כריתותח:
טוען את הדף…
חָמֵשׁ אֲשָׁמוֹת תְּלוּיִין, כִּי מַיְיתֵי חַד מִי מִיפְּטַר? וְהָתַנְיָא, זֶה הַכְּלָל: כֹּל שֶׁחֲלוּקִין בְּחַטָּאוֹת – חֲלוּקִין בַּאֲשָׁמוֹת! אֶלָּא, דְּכוּלֵּי עָלְמָא לִטְבִילוֹת מְדַמֵּי לְהוֹן, וּבְחוֹשְׁשִׁין לִפְשִׁיעָה קָמִיפַּלְגִי, רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי סָבַר: חָיְישִׁינַן לִפְשִׁיעָה, וְרַבִּי עֲקִיבָא סָבַר: לָא חָיְישִׁינַן לִפְשִׁיעָה. הֲדַרַן עֲלָךְ שְׁלֹשִׁים וָשֵׁשׁ אַרְבָּעָה מְחוּסְּרֵי כַּפָּרָה, וְאַרְבָּעָה מְבִיאִין עַל הַזָּדוֹן כַּשּׁוֹגֵג. וְאֵלּוּ הֵן מְחוּסְּרֵי כַּפָּרָה: הַזָּב, וְהַזָּבָה, וְהַיּוֹלֶדֶת, וְהַמְצוֹרָע. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר: גֵּר מְחוּסָּר כַּפָּרָה עַד שֶׁיִּזָּרֵק עָלָיו הַדָּם. נָזִיר – לְיֵינוֹ וְתִגְלַחְתּוֹ וְטוּמְאָתוֹ. גְּמָ׳ שְׁנָא זָב וְזָבָה דְּמָנֵי לְהוֹן בִּתְרֵין – מִשּׁוּם דַּחֲלוּקָהּ טוּמְאָתוֹ, דְּזָב לָא מְטַמֵּא בְּאוֹנֶס וְזָבָה לָא מְטַמְּאָה בִּרְאִיּוֹת בְיָמִים, דתניא: ״מבשרו״ – ולא מחמת אונסו. (ומי טמא) [ומיטמא] בראיות כבימים, דתניא: תלה הכתוב את הזכר בראיות ואת הנקבה בימים. וזבה מטמאה באונס, ולא מטמאה בראיות כבימים. מְצוֹרָע וּמְצוֹרַעַת נָמֵי חֲלוּקָה טוּמְאָתָן, דִּמְצוֹרָע טָעוּן פְּרִיעָה וּפְרִימָה, דִּכְתִיב: ״בְּגָדָיו יִהְיוּ פְרֻמִים וְרֹאשׁוֹ יִהְיֶה פָרוּעַ״. וְאָסוּר בְּתַשְׁמִישׁ הַמִּטָּה. וּמְצוֹרַעַת אֵינָהּ טְעוּנָה פְּרִיעָה וּפְרִימָה, דְּתַנְיָא: אֵין לִי אֶלָּא אִישׁ, אִשָּׁה מִנַּיִן? כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר: ״וְהַצָּרוּעַ״ – הֲרֵי כָּאן שְׁנַיִם. אִם כֵּן מָה תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אִישׁ״? נִתְּקוֹ הַכָּתוּב מֵעִנְיָן שֶׁל מַעְלָה לְעִנְיָן שֶׁל מַטָּה, לוֹמַר: אִישׁ פּוֹרֵעַ וּפוֹרֵם, וְאֵין הָאִשָּׁה פּוֹרַעַת וּפוֹרֶמֶת. וּמוּתֶּרֶת בְּתַשְׁמִישׁ הַמִּטָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְיָשַׁב מִחוּץ לְאׇהֳלוֹ שִׁבְעַת יָמִים״ – וְלֹא מִחוּץ לְאׇהֳלָהּ. הִלְכָּךְ נַמְנִינְהוּ בִּתְרֵין! זָב וְזָבָה – עִיקַּר טוּמְאָתָן חֲלוּקָה, מְצוֹרָע וּמְצוֹרַעַת – אֵין עִיקַּר טוּמְאָתָן חֲלוּקָה, הַאי וְהַאי כִּגְרִיס הוּא. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר: גֵּר מְחוּסָּר כּוּ׳. וְתַנָּא קַמָּא, מַאי טַעְמָא לָא תָּנֵי גֵּר? כִּי קָתָנֵי – מִדַּעַם דְּמִישְׁ[תְּ]רֵי לְמֵיכַל בְּקָדָשִׁים, גֵּר – כִּי קָא מַיְיתֵי קׇרְבָּן לְאַכְשׁוֹרֵי נַפְשֵׁיהּ לְמֵיעַל בְּקָהָל. וְנָזִיר מַאי טַעְמָא לָא תָּנֵי? סוֹף סוֹף נָזִיר נָמֵי כִּי מַיְיתֵי קׇרְבָּן – לְאִישְׁתְּרוֹיֵי לְמִישְׁתֵּי יַיִן דְּחוּלִּין הוּא. וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר, דְּקָתָנֵי נָזִיר לְמִישְׁרֵי נַפְשֵׁיהּ, נִיתְנֵי נָמֵי נָזִיר טָמֵא! כִּי קָא מַיְיתֵי קׇרְבָּן – לְמֵיחַל עֲלֵיהּ נְזִירוּת בְּטָהֳרָה הוּא. תָּנוּ רַבָּנַן: גֵּר מְעוּכָּב לֶאֱכוֹל בְּקָדָשִׁים עַד שֶׁיָּבִיא קִינּוֹ, הֵבִיא פְּרִידָה אַחַת שַׁחֲרִית – אוֹכֵל בְּקָדָשִׁים לָעֶרֶב. כׇּל הַקִּינִּין שֶׁבַּתּוֹרָה – אֶחָד חַטָּאת וְאֶחָד עוֹלָה, כָּאן – שְׁתֵּיהֶן עוֹלוֹת. הֵבִיא חוֹבָתוֹ מִן הַבְּהֵמָה – יָצָא, עוֹלָה וּשְׁלָמִים – יָצָא, מִנְחָה וּשְׁלָמִים – לֹא יָצָא. לֹא אָמְרוּ קֵן אֶלָּא לְהָקֵל. מַאי שְׁנָא מִנְחָה וּשְׁלָמִים דְּלֹא יָצָא, דִּכְתִיב: ״כַּאֲשֶׁר תַּעֲשׂוּ כֵּן יַעֲשֶׂה״, מָה אַתֶּם עוֹלָה וּשְׁלָמִים – אַף גֵּר עוֹלָה וּשְׁלָמִים? אִם כֵּן, חוֹבָתוֹ אַחַת מִן הַבְּהֵמָה לָא תִּיסְגֵּי עֲלֵיהּ בְּגַוֵּויהּ, דְּהָכְתִיב: ״כַּאֲשֶׁר תַּעֲשׂוּ כֵּן יַעֲשֶׂה״! אָמַר רַב פָּפָּא, יֵשׁ לוֹמַר: לְעוֹף אִיתְרַבִּי, לְעוֹלַת בְּהֵמָה לֹא כׇּל שֶׁכֵּן? אִי הָכִי, אֲפִילּוּ מִנְחָה נָמֵי! מַיעֵט קְרָא: ״כֵּן״. וָעוֹף הֵיכָא אִיתְרַבִּי? דְּתָנוּ רַבָּנַן: ״כַּאֲשֶׁר תַּעֲשׂוּ כֵּן יַעֲשֶׂה״ – מָה אַתֶּם עוֹלָה וּשְׁלָמִים, אַף הוּא עוֹלָה וּשְׁלָמִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כָּכֶם כַּגֵּר״. מִנַּיִן לְרַבּוֹת אֶת הָעוֹף? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַה׳״ – אֵיזֶה דָּבָר שֶׁכּוּלּוֹ לַה׳? הֱוֵי אוֹמֵר [זוֹ] עוֹלַת הָעוֹף.ה' אשמות תלויין [כו'] חוששין לפשיעה - אם לא הצריכוה לומר על האחרונה אני מביאה תהא סוברת שנפטרה בקרבן זה ולא יהו השאר עליה חובה ותפשע ולא תביאם וכי מצרכת לה לומר על האחרונה אני מביאה ידעה דהשאר עליה חובה אבל על הספק שאין השאר עליה חובה לא מזקקינן לה לומר על האחרונה אני מביאה: ורבי עקיבא לא חייש לפשיעה - ואני שמעתי חוששין לפשיעה שמא תפשע ולא תביא אפילו קרבן אחד ותאכל זבחים בטומאת הגוף וקשיא לי בגוה טובא חדא אפשר היא מתיא קרבנה ומשום דלא מצרכת לה לומר על האחרונה ליחוש שמא תחזור בה ועוד אי חיישת להכי כל שכן דעל הספק היא מקילה ואמאי לא מצרכת לה לומר על האחרונה ליחוש שמא תחזור בה ולא תביאנו ואכלה בקדשים בספק טומאת הגוף: מתני' ארבעה מחוסרי כפרה - מביאין חטאת ולא על חטא אלא לאכול בקדשים: עד שיזרוק עליו הדם - דבעי איתויי קרבן כדמפרש לקמיה: ונזיר ליינו ולתגלחתו ולטומאתו - ונזיר מחוסר כפרה שכל זמן שלא כיפר אסור ביין ובתגלחת ולטמא למתים: גמ' דמני להו בתרין - דחשיב זב וזבה בתרין מהנך מחוסרי כפרה: מבשרו - מכח אברו ומתוקף יצרו: זבה מטמאה באונס כדאמרינן בפרק בנות כותים (נדה דף לו:) וכי יזוב זוב דמה (ויקרא ט״ו:כ״ה) הרי אונס אמור: ומטמא בראיות - אם ראה ג' ביום אחד: כבימים - אם ראה ג' ימים רצופין כדמפרש בב"ק בפרק ב' (דף כד.) זבה לא מטמאה אלא בימים: הרי כאן שנים - דצרוע משמע בין זכר בין נקבה מטמאין בנגעים: ה"ג א"כ מה ת"ל איש לענין של מטה - דלטהרת טומאת נגעים א"א שהרי נאמר והצרוע: איש - דכתיב במקרא העליון לענין מקרא התחתון שפריעה ופרימה כתובה באחרונה לומר לך איש פורע ופורם: עיקר טומאתן חלוקה - זה בראיות ובימים וזו בימים ולא בראיות: כגריס - דזהו שיעור נגע כחצי פול: סוף סוף נזיר - מ"ט לא תני הא לאישתרויי הוא: ומשני ההוא לאו לאשתרויי בקדשים אלא ביין דחולין הוא וכי קחשיב כפרה דמעכבא שום אכילה דקדשים: גר מעוכב לאכול בקדשים - דאפילו לרבנן סבירא להו כר"א בן יעקב דאמר לאישתרויי הוא דמייתי והא דלא תני ליה משום דלא מיקרי מחוסר כפרה: הביא פרידה אחת - גוזל אחד שחרית: אוכל בקדשים לערב - ובלבד שיביא השניה כדאמרינן לקמן להביא פרידה אחת א"א: כאן שתיהן עולות - כדאמרן לקמן בגמ' (כריתות ט.) מדור המדבר: הביא חובתו מן הבהמה - עולה אחת יצא: עולה ושלמים - לאו דוקא אלא משום דבעי למיתני מנחה ושלמים לא יצא: מה אתם עולה ושלמים - דכתיב (שמות כ״ד:ה׳) וישלח את נערי בני ישראל וגומר: לא תיסגי בגוה - עד דמייתי שלמים: שכולו לה' - שאין כהן נהנה ממנו דבעולת בהמה איכא עורה לכהנים אבל עולת העוף ליכא מידי: