Keritot 2b · Talmud

גְּמָ׳ מִנְיָינָא לְמָה לִי? אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: שֶׁאִם עֲשָׂאָן כּוּלָּן בְּהֶעְלֵם אַחַת – חַיָּיב עַל כׇּל אַחַת וְאַחַת. וְתוּ, הָא דִּתְנַן: אֲבוֹת מְלָאכוֹת אַרְבָּעִים חָסֵר אַחַת, מִנְיָינָא לְמָה לִי? שֶׁאִם עֲשָׂאָן כּוּלָּן בְּהֶעְלֵם אַחַת – חַיָּיב עַל כׇּל אַחַת וְאַחַת. תּוּ, הָא דִּתְנַן: אַרְבָּעָה מְחוּסְּרֵי כַּפָּרָה, מִנְיָינָא לְמָה לִי? לְאַפּוֹקֵי מִדְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב, דְּאָמַר: חֲמִשָּׁה הָוֵי, דְּתַנְיָא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר: גֵּר מְחוּסַּר כַּפָּרָה עַד שֶׁיִּזָּרֵק דָּם עָלָיו, אַהָכִי תְּנָא אַרְבָּעָה. תּוּ, הָא דִּתְנַן: אַרְבָּעָה מְבִיאִין עַל הַזָּדוֹן כִּשְׁגָגָה, מִנְיָינָא לְמָה לִי? לְאַפּוֹקֵי מִדְּרַבִּי שִׁמְעוֹן, דְּתַנְיָא, רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: שְׁבוּעַת הַפִּקָּדוֹן – לֹא נִיתָּן זְדוֹנָהּ לְכַפָּרָה, אַהָכִי תְּנָא אַרְבָּעָה. תּוּ, הָא דִּתְנַן: חֲמִשָּׁה מְבִיאִין קׇרְבָּן אֶחָד עַל עֲבֵירוֹת הַרְבֵּה, מִנְיָינָא לְמָה לִי? מִשּׁוּם דְּקָא בָּעֵי לְמִיתְנָא סֵיפָא: נָזִיר אִם נִטְמָא טוּמְאוֹת הַרְבֵּה, וּמַשְׁכַּחַתְּ לַהּ כְּגוֹן דְּאִיטַּמִּי בִּשְׁבִיעִי וְחָזַר וְנִטְמָא בַּשְּׁבִיעִי, וּמַנִּי? רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה הִיא, דְּאָמַר: נְזִירוּת דְּטָהֲרָה, מִן שְׁבִיעִי הוּא דְּחָיֵיל עֲלֵיהּ. דְּאִי תֵּאמַר רַבִּי הִיא, כֵּיוָן דִּנְזִירוּת דְּטׇהֳרָה עַד שְׁמִינִי לָא חָיְילָא עֲלֵיהּ, הֵיכִי מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ? אִי דְּנִטְמָא בִּשְׁבִיעִי וְחָזַר וְנִטְמָא בִּשְׁבִיעִי – כּוּלַּהּ חֲדָא טוּמְאָה אֲרִיכְתָּא הִיא. וְאִי דְּנִטְמָא בַּשְּׁמִינִי וְחָזַר וְנִטְמָא בַּשְּׁמִינִי, כֵּיוָן דְּיָצָא בְּשָׁעָה הָרְאוּיָה לְהָבִיא בָּהּ קׇרְבָּן, חַיָּיב עַל כׇּל אַחַת וְאַחַת! אֶלָּא שְׁמַע מִינַּהּ רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה הִיא. מַאי רַבִּי וּמַאי רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה? דְּתַנְיָא: ״וְקִדַּשׁ אֶת רֹאשׁוֹ בַּיּוֹם הַהוּא״ – בְּיוֹם הֲבָאַת קׇרְבְּנוֹתָיו, דִּבְרֵי רַבִּי. רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בְּיוֹם תִּגְלַחְתּוֹ. תּוּ, הָא דִּתְנַן: חֲמִשָּׁה מְבִיאִין קׇרְבַּן עוֹלֶה וְיוֹרֵד, מִנְיָינָא לְמָה לִי? מִשּׁוּם דְּקָתָנֵי סֵיפָא: נָשִׂיא כַּיּוֹצֵא בָּהֶן. חֲמִשָּׁה לְאַפּוֹקֵי מִדְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר, דְּאָמַר: נָשִׂיא מֵבִיא שָׂעִיר. תּוּ, הָא דִּתְנַן: אַרְבָּעָה אֲבוֹת נְזִיקִין, מִנְיָנָא לְמָה לִי? לְאַפּוֹקֵי מִדְּרַבִּי אוֹשַׁעְיָא, דְּאָמַר: שְׁלֹשָׁה עָשָׂר אֲבוֹת נְזִיקִין הֵן. וּלְרַבִּי אוֹשַׁעְיָא, מִנְיָינָא לְמָה לִי? לְאַפּוֹקֵי מִדְּרַבִּי חִיָּיא, דְּאָמַר: עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה אֲבוֹת נְזִיקִין. וּלְרַבִּי חִיָּיא מִנְיָנָא לְמָה לִי? לְאַפּוֹקֵי מָסוֹר וּמְפַגֵּל. אָמַר מָר: שֶׁאִם עֲשָׂאָן כּוּלָּן בְּהֶעְלֵם אַחַת – חַיָּיב עַל כׇּל אַחַת וְאַחַת. בִּשְׁלָמָא פָּטוּר לִגְמָרֵי לָא מָצֵית אָמְרַתְּ, דִּכְתִיב: ״כִּי כׇּל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה מִכֹּל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה וְנִכְרְתוּ״. אֶלָּא אֵימָא: עֲבַר חֲדָא – נִתְחַיֵּיב חֲדָא, עֲבַר כּוּלְּהוּ בְּהֶעְלֵם אַחַת – אֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא אַחַת! אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: לְכָךְ יָצְאָה כָּרֵת בַּאֲחוֹתוֹ – לְחַלֵּק. מַתְקֵיף לַהּ רַב בִּיבִי בַּר אַבָּיֵי, אֵימָא: אֲחוֹתוֹ דִּפְרַט קְרָא – נִיחַיַּיב חֲדָא עֲלַהּ, וְכוּלָּן כֵּיוָן דִּבְהֶעְלֵם אַחַת – לָא נִיחַיַּיב אֶלָּא אַחַת! וּלְרַב בִּיבִי בַּר אַבָּיֵי, מִי לֵית לֵיהּ הֲדָא דְּתַנְיָא: כׇּל דָּבָר שֶׁהָיָה בַּכְּלָל וְיָצָא מִן הַכְּלָל לְלַמֵּד, לֹא לְלַמֵּד עַל עַצְמוֹ יָצָא אֶלָּא לְלַמֵּד עַל הַכְּלָל כּוּלּוֹ יָצָא. כֵּיצַד? ״וְהַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תֹּאכַל בָּשָׂר וְגוֹ׳״, וַהֲלֹא שְׁלָמִים בִּכְלָל הַקֳּדָשִׁים הָיוּ. לָמָּה יָצְאוּ? לְהַקִּישׁ אֲלֵיהֶן: מָה שְּׁלָמִים שֶׁהֵן קׇדְשֵׁי מִזְבֵּחַ וְחַיָּיבִין עֲלֵיהֶן – אַף כׇּל שֶׁהֵן קׇדְשֵׁי מִזְבֵּחַ חַיָּיבִין עֲלֵיהֶן, יָצְאוּ קׇדְשֵׁי בֶּדֶק הַבַּיִת! אֲמַר לֵיהּ רַב בִּיבִי: בַּר מִינַּהּ. לָאו מִי אָמְרַתְּ הָתָם יָצְאוּ קׇדְשֵׁי בֶּדֶק הַבַּיִת? הָכָא נָמֵי: מָה אֲחוֹתוֹ מְיוּחֶדֶת שֶׁהִיא עֶרְוָה וְאֵין לָהּ הֶיתֵּר בְּחַיֵּי אוֹסְרָהּ, אַף כֹּל שֶׁאֵין לָהּ הֶיתֵּר בְּחַיֵּי אוֹסְרָהּ, יָצְאָה אֵשֶׁת אִישׁ, שֶׁיֵּשׁ לָהּ הֶיתֵּר בְּחַיֵּי בַעֲלָהּ! אָמַר רַבִּי יוֹנָה וְאִיתֵּימָא רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ, אָמַר קְרָא: ״כִּי כׇּל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה מִכֹּל הַתּוֹעֵבֹת וְגוֹ׳״, הוֹאִיל וְכָךְ הִקִּישׁ הוּא, הוּקְשׁוּ כׇּל הָעֲרָיוֹת כּוּלָּן לַאֲחוֹתוֹ: מָה אֲחוֹתוֹ חַיָּיבִין עָלֶיהָ בִּפְנֵי עַצְמָהּ, אַף כֹּל חַיָּיבִין עָלֶיהָ בִּפְנֵי עַצְמָהּ. וּלְרַבִּי יִצְחָק דְּאָמַר: חַיָּיבֵי כָרֵיתוֹת בִּכְלָל הָיוּ, וְלָמָּה יָצְאָה כָּרֵת בַּאֲחוֹתוֹ – לְדוּנָהּ בְּכָרֵת וְלֹא בְּמַלְקוֹת, לְחַלֵּק מְנָא לֵיהּ? נָפְקָא לֵיהּ מִ״וְּאֶל אִשָּׁה בְּנִדַּת טוּמְאָתָהּ לֹא תִקְרַב״ – לְחַלֵּק עַל כׇּל אִשָּׁה וְאִשָּׁה. וְרַבָּנַן נָמֵי, תִּיפּוֹק לְהוּ מִ״וְּאֶל אִשָּׁה בְּנִדַּת טוּמְאָתָהּ״! אִין הָכִי נָמֵי. אֶלָּא כָּרֵת דַּאֲחוֹתוֹ לְמַאי אָתָא? מִיבְּעֵי לֵיהּ לְחַלֵּק עַל אֲחוֹתוֹ וְעַל אֲחוֹת אָבִיו וְעַל אֲחוֹת אִמּוֹ. הָנֵי לְמָה לְהוּ לְחַלֵּק? הֲרֵי שֵׁמוֹת מוּחְלָקִין וַהֲרֵי גּוּפִים מוּחְלָקִים! אֶלָּא אֵימָא: לְחַלֵּק עַל אֲחוֹתוֹ שֶׁהִיא אֲחוֹת אָבִיו וְשֶׁהִיא אֲחוֹת אִמּוֹ. וְרַבִּי יִצְחָק, הָא מִילְּתָא מְנָא לֵיהּ? נָפְקָא לֵיהּ מִן סֵיפָא דִּקְרָא, דִּכְתִיב: ״עֶרְוַת אֲחֹתוֹ גִּלָּה״. וְרַבָּנַן, ״אֲחֹתוֹ״ דְּסֵיפָא דִּקְרָא מַאי עָבְדִי לֵיהּ? מִיבְּעֵי לֵיהּ

גמ' מניינא - שלשים ושש: מחוסרי כפרה - דאינן אוכלים בקדשים עד שיביאו כפרה ובפ"ב (לקמן כריתות ח:) מפרש להו: עד שיזרוק הדם - כדמפרש בפ"ב (שם ט.) ככם כגר יהיה מה אבותיכם לא נכנסו לברית אלא במילה וטבילה והרצאת דמים כו': אהכי תנא ארבעה - וכל היכא דתני חושבנא דוקא קתני ולא תימא תנא ושייר: ארבעה מביאין על הזדון - מפרש בפ' ב' (שם): ר' יוסי בר' יהודה - דאמר לקמן (שם:): נזירות דטהרה - נזיר שנטמא וספר ז' לחזור ולהתחיל ולמנות נזירות טהרה מז' חיילא ומשכחת לה דמביא קרבן א' על טומאות הרבה כגון שנטמא בשביעי וחזר ונטמא בז' דכיון דבז' טהור הוה הוו להו ג' טומאות וקרבן אחת הוא ולא על כל טומאה וטומאה משום דבשתי טומאות הראשונות לא יצתה שעה ראויה להביא קרבן דאין הבאת קרבן אלא בשמיני הלכך אינו מביא אלא על האחרונה. להכי נקט תרי זימני נטמא בז' דמהדר אג' טומאות משום דתנא במתניתין טומאות הרבה: חדא טומאה אריכתא - דלא בא לכלל טהרה: אלא שמע מינה כו' - ולהכי תנא מניינא לאשמועינן דדוקא הוא ולא תימא רבי היא וסמי מכאן נזיר: וקדש את ראשו - לנזירות טהרה שניה: ה' מביאין קרבן עולה ויורד - כלומר על חמש עבירות מביאין קרבן עולה ויורד בפ"ב (שם): מניינא למה לי - ליתני אלו: משום דקתני סיפא - בהוריות בפ"ב (דף ח:) ואיירי בהנך ה' וקתני הכי אין ב"ד חייבין על שמיעת הקול ועל בטוי שפתים כו' ונשיא כיוצא בהן נמי דפטור אכל הנך משום [דלא] שייך בהו קרבן עולה ויורד ועניות בנשיא לא שכיחא ר"א אומר נשיא מביא שעיר כדינו בכל המצות שבתורה ואמרי' בגמ' לא אמר ר' אליעזר אלא בטומאת מקדש וקדשיו הואיל ונאמר בהן כרת כבקבועה להכי תנא הכא ה' לאשמועינן דדוקא נקט דכל המביא על ה' עבירות הללו אינו מביא קבועה אלא עולה ויורד ולא תימא סמי מכאן טומאת מקדש וקדשיו לאוקומה כר' אליעזר דאמר מביא נשיא עליה קרבן קבועה אלא אינו מביא קבועה אלא אי ר' יוסי הגלילי דפטר ליה לגמרי אי ר' עקיבא ור' שמעון דמחייבו ליה בעולה ויורד דהיינו כשבה או שעירה או תורים ובני יונה: שלש עשרה ועשרים וד' מפרש התם בפרק ד' אבות נזיקין (ב"ק ד:) ולשלם ממיטב כדמפרש התם: מסור - מלשין: ומפגל - כהן שפגל בקרבנו של ישראל לאוכלו חוץ לזמנו דחייב אינו משלם ממיטב דהאי היזקא דיבורא בעלמא היא והיזק שאינו ניכר נינהו: אחותו - בכלל עריות היתה דכתיב בהו (ויקרא יח) ונכרתו הנפשות העושות והדר כתיב בקדושים תהיו איש אשר יקח את אחותו וגו' ונכרתו לעיני בני עמם: אחותו דפרט בה קרא - כי עביד לה בהדי אינך ליחייב עלה דידה חדא ואאידך כולהו חדא. ואי תיבעי לך אשכחן אחותו דיצאת לחלק אבל שאר עריות למה יצאו תריץ לאשמועינן דאיתנהו במיתת ב"ד עריות שיצאו דכתי' בהו (שם) מות יומת [יש מהן בסקילה ויש מהן בחנק] ויש מהן דכתיב בהו שריפה והני דאיתנהו בכרת מפרש להו ביבמות (דף נד.) דפרט בה קרא ואחותו דבעי הכא לא מפרש: בכלל כל הקדשים - אמור אליהם לדורותיכם כל איש אשר יקרב מכל זרעכם אל הקדשים (ויקרא כב) והאי יקרב ליכא למימר דנגיעה היא ממש דבנגיעה ליכא נטילת נשמה כדגרסינן במסכת מכות (דף יד:) מבכל קדש לא תגע והיינו אכילה ולא נגיעה והאי יקרב נמי מפרש במסכת מעילה (דף י:) דאינו נגיעה אלא דבר המוכשר ליקרב א"ר אלעזר וכי יש נוגע שהוא חייב אם כן למה נאמר אשר יקרב לומר שאין חייבין עליו עד שיוכשר ליקרב כלומר אינו חייב על אכילתו משום טומאה עד שיוכשר ליקרב: יצאו קדשי בדק הבית - שאינו ענוש כרת האוכלן בטומאת הגוף והכא נמי ליגמר כולהו מאחותו: אשת איש שיש לה היתר בחיי אוסרה - שמתגרשת בגט הלכך לא גמרי לה מאחותו ולא משכחת בה בחטאת בהעלם: בפני עצמה - אפי' עשאה עם האחרים: לדונו בכרת ולא במלקות - והיה מלמד על הכלל כולו דלית ליה חייבי כריתות שלקו נפטרו מידי כריתתן באלו הן הלוקין (מכות כג.): ואל אשה - הוה ליה למיכתב ולנדה לא תקרב: ורבנן - דאית להו נפטרו מידי כריתתן ומפקי כרת דאחותו לחלק: תיפוק להו מואל אשה - לחלק: על אחותו ועל אחות אביו ועל אחות אמו - דסד"א הואיל ואיסור חד דאחוה אכולהו לא נחייב אלא חדא: הרי שמות וגופים מוחלקין - מואל אשה נפקא מקראות מוחלקין דמתלתא קראי נפקי אחותו ואחות אביו ואחות אמו: אחותו שהיא אחות אביו ואחות אמו - מפרש לקמן בפ' אמרו לו (כריתות דף טו.) ברשיעא בר רשיעא (כותי) הבא על אמו והוליד שתי בנות ובא על אחת מהן והוליד בן ובא הבן על אחותו שהיא אחות אביו ואחות אמו ועלה איצטריך קרא לחלק משום דגוף אחד הוא: מאחותו דסיפיה - דקרא דכרת דלעיל נמי עלה קאי:

כריתות ב:

Navigate the library