Keritot 25a · Talmud

אָמַר רַבִּי יַנַּאי: גְּבוּל שָׁמַעְתִּי בָּהּ וְשָׁכַחְתִּי, וְנָסְבִין חַבְרַיָּיא לְמֵימַר: יְרִידָתָהּ לְנַחַל אֵיתָן אוֹסַרְתָּהּ. אָמַר רַב הַמְנוּנָא: מְנָא אָמֵינָא לַהּ? דִּתְנַן: הַשּׁוֹחֵט פָּרַת חַטָּאת, וְשׁוֹר הַנִּסְקָל, וְעֶגְלָה עֲרוּפָה – רַבִּי שִׁמְעוֹן פּוֹטֵר, וַחֲכָמִים מְחַיְּיבִין. בִּשְׁלָמָא לְדִידִי, דְּאָמֵינָא מֵחַיִּים, בְּהָא פְּלִיגִי רַבִּי שִׁמְעוֹן וְרַבָּנַן, דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן סָבַר: שְׁחִיטָה שֶׁאֵינָהּ רְאוּיָה – לֹא שְׁמָהּ שְׁחִיטָה. וְרַבָּנַן אָמְרִי: שְׁחִיטָה שֶׁאֵינָהּ רְאוּיָה – שְׁמָהּ שְׁחִיטָה. אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ לְאַחַר עֲרִיפָה, אַמַּאי פָּטַר רַבִּי שִׁמְעוֹן? שְׁחִיטָה רְאוּיָה הִיא! וְכִי תֵּימָא: סָבַר רַבִּי שִׁמְעוֹן עֶגְלָה בִּשְׁחִיטָה כְּשֵׁרָה, וְהָתְנַן: כָּשֵׁר בַּפָּרָה פָּסוּל – בְּעֶגְלָה עֲרוּפָה, פָּסוּל בַּפָּרָה – כָּשֵׁר בְּעֶגְלָה עֲרוּפָה. פָּרָה, בִּשְׁחִיטָה – כְּשֵׁרָה, בַּעֲרִיפָה – פְּסוּלָה, עֶגְלָה, בַּעֲרִיפָה – כְּשֵׁרָה, בִּשְׁחִיטָה – פְּסוּלָה! אִישְׁתִּיק. לְבָתַר דִּנְפַק, אֲמַר: מַאי טַעְמָא לָא אָמֵינָא לֵיהּ דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן סָבַר: עֶגְלָה בִּשְׁחִיטָה כְּשֵׁירָה! וְרַב הַמְנוּנָא אָמַר לָךְ: לָא נִשְׁתְּמִיט תַּנָּא דְּנַשְׁמְעִינַן עֶגְלָה בִּשְׁחִיטָה כְּשֵׁרָה, דְּתֵימָא רַבִּי שִׁמְעוֹן הִיא. אָמַר רָבָא: מְנָא אָמֵינָא לַהּ? מִדִּתְנַן: עֶגְלָה עֲרוּפָה אֵינָהּ כֵּן, עַד שֶׁלֹּא נֶעֶרְפָה – תֵּצֵא וְתִרְעֶה בָּעֵדֶר. וְאִי אָמְרַתְּ מֵחַיִּים, אַמַּאי תֵּצֵא וְתִרְעֶה בָּעֵדֶר? הָא אִיתַּסְרָא לַהּ מֵחַיִּים! תְּנִי: עַד שֶׁלֹּא נִרְאֵית לַעֲרִיפָה. אֵימָא סֵיפָא: מִשֶּׁנֶּעֶרְפָה – תִּקָּבֵר בִּמְקוֹמָהּ! תְּנִי: מִשֶּׁנִּרְאֵית לַעֲרִיפָה. אִם כֵּן, אֵימָא סֵיפָא: שֶׁעַל הַסָּפֵק בָּאָה מִתְּחִלָּה, כִּיפְּרָה סְפֵיקָהּ וְהָלְכָה לָהּ. וְאִי מֵחַיִּים, עֲדַיִין לֹא כִּיפְּרָה סְפֵיקָהּ! תַּנָּאֵי הִיא, דְּתַנְיָא: נֶאֱמַר מַכְשִׁיר וּמְכַפֵּר בִּפְנִים, וְנֶאֱמַר מַכְשִׁיר וּמְכַפֵּר בַּחוּץ. מָה מַכְשִׁיר וּמְכַפֵּר הָאָמוּר בִּפְנִים, עָשָׂה בּוֹ מַכְשִׁיר כִּמְכַפֵּר – אַף מַכְשִׁיר [וּמְכַפֵּר] הָאָמוּר בַּחוּץ, עָשָׂה מַכְשִׁיר כִּמְכַפֵּר. מַתְנִי׳ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: מִתְנַדֵּב אָדָם אָשָׁם תָּלוּי בְּכׇל יוֹם וּבְכׇל עֵת שֶׁיִּרְצֶה. הוּא הָיָה נִקְרָא אֲשַׁם חֲסִידִים. אָמְרוּ עָלָיו עַל בָּבָא בֶּן בּוּטָא שֶׁהָיָה מִתְנַדֵּב אָשָׁם תָּלוּי בְּכׇל יוֹם, חוּץ מֵאַחַר יוֹם כִּיפּוּרִים יוֹם אֶחָד. אָמַר: הַמָּעוֹן הַזֶּה! אִילּוּ הָיוּ מַנִּיחִין לִי הָיִיתִי מֵבִיא, אֶלָּא אוֹמְרִים לִי: הַמְתֵּין עַד שֶׁתִּכָּנֵס לְסָפֵק. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵין מֵבִיא אָשָׁם תָּלוּי אֶלָּא עַל שֶׁזְּדוֹנוֹ כָּרֵת וְשִׁגְגָתוֹ חַטָּאת. חַיָּיבֵי חַטָּאוֹת וַאֲשָׁמוֹת וַדָּאִין שֶׁעָבַר עֲלֵיהֶן יוֹם הַכִּיפּוּרִים – חַיָּיבִין לְהָבִיא לְאַחַר יוֹם הַכִּיפּוּרִים, וְחַיָּיבֵי אֲשָׁמוֹת תְּלוּיִין – פְּטוּרִין. מִי שֶׁבָּא בְּיָדוֹ סְפֵק עֲבֵירָה בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים, אֲפִילּוּ עִם חֲשֵׁיכָה – פָּטוּר, שֶׁכׇּל הַיּוֹם מְכַפֵּר. הָאִשָּׁה שֶׁיֵּשׁ עָלֶיהָ חַטַּאת הָעוֹף סָפֵק, וְעָבַר עָלֶיהָ יוֹם הַכִּפּוּרִים – חַיֶּיבֶת לְהָבִיא לְאַחַר יוֹם הַכִּיפּוּרִים, מִפְּנֵי שֶׁהִיא מַכְשֶׁרֶת לֶאֱכוֹל בִּזְבָחִים. חַטַּאת הָעוֹף הַבָּאָה עַל הַסָּפֵק, אִם מִשֶּׁנִּמְלְקָה נוֹדַע – תִּקָּבֵר. גְּמָ׳ מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר? אִי סָלְקָא דַעְתָּךְ חוֹבָה הִיא, [כִּי] מִתְיְידַע לֵיהּ, אַמַּאי מַיְיתֵי חַטָּאת? אֶלָּא שְׁמַע מִינָּה: נְדָבָה הִיא. וְרַבָּנַן: עוֹלָה וּשְׁלָמִים הוּא דְּאָתוּ בְּנֶדֶר וּנְדָבָה, אֲבָל חַטָּאת וְאָשָׁם – חוֹבָה נִינְהוּ. וְאָשָׁם תָּלוּי, הַיְינוּ טַעְמָא דְּמַיְיתֵי מִקַּמֵּי דְּמִתְיְידַע לֵיהּ – לְהָגֵן עָלָיו, דְּהַתּוֹרָה חָסָה עַל גּוּפָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל. אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרָבָא לְרַב אָשֵׁי: דִּילְמָא אָשָׁם תָּלוּי כְּעוֹלָה וּשְׁלָמִים, מָה עוֹלָה וּשְׁלָמִים דְּאָתוּ בְּחוֹבָה וְאָתוּ בִּנְדָבָה, אָשָׁם תָּלוּי נָמֵי, דְּאָתֵי בְּחוֹבָה, אָתֵי נָמֵי בִּנְדָבָה! אֲמַר לֵיהּ: עוֹלָה וּשְׁלָמִים עִיקָּר בִּנְדָבָה כְּתִיבִי, אָשָׁם תָּלוּי עִיקָּר בְּחוֹבָה כְּתִיב. תָּנֵי רַבִּי חִיָּיא קַמֵּיהּ דְּרָבָא:

גבול שמעתי - מאימתי נאסרת: ר' שמעון פוטר - מאותו ואת בנו: שחיטה שאינה ראויה - באכילה כגון הא דאסירא באכילה דהא מחיים נאסרו כולן: אמאי פטר ר"ש שחיטה הראויה - לאכילה היא: וכי תימא קסבר ר"ש עגלה בשחיטה כשרה - לכפרתה והויא לה שחיטה שאינה ראויה לאכילה ומשמע דשחיטה במקום עריפה קיימא: הכשר בפרה - בפרה אדומה: אינה כן - באשם תלוי דבהא לא פליגי רבנן אם עד שלא נערפה תצא ותרעה בעדר: הא איתסרא מחיים - כשירדה לנחל איתן: עד שלא נראית לעריפה - דלא ירדה לנחל איתן: משנערפה תקבר במקומה - נערפה אין לא נערפה לא: תנאי היא - אי אסורה מחיים אי לא דתנא דבי רבי ישמעאל סבר מחיים אסורה: מכשיר בפנים - אשם מצורע: מכפר - חטאות ואשמות: מכשיר בחוץ - צפרי מצורע: מכפר בחוץ - שעיר המשתלח ועגלה ערופה: מה מכשיר האמור בפנים עשה בו מכשיר - אשם מצורע כמכפר כשאר חטאות ואשמות: אף מכשיר ומכפר האמור בחוץ עשה בו מכשיר - צפרי מצורע דאסורין בהנייה מחיים כמכפר בשעיר המשתלח ועגלה ערופה. אלמא סבירא ליה דעגלה ערופה מחיים אסירא דכי היכי דגמר מכשיר ממכפר יליף מכפר ממכפר עגלה משעיר ושעיר ודאי אסור מחיים כשאר קדשים. והכי מפרש במסכת קדושין בשילהי האיש מקדש (קידושין דף נז.): מתני' עד שתכנס לבית הספק - ושאר ימות השנה הוא דאיכא למיחש בספק שמא חטא או שום עון או לאו אבל השתא ליכא למיחש דהא כיפר יום הכפורים: גליון מאי טעמא דרבי אליעזר אי סלקא דעתך חובה כו' - מאי טעמא דרבי אליעזר דאמר אשם תלוי בא בנדבה היינו טעמא דאי ס"ד חובה הוא בא אם כן כי מתיידע ליה ודאי אמאי מייתי חטאת והלא כבר יצא ידי חובתו אלא ודאי נדבה הוא כדורון עולה ושלמים. עכה"ג: גמ' להגן עליו - מן היסורין עד שיוודע לו: דלמא אשם תלוי - מדקיל כולי האי דאתי על הספק איכא למימר נמי דדינו כעולה ושלמים דאתו בחובה כגון עולת ראייה ושלמי חגיגה ואתו בנדבה אשם תלוי נמי אתי בחובה ובנדבה:

אמאי פטר ר"ש שחיטה ראויה היא - הקשה הר"ר משה לישני דשחט אמה ואח"כ ערפה דעריפתה זו היא שחיטתה כדאיתא פרק שני שעירי (יומא דף סד.) דחייתו לצוק זו היא שחיטתו ויש לומר דמכל מקום לא היה לו לתנא לקרות ושחטה דהתם אין בברייתא ושחטה רק בעי לאשכוחי ביה מחוסר זמן במשתלח: הא איתסרא לה מחיים - וא"ת ומה בכך והרי אשם ודאי דנודע עד שלא נשחט יצא וירעה ויש לומר דיש לנו לדמויי עגלה ערופה לאשם תלוי שבאה לכפר הספק שעל ספק באתה מתחלה כיפר ואם כן דמיתסר מחיים גם אחר שנודע באיסור הראשון עומדת: תנאי היא נאמר מכשיר ומכפר בפנים ונאמר מכשיר ומכפר בחוץ כו' אף מכשיר ומכפר בחוץ עשה מכשיר - פירוש צפורי מצורע כמכפר עגלה ערופה קשה ומנלן דמיתסרא מחיים אימא דיליף מעגלה ערופה וצפורי מצורע נאסרים לאחר שחיטה וכן קשיא פרק האיש מקדש (קדושין דף נז. ושם) דמייתי מינה דצפורי מצורע מיתסרי מחיים ובקונט' פירש כאן אלמא סבירא ליה עגלה ערופה אסירא מחיים דכי היכי דגמר מכשיר ממכפר כל שכן דגמר מכפר ממכפר עגלה משעיר המשתלח ושעיר המשתלח ודאי אסור מחיים כשאר קדשים ודוחק ור"י מפרש דמכשיר בחוץ היינו משולחת ובמקצת ספרים הוא כתיב וה"פ אף בחוץ עשה מכשיר משולחת דאסור בהנאה כמו עגלה ערופה והדר נילף עגלה ממכשיר כי היכי דאסורה מחיים הכי נמי עגלה והכי נמי שחוטה אסורה מחיים וניחא השתא הך דקדושין ועוד י"ל (בהך) התם על כרחך הך בנין אב דמכשיר כמכפר לא אתא אלא ללמד על צפורי מצורע דאסירי מחיים דאי לאחר שחיטה ל"ל מלא תאכלו לרבות השחוטה שמעינן איסור הנאה וא"ת ולא תאכלו היכי משתמע איסור הנאה והלא הוא כתוב גבי עופות טמאין דמותרין בהנאה וי"ל דגלי לן קרא דשחוטה מיתסרא סברא הוא שגם המשולחת שתאסר עד השילוח שסברא הוא ששתיהן שוות עד גמר מצוותן ואיסור שבמשולחת היינו איסור הנאה הילכך שחוטה נמי תיאסר בהנאה וכן צ"ל בסוגיא דהתם:

כריתות כה.

Navigate the library