Keritot 13a · Talmud

אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא רַבִּי מֵאִיר לְחוּמְרָא, הַיְינוּ דְקָתָנֵי: ״עַד שֶׁיִּשְׁהֶא״, עַד דִּשְׁהִיָּ[ה] דִּילֵיהּ כְּדֵי אֲכִילַת פְּרָס. אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ רַבִּי מֵאִיר לְקוּלָּא, ״וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אִם שָׁהָה״ מִיבְּעֵי לֵיהּ! אֶלָּא לָאו שְׁמַע מִינָּה: רַבִּי מֵאִיר לְחוּמְרָא? שְׁמַע מִינָּה. אָמַר רַבְנַאי אָמַר שְׁמוּאֵל: בַּחֲלָבִים וּבִנְבֵילָה עַד שֶׁיִּשְׁהֶא מִתְּחִלָּה וְעַד סוֹף בִּכְדֵי אֲכִילַת פְּרָס. אוֹכָלִים טְמֵאִים, שְׁקָצִים וּרְמָשִׂים וּמַשְׁקִין – אֲפִילּוּ כׇּל הַיּוֹם כּוּלּוֹ בִּכְדֵי אֲכִילַת פְּרָס. מַאי קָאָמַר? אָמַר רַב פָּפָּא, הָכִי קָאָמַר: אֲפִילּוּ כׇּל הַיּוֹם כּוּלּוֹ, וְהוּא שֶׁאָכַל כְּזַיִת בִּכְדֵי אֲכִילַת פְּרָס. מֵיתִיבִי: כׇּל הָאוֹכָלִין מִצְטָרְפִין לִפְסוֹל הַגְּוִיָּיה בְּכַחֲצִי פְרָס – מַאי לַָאו דְּאַכְלֵיהּ לַחֲצִי פְרָס בִּכְדֵי אֲכִילַת פְּרָס? לָא, דַּאֲכַל כְּזַיִת כְּזַיִת בִּכְדֵי אֲכִילַת פְּרָס. מֵיתִיבִי: כׇּל הָאוֹכָלִין מִצְטָרְפִין לִפְסוֹל אֶת הַגְּוִיָּיה בְּכַחֲצִי פְרָס בִּכְדֵי אֲכִילַת פְּרָס, כֵּיצַד? אָכַל וְחָזַר וְאָכַל, אִם יֵשׁ מִתְּחִלַּת אֲכִילָה רִאשׁוֹנָה וְעַד סוֹף אֲכִילָה אַחֲרוֹנָה כְּדֵי אֲכִילַת פְּרָס – מִצְטָרְפִין, יוֹתֵר מִכָּאן – אֵין מִצְטָרְפִין. לֹא הִתִּירוּ לֶאֱכוֹל פָּחוֹת מִכְּשִׁיעוּר לֵירֵד וְלִטְבּוֹל, יָרַד וְטָבַל וְעָלָה וְהִשְׁלִימוֹ – מִצְטָרֵף. הִתִּירוּ לָהּ לָעוּבָּרָה לֶאֱכוֹל פָּחוֹת מִכְּשִׁיעוּר, מִפְּנֵי הַסַּכָּנָה. כׇּל הַמַּשְׁקִין מִצְטָרְפִין לִפְסוֹל אֶת הַגְּוִיָּיה בִּרְבִיעִית בִּכְדֵי אֲכִילַת פְּרָס. כֵּיצַד? שָׁתָה וְחָזַר וְשָׁתָה, אִם יֵשׁ מִתְּחִלַּת שְׁתִיָּה רִאשׁוֹנָה וְעַד סוֹף שְׁתִיָּה אַחֲרוֹנָה כְּדֵי אֲכִילַת פְּרָס – מִצְטָרְפִין, יוֹתֵר מִכָּאן – אֵין מִצְטָרְפִין. הִתִּירוּ לָהּ לְמַגַּע טְמֵא מֵת לְהָנִיק בְּנָהּ, וּבְנָהּ טָהוֹר. קָתָנֵי מִיהַת: אִם יֵשׁ מִתְּחִלַּת אֲכִילָה רִאשׁוֹנָה וְעַד סוֹף אֲכִילָה בִּכְדֵי אֲכִילַת פְּרָס – מִצְטָרֵף. תְּיוּבְתָּא דְּרַבְנַאי, תְּיוּבְתָּא. אָמַר מָר: לֹא הִתִּירוּ לוֹ לֶאֱכוֹל פָּחוֹת מִכְּשִׁיעוּר לֵירֵד וְלִטְבּוֹל. מַאי קָאָמַר? אָמַר רַב יְהוּדָה, הָכִי קָאָמַר: אָכַל פָּחוֹת מִכְּשִׁיעוּר – לֹא הִתִּירוּ לוֹ לֵירֵד וְלִטְבּוֹל, שֶׁאִם יָרַד וְטָבַל וְעָלָה וְהִשְׁלִימוֹ – מִצְטָרֵף. וְאָתֵי לְמֵימַר: אַהֲנִי לִי טְבִילָה קַמַּיְיתָא, וְאֵין יוֹדֵעַ שֶׁאֵין טְבִילָה אֶלָּא בָּאַחֲרוֹנָה. קָתָנֵי: הִתִּירוּ לָהּ לָעוּבָּרָה לֶאֱכוֹל פָּחוֹת מִכְּשִׁיעוּר מִפְּנֵי הַסַּכָּנָה. מִפְּנֵי הַסַּכָּנָה אֲפִילּוּ טוּבָא נָמֵי תֵּיכוֹל! אָמַר רַב פָּפָּא, הָכִי קָתָנֵי: הִתִּירוּ לָהּ לָעוּבָּרָה פָּחוֹת מִכְּשִׁיעוּר, אֲפִילּוּ טוּבָא, מִפְּנֵי הַסַּכָּנָה. קָתָנֵי: הִתִּירוּ לְמַגַּע טְמֵא מֵת לְהָנִיק אֶת בְּנָהּ, וּבְנָהּ טָהוֹר – אַמַּאי טָהוֹר? כֵּיוָן דִּיינַק חָלָב אִיטַּמִּי לֵיהּ מֵחָלָב! וְכִי תֵּימָא: לָא אִיתַּכְשַׁר – נִתַּכְשַׁר בְּטִיפָּה מְלוּכְלֶכֶת עַל פִּי הַדַּד! אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ: בִּתְקִיפָה אַחַת, לֹא הִנִּיחַ טִיפָּה מְלוּכְלֶכֶת עַל פִּי הַדַּד. אָמַר רָבָא: שְׁתֵּי תְשׁוּבוֹת בַּדָּבָר: חֲדָא, דְּקָחָזֵינָא לְפוּמֵּיהּ דְּיָנוֹקָא דִּמְלֵא חָלָב! וְעוֹד, מְקוֹם חָלָב מַעְיָין הוּא. דְּקָתָנֵי: חֲלֵב אִשָּׁה מְטַמֵּא בֵּין לְרָצוֹן וּבֵין שֶׁלֹּא לְרָצוֹן, (בְּהֵמָה אֵינָהּ מְטַמֵּא אֶלָּא לְרָצוֹן.) מַאי לַָאו ״שֶׁלֹּא לְרָצוֹן״ – דְּלָא נִיחָא לֵיהּ, וְקָתָנֵי: ״מְטַמֵּא״? אֶלָּא אָמַר רָבָא: הַיְינוּ טַעְמָא דִּבְנָהּ טָהוֹר – דְּסָפֵק יָנַק כַּשִּׁיעוּר וְסָפֵק לֹא יָנַק, וְאִם תִּמְצָא לוֹמַר יָנַק, סָפֵק יְנָקוֹ בַּאֲכִילַת פְּרָס, סְפֵק יְנָקוֹ בְּיוֹתֵר מִכְּדֵי אֲכִילַת פְּרָס. וּלְרָבָא, מְקוֹם חָלָב מַעְיָין הוּא, וְלֹא צָרִיךְ הֶכְשֵׁר? וְהָתְנַן: הָאִשָּׁה שֶׁנָּטַף חָלָב מִדַּדֶּיהָ וְנָפַל לַאֲוִיר תַּנּוּר – תַּנּוּר טָמֵא. וְקַשְׁיָא לַן: בְּמַאי אִיתַּכְשַׁר? וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: בְּטִיפָּה מְלוּכְלֶכֶת עַל פִּי הַדַּד. וְכִי תֵּימָא, רָבָא לָא סָבַר לַהּ כְּרַבִּי יוֹחָנָן, וְהָתַנְיָא: נִמְצֵאתָ אַתָּה אוֹמֵר, תִּשְׁעָה מַשְׁקִין בְּזוֹב: הַזֵּיעָה, וְלֵיחָה סְרוּחָה, וְרֶיעִי – טְהוֹרִין מִכְּלוּם. דִּמְעַת עֵינוֹ, וְדַם מַגֵּפָתוֹ,

א"א בשלמא ר' מאיר לחומרא - דאפילו ביותר מכדי אכילת פרס מחייב היינו דקאמרי ליה רבנן לעולם אינו חייב ביותר מכדי אכילת פרס אלא עד שתהא שהיית אכילתן כשיעור פרס: אלא אי אמרת ר' מאיר לקולא - קאמר דאפילו בכדי אכילת פרס לא מצטרף אם הפסיק בינתיים ורבנן בעו לאחמורי מאי עד שישהא הכי מיבעי להו למימר אם שהה כדי אכילת פרס חייב ומשמע אע"ג דהפסיק: בחלבים ובנבילה - אכל שני חצאי זיתי חלב או נבלה: אוכלין טמאין - שיעורן לפסול את הגוף בחצי פרס: ומשקין טמאין - פוסלין את הגוף ברביעית: אפילו כל היום כולו - שהה באכילת חצי פרס ובלבד שיאכל כל זית וזית שבו בכדי שהיית אכילת פרס: לא התירו לאוכל פחות מכשיעור לירד ולטבול - הואיל ואינו צריך לטבילה ולקמן מפרש מאי איכפת ליה: התירו לה כו' - מפרש לקמן: למגע טמא מת - לאשה שנגעה בטמא מת: תיובתא דרבנאי - דאמר כל זית וזית כו': איטמי מחלב - דבשלמא ממגע שנגע בה לא מיטמא בנה שהיא שנגעה בטמא מת הויא ראשונה ואין אדם וכלים מטמאין אלא מאב הטומאה אלא מחלב איטמי דהאוכל כחצי פרס אוכלין טמאין נפסל גופו: וכי תימא לא איתכשר - האי חלב ולאו טמא הוא דחלב אין בו תורת משקה דמשקה הבא לאוכל כאוכל דמי במסכת שבת בפרק חבית שנשברה (דף קמד:) הלכך בעי הכשר: הא איתכשר בטיפה המלוכלכת על פי הדד - כלומר בטפה שפי הדד מלוכלך בו דההיא ודאי מכשר לשאר החלב היוצא דרך שם דהא לא קיימא לאכילת תינוק: שינק בתקיפה אחת - בכח: לפומיה דינוקא דמלא חלב - הלכך אי אפשר שלא תהא טיפה מלוכלכת על הדד: ועוד - חלב לאו תורת אוכל [או משקה] אית ליה דאחד ממעייני האשה הוא כרוקה וכמימי רגליה דאמרינן לקמן דמטמאין טומאה חמורה בכל שהוא שהוא כאחד מאבריה: בין לרצון - של תינוק בין שלא לרצון שאינו רוצה להניק וקתני מטמא ואי הוה ליה תורת אוכל אמאי מטמא שלא לרצון הא לא איתכשר הכשר מעליא דדומיא דכי יתן בעינן דניחא ליה: גליון אמר רבא שתי תשובות בדבר כו' - כלומר רואין אנו שפעמים אין תינוק יונק בכח ומניח טיפה מלוכלכת על פי הדד: ועוד מקום חלב מעיין הוא - והרי הוא כאחד מאבריה ויטמא בלא הכשר כרוקה: שלא לרצון - מאי היא דלא ניחא ליה לתינוק הרי לא יתכשר החלב בטיפה המלוכלכת ע"פ הדד דשלא לרצון התינוק יצאת דדומיא דכי יתן בעינן וקתני מיטמא אף על גב דלא הוכשר אלמא מעיין הוא ואמאי בנה טהור: אלא אמר רבא כו' - אלא מקום חלב לאו מקום מעיין הוא וצריך הכשר אבל לא ניחא ליה טהור דהא לא איתכשר ומהשתא יכול לתרוצי לה בשלא לרצון. ע"כ הגליון: כשיעור - רביעית ואם אוכל הוא חצי פרס ספק לא ינק כשיעור וטהור דהאי חלב אע"ג דמעיין הוא לא מטמא בכל שהוא דהא היא גופה לא מטמיא במגע דראשונה היא הלכך אין לחלבה אלא טומאת שאר משקין: האשה שנטף חלבה כו' - כשהיא נדה. ואי מעיין הוא הא מיטמא בכל שהוא כאחד מאבריה והכשר למה ליה: וכי תימא כו' והתניא - בהדיא דלאו מעיין הוא: ליחה סרוחה - קייטור"א בלע"ז:

התירו לעוברה לאכול פחות מכשיעור מפני הסכנה - ואם תאמר אפילו בלא סכנה נמי כדאמרינן (טהרות פ"ב מ"ג) והשלישי יאכל בנזיד הדמע וכן פרק קמא דחולין (דף ב:) קאמר טמא בחולין מאי למימרא ואף על גב שחולין טמאין וי"ל הכא מיירי לענין לאכול תרומה אחר כך אבל בלא לאכול תרומה אפילו כשיעור נמי ואם תאמר מאי פריך מפני הסכנה אפילו טובא נמי ויש לומר דזימנין שאין לה כי אם תרומה: כיון דינק לה מחלב איטמי ליה מחלב כו' - הא איתכשרת בטיפה מלוכלכת על פי הדד שאותה טיפה אין סופה שיניקנה התינוק והוא משקה ואם תאמר והא אמר פרק כל שעה (פסחים דף לג:) מכי סחט לה בצר שיעוריה ופירש הר"י לענין הכשר דפחות מכשיעור לא מקבל הכשר והכא בפה התינוק אין חלב כביצה ויש לומר דמדרבנן לא בעי כביצה והתם היינו דאורייתא: בנה אמאי טהור - כיון דינק מחלב איטמי ליה מחלב ונפסל גופו מטומאת גוייה: אמר רבא שתי תשובות בדבר כו' ועוד מקום חלב מעיין הוא - וכיון שמעיין הוא ומטמא כרוקה אין הדד שמשום שמיוחד לתינוק ליהוי אוכל וניטל שם משקה מיניה דאתי למימר דאינו מעיין ואינו מטמא בזבה כרוקה ואם כן למה צריך הכשר והשתא טעי רבא וסבר דכיון שהוא מעוגל ויוצא כרוק חשיב מעיין אף על גב דאינו חוזר ונבלע ומנלן לרבא דמעיין הוא דתנא חלב האשה מטמא לרצון ושלא לרצון א"כ משקה הוא מן התורה ומעיין הוי כזבה דאי לאו מעיין הוא לא הוה מטמא כ"א לרצון כמו חלב הבהמה ואע"ג דחמור מחלב הבהמה לענין דם מגפתה כדאיתא בסיפא דההיא משנה מ"מ אי לאו מעיין הוא לא הוה מטמא שלא לרצון שיטת הר"י אבל רש"י פירש מקום חלב מעיין הוא ולאו תורת אוכל אית ליה דאחד ממעייני אשה הוא כרוקה ומימי רגליה דאמר לקמן דמטמאין טומאה חמורה בכל שהוא כמו א' מאבריה וקשה שהרי הכא מיירי בטמא מת ואין לו מעיינות ותו מאי קאמר כאחד מאבריה והלא נדה עצמה אינה מטמאה לאבריה ותו דרוקה ומימי רגליה צריכי קרא ולא אתו מהאי סברא לכן נראה כמו שפירשתי:

כריתות יג.

Navigate the library