Keritot 10a · Talmud

בְּטוּמְאָה מָה לִי אָמַר רַבִּי יְהוּדָה? מִי אָמְרִינַן: עַד כָּאן לָא קָאָמַר רַבִּי יְהוּדָה וָלָד שֵׁנִי כְּמַאן דְּלֵיתֵיהּ דָּמֵי אֶלָּא לְעִנְיַן קׇרְבָּן, כֵּיוָן דְּלֹא יָצְאָה שָׁעָה שֶׁרְאוּיָה לְהַקְרִיב בָּהּ קׇרְבָּן, הוֹאִיל וְכֵן – וָלָד שֵׁנִי כְּמַאן דְּלֵיתֵיהּ דָּמֵי, אֲבָל לְעִנְיַן טוּמְאָה וְטׇהֳרָה, אֵימָא סְבִירָא לֵיהּ כְּמַאן דְּאִיתֵיהּ דָּמֵי, וּמַפְסְקָא טוּמְאָה דְּשֵׁנִי, וּמְמַלֵּא יוֹמֵי טׇהֳרָה דְּרִאשׁוֹן וַהֲדַר (מוֹנֶה) [מָנֵי לֵיהּ] יוֹמֵי, אוֹ דִלְמָא לְרַבִּי יְהוּדָה חוּמְרָא הוּא דְּאִית לֵיהּ, אֲבָל הָכָא – קוּלָּא הוּא, וְקוּלָּא לֵית לֵיהּ. אָמַר רַב הוּנָא מִסּוּרָא, תָּא שְׁמַע: יוֹלֶדֶת, שׁוֹחֲטִין וְזוֹרְקִין עָלֶיהָ בְּיוֹם אַרְבָּעִים לַזָּכָר וּבְיוֹם שְׁמוֹנִים לַנְּקֵבָה. עַד כָּאן? טְמֵאָה הִיא! וְאָמַר רַב חִסְדָּא: הָא מַנִּי? רַבִּי יְהוּדָה הִיא, דְּאָמַר: וָלָד שֵׁנִי כְּמַאן דְּלֵיתֵיהּ דָּמֵי. וְאִי אָמְרַתְּ בְּטוּמְאָה סְבִירָא לֵיהּ לְרַבִּי יְהוּדָה וָלָד שֵׁנִי כְּמַאן דְּאִיתֵיהּ דָּמֵי, הֵיכִי שָׁחֲטִינַן עֲלַהּ בְּיוֹם אַרְבָּעִים? לְאוּרְתָּא נָמֵי לָא מָצְיָא אָכְלָה! אֶלָּא לָאו שְׁמַע מִינָּה: לְטׇהֳרָה וּלְטוּמְאָה סְבִירָא לֵיהּ לְרַבִּי יְהוּדָה וָלָד שֵׁנִי כְּמַאן דְּלֵיתֵיהּ דָּמֵי! לְעוֹלָם אֵימָא לָךְ: לְטוּמְאָה וּלְטׇהֳרָה סְבִירָא לֵיהּ לְרַבִּי יְהוּדָה דְּוָלָד שֵׁנִי כְּמַאן דְּאִיתֵיהּ דָּמֵי, וְכִי תַנְיָא הַהִיא – בְּפֶסַח הַבָּא בְּטוּמְאָה. וּמִי אָכְלָה? וְהָתְנַן: פֶּסַח הַבָּא בְּטוּמְאָה, לֹא יֹאכְלוּ מִמֶּנּוּ זָבִים וְזָבוֹת, נִדּוֹת וְיוֹלְדוֹת! הָהִיא, לָא אָכְלָן כִּי לָא טְבִילָן. כִּי תַּנְיָא הַהִיא דְּשׁוֹחֲטִין וְזוֹרְקִין עָלֶיהָ, דְּהָא טָבְלָה. אִי הָכִי, מִשְּׁמִינִי דִּילַיהּ הוּא דְּחַזְיָא! מִשְּׁמִינִי לָא חַזְיָא, קָסָבַר: טְבוּל יוֹם דְּזָב – כְּזָב דָּמֵי. אִי הָכִי, בְּיוֹם אַרְבָּעִים נָמֵי לָא חַזְיָא! לָאיֵי, בְּיוֹם אַרְבָּעִים חַזְיָא, קָסָבַר: מְחוּסַּר כִּפּוּרִים דְּזָב – לָאו כְּזָב דָּמֵי. וּלְרָבָא, דְּאָמַר מְחוּסַּר כִּפּוּרִים דְּזָב כְּזָב דָּמֵי, הָא מַתְנִייתָא הֵיכִי מְתָרֵץ לַהּ? אָמַר רַב אָשֵׁי: רָבָא מְתָרֵץ לַהּ בְּיוֹם אַרְבָּעִים לִיצִירַת זָכָר וּבְיוֹם שְׁמוֹנִים לִיצִירַת נְקֵבָה, וְרַבִּי יִשְׁמָעֵאל הִיא, דְּאָמַר: לְזָכָר אַרְבָּעִים וְאֶחָד, לִנְקֵבָה שְׁמוֹנִים וְאֶחָד. סוֹף סוֹף, תִּיפּוֹק לִי דִּטְמֵאָה הִיא מִשּׁוּם נִדָּה! – בְּלֵידָה יַבִּישְׁתָּא. אִי הָכִי, מַאי לְמֵימְרָא? מַהוּ דְּתֵימָא: אִי אֶפְשָׁר לִפְתִיחַת הַקֶּבֶר בְּלֹא דָּם, קָא מַשְׁמַע לַן דְּאֶפְשָׁר לִפְתִיחַת הַקֶּבֶר בְּלֹא דָּם. אָמַר רַבִּי שְׁמַעְיָה, תָּא שְׁמַע: ״שִׁשִּׁים״, יָכוֹל בֵּין רְצוּפִין בֵּין מְפוּזָּרִין? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״יוֹם״, מָה יוֹם רָצוּף – אַף שִׁשִּׁים כּוּלָּן רְצוּפִין. מַנִּי? אִלֵּימָא רַבָּנַן, מִי אִית [לְהוּ] לְרַבָּנַן מְפוּזָּרִין? אֶלָּא לָאו רַבִּי יְהוּדָה הִיא, וּמִדְּקָא יָהֵיב לַהּ שִׁשִּׁים רְצוּפִים בַּהֲדֵי הֲדָדֵי, שְׁמַע מִינָּה חוּמְרָא אִית לֵיהּ, לְרַבִּי יְהוּדָה קוּלָּא לֵית לֵיהּ! לָא, לְעוֹלָם רַבָּנַן הִיא. וְהָכָא בְמַאי עָסְקִינַן – לְיוֹלֶדֶת זָכָר מִתּוֹךְ שְׁמוֹנִים שֶׁל נְקֵבָה. סוֹף סוֹף, שָׁלְמִין יוֹמֵי דְּקַדְמָאָה, וְעַד כָּאן דְּבָתְרָאָה לָא שָׁלְמִין, דְּהָא רַבָּנַן לְוָלָד שֵׁנִי מָנוּ! אֶלָּא מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ לְרַבָּנַן – בְּיוֹלֶדֶת תְּאוֹמִים, נְקֵבָה קַדְמָיְיתָא וְזָכָר בָּתְרָאָה, וּכְגוֹן דִּילֵידְתֵּיהּ לְזָכָר בָּתְרָאָה בְּעֶשְׂרִים לְיוֹמֵי טׇהֳרָה, דְּבָעֲיָא מִינְקָט לֵיהּ שִׁבְעָה יוֹמֵי טוּמְאָה דְּלֵידָה (תאומים נקבה), וְהָכִי קָאָמַר: יָכוֹל הֵיכָא דְּיָלְדָה תְּאוֹמִים, נְקֵבָה מֵעִיקָּרָא וְזָכָר לְבַסּוֹף, תַּפְסֵיק טוּמְאָה דְּלֵידָה בְּמִיצְעֵי, וְנִימְנֵי לַהּ שִׁשָּׁה וְשִׁשִּׁים מְפוּזָּרִין? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״יוֹם״, מָה יוֹם כּוּלּוֹ רָצוּף – אַף שִׁשִּׁים כּוּלָּם רְצוּפִין. אָמַר אַבָּיֵי, תָּא שְׁמַע: ״שְׁלֹשִׁים״ – יָכוֹל בֵּין רְצוּפִין בֵּין מְפוּזָּרִין? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״יוֹם״, מָה יוֹם כּוּלּוֹ רָצוּף – אַף שְׁלֹשִׁים רְצוּפִין. מַנִּי הָא? אִלֵּימָא רַבָּנַן, וּמִי אִית לְהוּ לְרַבָּנַן

בטומאה מה לי א"ר יהודה - מי אית ליה מלאת לשני לענין ימי טוהר: לא קאמר ר"י אלא לענין קרבן - הוא דלית ליה מלאת לשני הואיל ובתוך זמן קרבן ראשון נולד: אבל לענין טומאה וטהרה - מונה לעצמו לבד אותן של ראשון ונקראין ימי הטומאה על שמו ומסולקין ממלאת של ראשון: ומיפסקא טומאה דשני - את ימי טוהר של ראשון וממלא ימי טוהר דראשון דהא מלאת דראשון א"א דלא מלינן ליה לר' יהודה דהוא עיקר והדר מני שמונים ימים ימי טוהר לשני: או דלמא חומרא אית ליה - לאפושי לקרבנות ויהיב ימי טומאה וימי טהרה לשני משעת לידתה ואילך ומעוכבת לאכול בקדשים עד מלאת ימי טומאה וטהרה אבל קולא לית ליה להיות ימי הטומאה נקראין על שמו דשני להיות גומרין השלמה לראשון תחתיהן דלהאי מילתא נמי כמאן דליתיה דמי וימי טוהר דראשון לא ממלינן ותימלי לשני ימי טוהר אחריני תחתיהן דהא מילתא קולא היא להאריך טוהר דמיה וקולא לית ליה והא ליכא למימר דליהוי שני בטל לגמרי מתורת מלאת דהא נמי קולא היא דהא אם כן מכשרת לאכול טבולת יום בקדשים ועל כרחיך בעית למיתב ימי טוהר לשני הלכך אי יהבת לראשון השלמת ימי טוהר קולא היא: שוחטין - את הפסח וזורקים עליה ביום ארבעים לזכר. קס"ד ביום מ' דימי טוהר דזכר: והוינן בה עד כאן טמאה היא - דמחוסרת כפרה: אמר רב חסדא הא מני ר' יהודה היא דאמר ולד שני כמאן דליתיה דמי - ומוקים הא מתניתא ביולדת תאומים היום אחד ושני למחר דמ' דשני הוי מ"א לראשון והיום ראויה להביא קרבנה על הראשון ואשמועינן דשוחטין עליה ואפי' מחוסרת כפרה ולאחר שחיטת פסחה תביא כפרתה ותאכל לערב פסחה אלמא ולד שני כמאן דליתיה להיות מעכב עליה שתהא מונה לו וימשכו ימי טוהר שלה עד למחר: ואי אמרת בטומאה סבירא ליה לר' יהודה כמאן דאיתיה דמי - לגרום ימי טומאה שלו השלמה לימי טוהר של ראשון היכי שחטינן לאורתא נמי לא מציא אכלה שהולד השני גרם להאריך ימי טוהר של ראשון יום אחד שהרי שמיני לראשון הוא שביעי לשני ומימי טומאתו הוא והפסיק מניינו של ראשון וצריכה להשלימו ועד יום מ' ושנים לראשון אינה ראויה להביא כפרתה אלא לאו ש"מ כמאן דליתא דמי ועולין ימי טומאה וטהרה שלו למנין ימי טוהר של ראשון: לעולם אימא לך כו' - וההיא ברייתא לאו בולד שני מיתוקמא אלא בכל ולדות דעלמא ודקשיא לך הא לאורתא נמי מחוסרת כפורים היא בפסח הבא בטומאה עסקינן דנטמא רוב הקהל ואישתראי טומאה לגביה: לא יאכלו ממנו כו' - דכי אישתראי טומאה בצבור לגבי טומאת מת אישתראי דכתיב (במדבר ט׳:י׳) איש כי יהיה טמא לנפש וגו' ועלה דרשינן (פסחים דף סו:) איש נדחה לפסח שני ואין צבור נדחין אלא עושין בטומאה: לא יאכלו בדלא טבלו - דלא פסקו מזיבה או פסקו ולא ספרו ז' ולא טבלו אבל יולדת ביום ארבעים היא טבלה בשמיני ללידתה: א"ה - אמאי נקט יום מ' לזכר או שמונים לנקבה משמיני ללידתה נמי חזיא: ביום מ' נמי לא חזיא - אפי' לאורתא דהא מיחסרא כפרה וקס"ד מחוסר כפורים דזב כזב דמי ואינו אוכל בפסח הבא בטומאה: הא דרבא בשחיטת קדשים בתחילת פ"ב (דף יז:): אמר רב אשי רבא - לא מתרץ לה ביום מ' דימי טוהר כלל אלא הכי מוקים לה ביולדת ביום מ' להריונה וילדה זכר שוחטין עליה בו ביום ור' ישמעאל היא דאמר בפרק המפלת חתיכה (נדה ל.) בריית נקבה לפ"א: יבשתא - בלא דם: הקבר - רחם: יכול בין רצופין - כגון שלא הפילה בינתיים: בין מפוזרין - כגון אם הפילה לסוף נ"ד יכול יפסיקו לה טומאת הנפל וישלימו לה ששים יום של טהרה ללידה הראשונה לבד מימי טומאת הנפל המפסיקין בינתיים: תלמוד לומר יום מה יום כולו רצוף - אם טמא טמא ואם טהור טהור אף ששים יום כולם רצופים לטהרה: מי אית להו מפוזרין - הא מוולד שני מניא ולא משלמו ימי טוהר דראשון אלא אחר אחרון הולכין הלכך לא משכחת להו מפוזרין לעולם: אלא לאו ר' יהודה היא - דאית ליה ימי טוהר דראשון דלדידיה ראשון עיקר לענין קרבן ואשמועי' הכא דלענין טומאה וטהרה לית ליה ימי טוהר לראשון דא"כ לא משכחת לה טהורין רצופין אלא משני מניא וש"מ חומרא בעלמא אית ליה במתני' לאפושי קרבנות ולענין קרבן לחודיה הוא דמני לראשון אבל לגבי טומאה להשלים ימי טוהר לראשון למנותן מפוזרין לית ליה דקולא היא דהדר בעיא למיתב ימי טוהר לשני: לעולם רבנן היא - וה"ד מפוזרין ביולדת זכר בתוך שמונים של נקבה שימי טוהר של זכר כלין קודם לשמונים דנקבה ראשונה ובכה"ג דימי טוהר של שני כלין קודם לימי טוהר דראשון לית להו לרבנן דמוולד שני לימנו ובעיא לאשלומי ימי טוהר דראשון ואתא קרא לאשמועינן דלא משלימין לבתר פ' דלידה ראשונה שבעה כנגד ז' ימי טומאה דזכר שהפסיקו בינתיים אלא משני מונה: סוף סוף - לא משכחת הכי דשלמין שמונים דנקבה קמייתא ועד כאן מ' דזכר לא שלמין דלא משכחת לידת זכר עד נ"ד דנקבה י"ד דטומאה דנקבה ומ' דיצירת הזכר וכיון (דרבינן לוולד שני משום דלא) משכחת מפוזרין: ביולדת תאומין - שנתעברו: לעשרים לימי טהרה - עשרים לאו דוקא דהוא הדין לבציר מהכי או טפי מהכי: מפוזרין - כלומר שפסקו לה שבעה ימי טומאה דזכר לימי טוהר דנקבה וליתיב לה שבעה אחריני לאחר שמונים ללידה הראשונה ת"ל יום: ל' דזכר מפוזרין - כגון יולדת תאומים וילדה שני בתוך ל' דזכר ראשון יכול יתנו לה שבעה לבד מ' ללידה הראשונה כגון ז' ימי טומאה דשני דהשתא הוו ל' מפוזרין שהרי הפסיקו ימי טומאה בינתיים שלא עלו למנין:

ביום מ' ליצירת זכר - אף שאין יכולין לידע יום ארבעים ליצירה דהלא שכבת זרע שוהה לקלוט פעמים עד שלשה ימים ומיהו שמואל היה בקי כדאמרינן פרק המפלת (נדה כה:) שאני שמואל דרב גובריה: קא משמע לן - פירוש אפשר לפתיחת הקבר בלא דם והכי פסיק בשאלתות דרב אחאי מהאי דהכא מדשוחטין וזורקין:

כריתות י.

Navigate the library