לראשון וגבי תאומים נמי דקפליג ר' יהודה כגון שנולד שלישי לאחר מלאת דראשון ועל מלאת דשני לא איכפת לו דכמאן דליתיה דמי: גמ' - כל היכא דכתיב תורת משמע רבים: יכול על הלידה ועל הזיבה - קרבן אחד כגון שראתה ג' ימים בימי זיבה והפסיקה רביעי וילדה בחמישי הרי זו יולדת בזוב כדאמרי' בנדה (דף לו:) דבעי שתפסוק מן הזוב סמוך ללידה ואם לא פסקה ודאי דם מחמת הולד ואינה יולדת בזוב: אלא מעתה - מהיכא תיסק דעתיה דעל הלידה ועל הזיבה קרבן אחד דאיצטריך קרא למעוטי הא ודאי אכלה חלב וילדה מי סלקא אדעתין דמביאה קרבן אחד על הלידה ועל החלב וגבי זיבה נמי מה ענינה אצל לידה: זאת - משמע על לידה אחת מביאה [קרבן אחד על ולדות הרבה] הא אחר מלאת חייב על כל אחת ואחת: לדברי ר' יהודה - מדלא חשיב מלאת לשני ש"מ ולד ראשון גורם לקרבן ומולד ראשון מונה פ' יום הילכך שלישי שנולד אחר מלאת דראשון ולד מעליא הוא לקרבן: לדברי חכמים - דלא מחייבי אלא חד אבתרא מחייבי ליה דסבירא להו ולד שני כלומר אחרון גורם לקרבן וראשון דלא מלו ימי טוהר דיליה לית ליה קרבן ומשני מנינן מלאת עד שלישי ומשלישי עד רביעי ולא מטמא מלאת אלא עד בתרא: פשיטא דהכי איתא - דאי לאו הכי מאי טעמייהו: מפלת תאומים איצטריכא ליה - משום מפלת תאומים איצטריך ליה תנא לאשמועינן דבמפלת תאומים נמי פליג רבי יהודה דמהו דתימא בתאומים מודה דחדא לידה אריכתא היא הואיל ועיבורן כאחת ואית ליה נמי מלאת לשני ושלישי לאו בר קרבן הוא:

והיא שפחה לחלק על כל שפחה ושפחה - תימה דהכא בעינא לחלק אע"ג דגופין מוחלקין והתם פרק אותו ואת בנו (חולין פב:) לא תשחטו ביום אחד משמע דפשיטא דחייב גבי שחטה ואח"כ שחט בניה משום דגופין מוחלקין אע"ג דליכא קרא וכן לקמן בפרק אמרו לו (כריתות דף יז.) דאמרי שבתות כי גופין דמיין: תורה אחת למצורעים הרבה - ובתורת כהנים מפיק ליה מדכתיב וכבשה אחת מלמד שמביא אחת על נגעים הרבה ומוזאת תהיה תורת דריש תורה אחת לכל מצורעין לפי שמצינו שחלק הכתוב בטומאותיהם ובשבועותיהם: מפלת תאומים איצטריכא ליה - סד"א במפלת תאומים מודה רבי יהודה לרבנן וקשה דא"כ מפלת תאומי' למאן קתני לה אי רבנן פשיטא ואי לר' יהודה הא מודה לרבנן צ"ע:

כריתות ט:

Navigate the library