Keritot 24b · Talmud

מַאי לָאו ״דְּבָרָיו קַיָּימִין״ – דְּהָדְרָא לְמָרַהּ? לָא, דְּבָרָיו קַיָּימִין – וְהוּא נָמֵי לָא קָנֵי לַהּ, וְכׇל הַמַּחֲזִיק בָּהּ זָכָה בָּהּ. מֵיתִיבִי: הָאוֹמֵר לַחֲבֵירוֹ: ״דִּין וּדְבָרִים אֵין לִי עַל שָׂדֶה זוֹ״, ״אֵין לִי עֵסֶק בָּהּ״, וְ״יָדִי מְסוּלֶּקֶת הֵימֶנָּה״ – לֹא אָמַר כְּלוּם. וְהָא ״יָדִי מְסוּלֶּקֶת הֵימֶנָּה״ כְּאִי אֶפְשִׁי דָּמֵי, וְקָתָנֵי: לֹא אָמַר כְּלוּם! שָׁאנֵי הָתָם, דְּאָמַר: כִּי סַלֵּיק נַפְשֵׁיהּ מִדִּין וּדְבָרִים, מִגּוּפַהּ דְּשָׂדֶה לָא סַלֵּיק נַפְשֵׁיהּ. מֵיתִיבִי: הַכּוֹתֵב נְכָסָיו לַאֲחֵרִים וְהָיוּ בָּהֶן עֲבָדִים, וְאָמַר הַלָּה: ״אִי אֶפְשִׁי בָּהֶן״, אִם הָיָה רַבּוֹ שֵׁנִי כֹּהֵן – אוֹכְלִין בִּתְרוּמָה. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: כֵּיוָן שֶׁאָמַר: ״אִי אֶפְשִׁי בָּהֶן״ – כְּבָר זָכוּ בָּהֶן יוֹרְשִׁין. בִּשְׁלָמָא לְרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, קָסָבַר: כִּי יָהֵיב אִינִישׁ מַתָּנָה אַדַּעְתָּא דִּמְקַבְּלִין לַהּ מִינֵּיהּ, כִּי לָא מְקַבְּלִין לַהּ מִינֵּיהּ הָדְרָא לְמָרַהּ. אֶלָּא לְתַנָּא קַמָּא, אִי כִּי אָמַר ״אִי אֶפְשִׁי בָּהֶן״ – כׇּל הַמַּחֲזִיק בָּהֶן זָכָה בָּהֶן, הָכָא, דְּאָמַר שֵׁנִי ״אִי אֶפְשִׁי בָּהֶן״ – הָווּ לְהוּ זָרִים, וְקָאָכְלִי זָרִים תְּרוּמָה! קָסָבַר: הַמַּפְקִיר עַבְדּוֹ – יָצָא לְחֵירוּת, וְצָרִיךְ גֵּט שִׁחְרוּר מֵרַבּוֹ, וְקָסָבַר: מְעוּכָּב לְגֵט שִׁחְרוּר – אוֹכֵל בִּתְרוּמָה. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: יִקְרַב כּוּ׳. לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר, לְמָה לִי חֵטְא? הָא אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: אָשָׁם תָּלוּי בִּנְדָבָה אָתֵי, דִּתְנַן, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: מִתְנַדֵּב אָדָם אָשָׁם תָּלוּי בְּכׇל יוֹם! אָמַר רַב אָשֵׁי: רַבִּי אֱלִיעֶזֶר דְּאָמְרוּ לוֹ הוּא, דִּתְנַן: אֶלָּא אוֹמְרִים לוֹ: הַמְתֵּן עַד שֶׁתִּכָּנֵס לְבֵית הַסָּפֵק. אִם מִשֶּׁנִּשְׁחַט נוֹדַע כּוּ׳. קָתָנֵי: הַבָּשָׂר יֵצֵא לְבֵית הַשְּׂרֵפָה. אַלְמָא: חוּלִּין שֶׁנִּשְׁחֲטוּ בַּעֲזָרָה – בִּשְׂרֵיפָה. וּרְמִינְהִי: אָשָׁם וַדַּאי אֵינוֹ כֵּן, אִם עַד שֶׁלֹּא נִשְׁחַט – יֵצֵא וְיִרְעֶה בָּעֵדֶר, מִשֶּׁנִּשְׁחַט – הֲרֵי זֶה יִקָּבֵר! אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: תִּבְרַאּ, מִי שֶׁשָּׁנָה זוֹ לֹא שָׁנָה זוֹ. אָמַר רַבָּה: אָשָׁם וַדַּאי עַל אָשָׁם תָּלוּי קָרָמֵית? אָשָׁם וַדַּאי, כֵּיוָן דְּלָא צְרִיךְ לֵיהּ – לָא מַקְדֵּישׁ לֵיהּ. אָשָׁם תָּלוּי, מִתּוֹךְ שֶׁלִּבּוֹ נוֹקְפוֹ – גּוֹמֵר וּמַקְדִּשׁוֹ. אֶלָּא אִי קַשְׁיָא, אָשָׁם וַדַּאי עַל אָשָׁם וַדַּאי קַשְׁיָא, דְּקָתָנֵי: הֲרֵי זֶה יִקָּבֵר, אֵימָא סֵיפָא: וְהַבָּשָׂר יֵצֵא לְבֵית הַשְּׂרֵיפָה! הָא וַדַּאי תִּבְרַאּ, מִי שֶׁשָּׁנָה זוֹ לֹא שָׁנָה זוֹ. רַב אָשֵׁי אָמַר: רֵישָׁא דְּקָתָנֵי בְּאָשָׁם תָּלוּי: ״וְהַבָּשָׂר יֵצֵא לְבֵית הַשְּׂרֵיפָה״ – לָא קַשְׁיָא, מִשּׁוּם דְּמִיתְחֲזֵי כְּזֶבַח פָּסוּל. נִזְרַק הַדָּם – הַבָּשָׂר יֵאָכֵל. וְאַמַּאי? הָא הַוְיָא לֵיהּ יְדִיעָה! אָמַר רָבָא, אֲמַר קְרָא: ״וְהוּא לֹא יָדַע וְנִסְלַח לוֹ״, וְהָא לָא הָוְיָא לֵיהּ יְדִיעָה בִּשְׁעַת סְלִיחָה. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: אֲפִילּוּ הַדָּם בַּכּוֹס כּוּ׳. לְרַבִּי יוֹסֵי, אַמַּאי יִזָּרֵק? הָא הָוְיָא לֵיהּ יְדִיעָה בִּשְׁעַת סְלִיחָה! אָמַר רָבָא: רַבִּי יוֹסֵי סָבַר לַהּ כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן, דְּאָמַר: כׇּל הָעוֹמֵד לִיזָּרֵק – כְּזָרוּק דָּמֵי. אֵימַר דְּאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, בְּמִידֵּי דְּעוֹמֵד לִיזָּרֵק, אֲבָל הַאי, אֵין עוֹמֵד לִיזָּרֵק! אָמְרִי בְּמַעְרְבָא, קָסָבַר רַבִּי יוֹסֵי: כְּלֵי שָׁרֵת מְקַדְּשִׁין בּוֹ אֶת הַפָּסוּל בַּתְּחִלָּה לִיקְרַב. אָשָׁם וַדַּאי אֵינוֹ כֵּן כּוּ׳. אִיתְּמַר: עֶגְלָה עֲרוּפָה אֵימָתַי נֶאֱסֶרֶת? רַב הַמְנוּנָא אָמַר: מֵחַיִּים, רָבָא אָמַר: לְאַחַר עֲרִיפָה. בִּשְׁלָמָא לְרָבָא – מֵעִידָּנָא דְּאִיתְעֲבִיד בַּהּ מַעֲשֶׂה, אֶלָּא לְרַב הַמְנוּנָא, מֵאֵימָתַי?

מאי לאו דבריו קיימין והדרא למרה - אלמא היכא דאהני דבריו הדרא למרה: לא דבריו קיימין ולא קני לה ולמרה נמי לא הדרא כו' - והוא הדין דהוה נמי מצי לתרוצי לא דמי לדר"ל דהכא דכיון דאמר לא לשם מתנה קיבלתיה הויא למרה דכי יהיב איניש מתנה אדעתיה דמקבלי לה מיניה ואי לא מקבלי לאו מתנה היא אבל דר"ל לאחר שקבלה בתורת מתנה הפקירה והכי מתרצינן לקמן בשמעתין קשיא אחריתי ומיהו בקשיא קמייתא דחייה כי האי גוונא ולקמן דלא מצי לדחוייה שנייה הכי: האומר לחבירו - שהיה שותף עמו בשדה זו: דין ודברים אין לי על שדה זו לא אמר כלום - ולא אבד זכותו: וקתני לא אמר כלום - דאי אפשי בה לאו לשון הפקר ולא לשון מתנה הוא תיובתא דר"ל ורב ששת דאמרו דבריו קיימין: מדין ודברים סילק נפשיה - ובהכי עסקינן דאמר כל הלשונות הללו ביחד הילכך אמרינן כולהו מדין ודברים קיימו וה"ק לא אדין ולא אדבר על שדה זו עם שום אדם כי מוחזקת שלי היא ואין לי עסק בה עם שום אדם בדין ודברים וידי מסולקות הימנה בדין ודברים: הכותב נכסיו - שכיב מרע. בפרק שני דשחיטת חולין (דף לט:) מוקמינן פלוגתא בשזיכה לו שטר מתנה על ידי אחר ושתק ולבסוף צווח רבנן סברי מדאישתיק מינח ניחא ליה וקנאה והשתא הוא דהדר ביה ור"ש סבר הוכיח סופו על תחלתו שלא נתרצה בתחלה: בשלמא - מדר"ש לא קשיא לר"ל דכיון דאית ליה הוכיח סופו על תחלתו לא יצאו מיד הראשון כי יהיב איניש מתנה כו' אבל לר"ל משקנאה הפקירה: אלא לת"ק - קשיא לר"ל כיון דלית ליה הוכיח סופו וקנאו שני אי אמרת אי אפשי לשון הפקר הוא הא כי אמר שני אי אפשי בהן כל המחזיק בהן זכה כדר"ל וקנו עצמן בני חורין מן ההפקר דהפקר נינהו ואישתכח דאכלי עבדים זרים תרומה אלא לאו מדאכלי בתרומה שמע מינה לא אמר שני כלום דלאו לשון הפקר הוא ותיובתא דר"ל ודרב ששת דאמרו דבריו קיימים והוי הפקר ויצא לחירות דהא זוכה בעצמו מהפקירא: לבית הספק - דקצת איסורא בעיא אי עשה אי לאו אי כרת: (אלא) אשם ודאי - מסתמא לא אקדשיה אי הוה ידע דלא צריך ליה הילכך הקדש טעות הוא אבל אשם תלוי הא ספק הוא ליה והוה סבור דשמא לא חטא ואפ"ה אקדשיה הילכך גלי אדעתיה דלבו נוקפו וגמר והקדישו ולא הוי חולין שנשחטו בעזרה אלא כשאר קדשים שאירע בהן פסול ובשרפה כדאמרינן בפסחים בפרק כל שעה (פסחים דף כד.): ה"ג רב אשי אמר משום דמיחזי כזבח פסול - ואשם ודאי קא מתרץ רב אשי דמיחזי שלאחר זריקה אירע בו פסול ואתי למימר קדשים שנפסלו נקברים: ה"ל ידיעה - ורחמנא אמר ולא ידע הוא דמביא אשם תלוי הא אי ידע לא: סליחה - זריקה היינו עיקר כפרה דכתיב (ויקרא י״ז:י״א) ואני נתתיו לכם על המזבח וגו': כל העומד ליזרק כזרוק דמי - בב"ק בפרק מרובה (בבא קמא דף עו:): הא אינו עומד ליזרק - דהא לא חטא וסופו להוודע קודם זריקה ואיגלאי מילתא למפרע דאינו עומד ליזרק: כלי שרת - כגון הכא דנתקבל הדם בכלי שרת:

אלמא חולין שנשחטו בעזרה בשריפה ורמינהי אשם ודאי אינו כן - פירש ר"י דלרבנן לא פריך שהרי אשם תלוי אף כי נודע לו קודם שחיטה אינו חולין אלא קדוש לדמיו ואם כן לאחר שחיטה פשיטא דבשריפה הוי ואמאי קרי ליה חולין בעזרה אלא לר' מאיר דוקא פריך דאמר אף אשם תלוי כי נודע לו קודם שחיטה ירעה בעדר עם שאר צאנו דחולין גמורין הוי ואפילו הכי קאמר הבשר יצא לבית השריפה וניחא דקרי ליה חולין בעזרה ולכך פריך שפיר ומשני תברא כו' אמר רבה אידי ואידי לר' מאיר אתי שפיר והא דקאמר גבי ודאי יקבר משום דחולין גמורים הוי שהרי הפרישו על הודאי וכי איגלאי מילתא שטעה חולין הוי אבל אשם תלוי לא הפרישו אלא על הספק ואף על גב דרבי מאיר לית ליה לבו נוקפו וגמר ומקדישו היינו דוקא קודם שחיטה אבל לאחר שחיטה גמר בלבו ומקדישו ולכך בשריפה: רב אשי אמר לא קשיא - רישא משום דמיחזי כזבח פסול דהיכא דנזרק נראה כזבח פסול ולכך ישרף אבל רישא דמשנשחט ולא נזרק עדיין יקבר דכיון דלא נזרק לא נראה כזבח פסול אבל אשם תלוי דבא על הספק גם לפני זריקה ישרף דמיחזי יותר כזבח פסול: קסבר רבי יוסי כלי שרת מקדשין הפסול בתחלה ליקרב - ואם תאמר דבפ' המזבח מקדש (זבחים פז.) בעי ר' שמעון בן לקיש מרבי יוחנן כלי שרת מהו שיקדשו לכתחלה ופשט ליה אין מקדשין ונימא דלא כר' יוסי וי"ל דבעלמא בשאר פסולין אית ליה אין מקדשין והכא שאני דאין זה פסול כל כך שהיה תחלתו קרבן ובא על נקיפת לב ואינו חולין ועדיין שם אשם עליו ורבנן דאמרי ישפך לא קשיא די"ל דכי נמי בעלמא מקדשי ה"מ משום דהוו קדשים אך אירע בהן פסול אבל הכא דנמצא שהיה חולין אין כלי שרת מקדשים קדשים פסולין:

כריתות כד:

Navigate the library