Keritot 12b · Talmud

בְּטוּמְאָה יְשָׁנָה, מַאי שְׁנָא חֲלָבִין וּבִיאַת מִקְדָּשׁ דְּמוֹדוּ לֵיהּ, דְּאִם רָצָה יֹאמַר: ״מֵזִיד הָיִיתִי״? טוּמְאָה יְשָׁנָה נָמֵי מְתָרֵץ דִּיבּוּרֵיהּ, דְּאִם רָצָה יֹאמַר: ״לֹא עָמַדְתִּי בְּטוּמְאָתִי אֶלָּא טָבַלְתִּי״! אָמַר רָבִינָא: לְעוֹלָם בְּטוּמְאָה יְשָׁנָה, וּכְגוֹן דְּאָמְרִי לֵיהּ עֵדִים: אָכַלְתָּ קָדָשִׁים בְּטוּמְאַת הַגּוּף, וְהוּא אָמַר לְהוֹן: ״לֹא נִטְמֵאתִי״, דְּהָכָא לָא מְתָרֵיץ דִּיבּוּרֵיהּ. דְּלֵיכָּא לְמֵימַר לֹא עָמַדְתִּי בְּטוּמְאָה אֲבָל טָבַלְתִּי, מַאי אָמַר לְהוֹן? ״טָבַלְתִּי וְאָכַלְתִּי״, כִּי אָמַר לְהוֹן הָכִי, אִיתַּכְחַשׁ לֵיהּ דִּבּוּרֵיהּ קַמָּא מִיהָא בְּטוּמְאַת מַגָּעוֹ! אָמַר רַב נַחְמָן: הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה. אָמַר רַב יוֹסֵף: לֹא אֲמָרָהּ [רַבִּי יְהוּדָה] אֶלָּא בֵּינוֹ לְבֵין עַצְמוֹ וּלְעַצְמוֹ. אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: מוֹדֶה רַבִּי מֵאִיר לַחֲכָמִים, שֶׁאִם אָמְרוּ לוֹ שְׁנַיִם: בָּעַלְתָּ שִׁפְחָה חֲרוּפָה, וְהוּא אוֹמֵר: לֹא בָּעַלְתִּי – מְהֵימַן, דְּאִי בָּעֵי אָמַר לְהוֹן: לֹא גָּמַרְתִּי בִּיאָתִי. אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: מוֹדֶה רַבִּי מֵאִיר לַחֲכָמִים בְּנָזִיר טָמֵא, שֶׁאָמְרוּ לוֹ שְׁנַיִם: נִטְמֵאתָ, וְהוּא אוֹמֵר: לֹא נִטְמֵאתִי – פָּטוּר, דְּאִי בָּעֵי אָמַר: נִשְׁאַלְתִּי עַל נִזְירִי. אָמַר אַבָּיֵי: מוֹדֶה רַבִּי מֵאִיר לַחֲכָמִים, שֶׁאִם אָמְרוּ לוֹ שְׁנַיִם: יוֹדֵעַ אַתָּה בְּעֵדוּת פְּלוֹנִי, וְהוּא אוֹמֵר: לֹא יָדַעְתִּי – פָּטוּר, דְּאִי בָּעֵי אָמַר: לֹא נִתְכַּוַּונְתִּי לְעֵדוּת. אָכַל חֵלֶב וָחֵלֶב בְּהֶעְלֵם (אַחַת) [אֶחָד]. מַתְקֵיף לַהּ רַבִּי זֵירָא: אַמַּאי אֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא חַטָּאת אַחַת וְהָא שְׁנֵי זֵיתֵי חֵלֶב אָכַל! אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: הֶעְלֵמוֹת מְחוּלָּקוֹת, וְהָכָא הֶעְלֵם אֶחָד הוּא דְּאִיכָּא. אִיכָּא דְּמַקְשֵׁי לֵיהּ הָכִי: טַעְמָא דְּהֶעְלֵם אֶחָד, הָא בִּשְׁתֵּי הֶעְלֵמוֹת חַיָּיב שְׁתַּיִם. אַמַּאי? שֵׁם חֵלֶב אֶחָד הוּא! אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: הֶעְלֵמוֹת מְחוּלָּקִין. אָכַל חֵלֶב וָדָם פִּיגּוּל וְנוֹתָר – חַיָּיב כּוּ׳. מִמִּין אֶחָד חַיָּיב, פְּשִׁיטָא! אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ מִשּׁוּם בַּר תּוּטֵינִי: כְּגוֹן שֶׁאֲכָלוֹ בִּשְׁנֵי תַמְחוּיִין, וְאַלִּיבָּא דְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: דְּאָמַר תַּמְחוּיִין מְחוּלָּקִין. מַהוּ דְּתֵימָא: כִּי אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ – לָא שְׁנָא לְקוּלָּא, וְלָא שְׁנָא לְחוּמְרָא. קָא מַשְׁמַע לַן דְּחַיָּיב, אַלְמָא: לְחוּמְרָא אָמַר, לְקוּלָּא לָא אָמַר. אִיכָּא דְּאָמַר עַל סֵיפָא: מִשְּׁנֵי מִינִין – פָּטוּר. פְּשִׁיטָא! אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ מִשּׁוּם בַּר תּוּטֵינִי: כְּגוֹן שֶׁאֲכָלוֹ בִּשְׁנֵי תַמְחוּיִין, וְאַלִּיבָּא דְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: דְּאָמַר תַּמְחוּיִין מְחוּלָּקִין. דְּמַהוּ דְּתֵימָא: כִּי אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ – לְחוּמְרָא אָמַר, לְקוּלָּא לָא אָמַר. קָא מַשְׁמַע לַן: מִשְּׁנֵי מִינִין פָּטוּר. מַאי מִשְּׁנֵי מִינִין? מִמִּין אֶחָד הוּא, וְאַמַּאי קָרֵי לֵיהּ שְׁנֵי מִינִים – מִשּׁוּם דַּאֲכָלוֹ בִּשְׁנֵי תַמְחוּיִין, וְקָתָנֵי: פָּטוּר, אַלְמָא לָא שְׁנָא לְקוּלָּא וְלָא שְׁנָא לְחוּמְרָא קָאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ. מִדְּסֵיפָא מִין אֶחָד וּשְׁנֵי תַמְחוּיִין, רֵישָׁא מִין אֶחָד וְתַמְחוּי אֶחָד. פְּשִׁיטָא! אָמַר רָבִינָא: כְּגוֹן שֶׁהָיְתָה לוֹ יְדִיעָה בֵּינְתַיִים, וְאַלִּיבָּא דְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל, דְּאָמַר: אֵין יְדִיעָה לַחֲצִי שִׁיעוּר. דִּתְנַן: הַכּוֹתֵב שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת בִּשְׁתֵּי הֶעְלֵמוֹת, אַחַת שַׁחֲרִית וְאַחַת עַרְבִית – רַבָּן גַּמְלִיאֵל מִחַיַּיב, וַחֲכָמִים פּוֹטְרִין. רַבָּן גַּמְלִיאֵל סָבַר: אֵין יְדִיעָה לַחֲצִי שִׁיעוּר, וְרַבָּנַן סָבְרִי: יֵשׁ יְדִיעָה לַחֲצִי שִׁיעוּר. מַתְנִי׳ כַּמָּה יִשְׁהֶא בָּאוֹכָלִין? כְּאִילּוּ אוֹכֵל קְלָיוֹת, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: עַד שֶׁיִּשְׁהֶא מִתְּחִלָּה וְעַד סוֹף כְּדֵי אֲכִילַת פְּרָס – חַיָּיב. אָכַל אוֹכָלִין טְמֵאִין וְשָׁתָה מַשְׁקִין טְמֵאִין, שָׁתָה רְבִיעִית יַיִן וְנִכְנַס לַמִּקְדָּשׁ וְשָׁהָה כְּדֵי אֲכִילַת פְּרָס – חַיָּיב, רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: אִם פָּסֵק בָּהּ אוֹ אִם נָתַן בּוֹ מַיִם כׇּל שֶׁהוּא – פָּטוּר. גְּמָ׳ אִיבַּעְיָא לְהוּ: רַבִּי מֵאִיר, לְחוּמְרָא קָאָמַר אוֹ לְקוּלָּא קָאָמַר? לְחוּמְרָא קָאָמַר, וְהָכִי קָתָנֵי: כְּאִילּוּ אוֹכֵל קְלָיוֹת, דַּאֲפִילּוּ כּוּלֵּיהּ יוֹמָא. וְאַף עַל גַּב דְּמִתְּחִלָּה וְעַד סוֹף יוֹתֵר מִכְּדֵי אֲכִילַת פְּרָס, כֵּיוָן דִּמְשִׁיכָה אֲכִילְתֵיהּ – מִחַיַּיב. וַאֲמַרוּ לֵיהּ רַבָּנַן: דְּעַד שֶׁיִּשְׁהֶא בִּכְדֵי אֲכִילַת פְּרָס הוּא דְּחַיָּיב יוֹתֵר מִכְּדֵי אֲכִילַת פְּרָס – פָּטוּר. אוֹ דִלְמָא לְקוּלָּא קָאָמַר, דְּהָכִי קָתָנֵי: כְּאִילּוּ אוֹכֵל קְלָיוֹת, וְהוּא דְּלָא אַיפְסֵיק בֵּינֵי וּבֵינֵי, אֲבָל דְּאַיפְסֵיק בֵּינֵי וּבֵינֵי, אַף עַל גַּב דְּמִתְּחִלָּה וְעַד סוֹף בִּכְדֵי אֲכִילַת פְּרָס – פָּטוּר. וְאָמְרוּ לֵיהּ רַבָּנַן: כֵּיוָן דְּמִתְּחִלָּה וְעַד סוֹף בִּכְדֵי אֲכִילַת פְּרָס הוּא – חַיָּיב? תָּא שְׁמַע: וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: עֵד שֶׁיִּשְׁהֶא בִּכְדֵי אֲכִילַת פְּרָס מִתְּחִלָּה וְעַד סוֹף.

אמר רבינא לעולם - טעמא משום מיגו בחלבין ובביאת מקדש איכא מיגו דלא נכנסתי שוגג אלא מזיד וגבי טומאה דלא מודו ליה משום דליכא מיגו ואע"ג דשייך ביה קרבן ואיכא טומאה ישנה דלית בה מיגו כגון אמרו לו אכלת קדשים כו': ל"א מודים חכמים לר"י בחלבין ובביאת מקדש - דשייך בהו קרבן אבל בטומאה גרידתא בלא ביאת מקדש דליכא קרבן לא מודו ליה: בטומאה - ונגע בטהרות: ובמאי עסקינן אי בטומאה ישנה כו' - אלא מדפסיק ותני דלא מודו ליה בשום טומאה שמע מינה טעמא לאו משום מיגו דהא בטומאה ישנה איכא מיגו אלא טעמא משום דאדם נאמן על עצמו הילכך היכא דאיכא קרבן הכי אבל בטומאה גרידתא לא: וקפריך הש"ס במאי - טומאה עסקינן דליכא מיגו אי בטומאה ישנה האיכא מיגו ואמאי לא מודו ליה בישנה: אמר רבינא לעולם - איכא ישנה דלית בה מיגו וכגון דאמרו לו נטמאת אתמול ואכלת היום קדשים דהיינו טומאת הגוף ומתחייבת חטאת והוא אומר לא נטמאתי ואכחשינהו בין באכילה בין בנגיעה דלא אכל ולא נגע קדשים בטומאה ואי הדר ואמר השתא לא נטמאתי דקא אמינא לא עמדתי בטומאה לא קמכוין אלא למיפטר מקרבן (לא) ומאכילה דאית בה קרבן מכחיש להו מנגיעה לא מכחיש להו ואיתכחש דיבוריה קמא בטומאת מגע: לא אמר - ר' יהודה שהוא נאמן וטהור אלא לאכול טהרות בינו ובין עצמו אבל לפני אחרים לא יאכל דלמא אתי לזלזולי בטהרות: לעצמו - נאמן לאכול טהרות שהוא נוגע דאדם נאמן על עצמו אבל לאחרים לא יאכילם: מודה ר"מ כו' - אבל מיגו דמתניתין לא אמר דנוח לו לשקר לומר לא אכלתי מעשות רשע ולומר מזיד היה: נשאלתי - לחכם על נדרי ובהיתר נטמאתי והכי קאמינא לא נטמאתי בעודי בנדרי: יודע אתה בעדות - והוא השביעו ולא הודה וחייב אתה קרבן שבועת העדות מיגו דמצי למיפטר נפשיה בהיתרא ולומר מאי לא ידעתי דקאמינא לא נתכוונתי להיות עד: חלב וחלב - שני זיתי חלב: ה"ג העלמות מחלקין: ממין אחד חייב - אסיפא דמתניתין קאי דקתני שני חצאי זיתים ממין אחד חייב פשיטא: מהו דתימא כי אמר ר' יהושע - לקמן בהאי פירקא (שני חצאי זיתים ממין אחד חייב) תמחויין מחלקין: בין לקולא - כגון אכל שני חצאי זיתים בשני תמחויין לא מצטרפין: בין לחומרא - דאם אכל שני זיתים בשני תמחויין בהעלם אחד חייב שתים קמ"ל ממין אחד חייב אפילו בשני תמחויין ולא פליג ר' יהושע: קמ"ל - דלחומרא קאמר: ה"ג משני מינין פטור פשיטא - ומדסיפא דאין מצטרפין מיירי במין אחד ושני תמחויין מכלל דרישא דקתני ממין אחד חייב דמצטרפין מין אחד ותמחוי אחד קאמר פשיטא: אין ידיעה לחצי שיעור - אכל חצי שיעור ונודע לא הויא ידיעה לחלק דאם חזר ואכל חצי שיעור מצטרפין: הכותב שתי אותיות - הויא מלאכה בשבת: מתני' כמה ישהא האוכלן - לשני חצאי זיתים דאמר מצטרפין: כאילו אוכל קליות - משערין אותן כאילו נתפררו לפירורין דקין כקליות ואוכלן אחת אחת וכשיעור אותה שהייה מצטרפים: פרס - מפרש בעירובין (דף פב:) ככר שהוא משלש לקב חציה לבית המנוגע. חצי ככר הוא פרס לשון פרוסה והוא ד' ביצים: אכל אוכלין טמאין - נפסל גופו מן התרומה אם אכל חצי פרס כדאמרינן בעירובין בפרק כיצד משתתפין (שם) וחצי חציה לפסול את הגויה: נכנס למקדש - ארביעית יין קמהדר דמשום אוכלין טמאין לא מחייב אביאת מקדש: אם הפסיק בה - שלא שתה בבת אחת רביעית יין: גמ' לחומרא - כאילו אוכל קליות אחת אחת בסמוך זו לזו בההוא משערים שאם אכל כחצי זית והפסיק ולאחר אותה שעה אכל חצי זית אחר אף אם שהה מתחלה ועד סוף יותר מכדי אכילת פרס בסמוך זו לזו מצטרפין ואפילו הוי האי שיעורא כולי יומא: א"ד לקולא קאמר - דבהא ס"ל כרבנן דבטפי מאכילת פרס לא מצטרף ולהכי מדמי לקליות דאם לא הפסיק בינתים אלא כאכילת קליות שדרכן לאוכלן זו סמוך לזו מצטרף ואם הפסיק לא מצטרף אפילו בכדי אכילת פרס:

מדסיפא מין אחד ושני תמחויין כו' - אבל לעיל דאוקי רישא במין אחד ושני תמחויין לא דייק מכלל דסיפא משני מינין שני מינין ממש כגון חלב ודם דאיכא למימר תנא סיפא אגב רישא אבל רישא אגב סיפא לא תנא: דאמר אין ידיעה לחצי שיעור - והא דקרי ליה העלם אחד לר"ג הוא דלא מחשב ידיעה לחצי שיעור ומכל מקום תני ליה לאשמועינן דאפילו בהעלם אחד משני מינין פטור: מתחלה ועד סוף כדי אכילת פרס - מהכא משמע דלתרי גווני מיירי שיעור פרס חדא לענין הפסקה שאם הפסיק בין אכילה לאכילה כשיעור פרס אין מצטרף וחדא כדאמרי' בעלמא (פסחים דף מד.) שאם נתן כזית תרומה בשיעור פרס דחולין ואכלן שהוא חייב עליה: אוכלין טמאין כו' - אית ספרים דגרסי שקצים ובטמאים מיירי וא"ת תיפוק ליה מכי נגע בהו טמא ויש לומר דתחב לו חבירו בבית הבליעה:

כריתות יב:

Navigate the library