כריתותכה:
טוען את הדף…
אָשָׁם תָּלוּי בָּא עַל הַנְּבֵלָה. אֲמַר לֵיהּ: וְהָאֲנַן תְּנַן, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵינוֹ מֵבִיא אָשָׁם תָּלוּי אֶלָּא עַל דָּבָר שֶׁזְּדוֹנוֹ כָּרֵת וְשִׁגְגָתוֹ חַטָּאת! וְאִי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, בִּנְדָבָה נָמֵי אָתֵי! אֲמַר לֵיהּ: מַאי טַעְמָא לָא מַתְנֵית? זִימְנִין סַגִּיאִין תְּנֵיתַהּ קַמֵּי מָר, וּמַנּוּ – רַבָּה, וְאָמַר לִי: הָא מַנִּי? רַבִּי אֱלִיעֶזֶר הִיא דְּאָמְרוּ לוֹ, דִּתְנַן: אֶלָּא אוֹמְרִים לוֹ הַמְתֵּן עַד שֶׁתִּכָּנֵס לְבֵית הַסָּפֵק. אָמַר רָבָא: מַאי טַעְמָא דְּאָמְרוּ לוֹ? אָמַר קְרָא: ״אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה (בִּשְׁגָגָה) וְאָשֵׁם״. אָמַר רָבָא: מַאי טַעְמָא דְּרַבָּנַן, דְּאָמְרִי: אֵין מְבִיאִין אָשָׁם תָּלוּי אֶלָּא עַל דָּבָר שֶׁזְּדוֹנוֹ כָּרֵת וְשִׁגְגָתוֹ חַטָּאת? ״מִצְוֹת״ ״מִצְוֹת״, מֵחַטַּאת חֵלֶב, מָה לְהַלָּן, שֶׁזְּדוֹנוֹ כָּרֵת וְשִׁגְגָתוֹ חַטָּאת, אַף כָּאן, דָּבָר שֶׁזְּדוֹנוֹ כָּרֵת וְשִׁגְגָתוֹ חַטָּאת. תָּנוּ רַבָּנַן: חֲמִשָּׁה אֲשָׁמוֹת מְכַפְּרִין, אָשָׁם תָּלוּי אֵין מְכַפֵּר כַּפָּרָה גְּמוּרָה. מַאי קָאָמַר? אָמַר רַב יוֹסֵף, הָכִי קָאָמַר: חֲמִשָּׁה אֲשָׁמוֹת מְכַפְּרִין כַּפָּרָה גְּמוּרָה, וְאָשָׁם תָּלוּי אֵין מְכַפֵּר כַּפָּרָה גְּמוּרָה. וּדְלָא כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר, דְּאָמַר: אָשָׁם תָּלוּי בָּא עַל הַנְּבֵלָה. רָבִינָא אָמַר: הָכִי קָתָנֵי: חֲמִשָּׁה אֲשָׁמוֹת – אֵין אַחֵר מְכַפֵּר כַּפָּרָתָן, דְּכִי מִתְיְידַע לֵיהּ מַיְיתֵי. אָשָׁם תָּלוּי – אַחֵר מְכַפֵּר כַּפָּרָתוֹ, דִּלְכִי מִתְיְידַע [לֵיהּ] לָא מַיְיתֵי, כְּדִתְנַן: חַיָּיבֵי חַטָּאוֹת וַאֲשָׁמוֹת וַדָּאִין שֶׁעָבַר עֲלֵיהֶן יוֹם הַכִּפּוּרִים – חַיָּיבִין לְהָבִיא אַחַר יוֹם הַכִּפּוּרִים. חַיָּיבֵי אֲשָׁמוֹת תְּלוּיִין – פְּטוּרִין. חַיָּיבֵי חַטָּאוֹת וַאֲשָׁמוֹת וַדָּאִין כּוּ׳. קָתָנֵי: חַיָּיבֵי חַטָּאוֹת וַאֲשָׁמוֹת וַדָּאִין שֶׁעָבַר עֲלֵיהֶן יוֹם הַכִּפּוּרִים – חַיָּיבִין לְהָבִיא לְאַחַר יוֹם הַכִּפּוּרִים, חַיָּיבֵי אֲשָׁמוֹת תְּלוּיִין – פְּטוּרִין. מְנָהָנֵי מִילֵּי? כִּי אֲתָא רַב דִּימִי אָמַר רַבִּי אַמֵּי אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: אֲמַר קְרָא: ״וְכִפֶּר עַל הַקֹּדֶשׁ מִטּוּמְאֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִפִּשְׁעֵיהֶם לְכׇל חַטֹּאתָם״, חֲטָאִים דּוּמְיָא דִּפְשָׁעִים, מָה פְּשָׁעִים דְּלָאו בְּנֵי קׇרְבָּן – אַף חֲטָאִים דְּלָאו בְּנֵי קׇרְבָּן – מְכַפֵּר, אֲבָל חֲטָאִים בְּנֵי קׇרְבָּן – לָא מְכַפַּר. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: וְהָא כִּי כְּתִיב הָדֵין קָרָא בְּשָׂעִיר הַנַּעֲשֶׂה בִּפְנִים הוּא דִּכְתִיב, דְּלָא מְכַפַּר עַל עֲבֵירוֹת דְּמִצְוָה יְדוּעָה, אֲבָל שָׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ, דִּמְכַפַּר עַל עֲבֵירוֹת דְּמִצְוָה יְדוּעָה, אֵימָא לָךְ: אֲפִילּוּ עַל חֲטָאִים דִּבְנֵי קׇרְבָּן נִינְהוּ מְכַפַּר! אֶלָּא אָמַר אַבָּיֵי, מֵהָכָא: ״וְהִתְוַדָּה עָלָיו [אֶת] כׇּל עֲוֹנוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶת כׇּל פִּשְׁעֵיהֶם לְכׇל חַטֹּאתָם״, חֲטָאִים דּוּמְיָא דִּפְשָׁעִים, מָה פְּשָׁעִים דְּלָאו בְּנֵי קׇרְבָּן – אַף חֲטָאִים דְּלָאו בְּנֵי קׇרְבָּן, אֲבָל חֲטָאִים דִּבְנֵי קׇרְבָּן נִינְהוּ – לָא מְכַפַּר. וּמַיעֲטֵיהּ קְרָא בְּשָׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ, לְמֵימְרָא דְּעַל חֲטָאִים דִּבְנֵי קׇרְבָּן נִינְהוּ לָא מְכַפַּר. אֲמַר לֵיהּ רַב דִּימִי: מִמַּאי דְּהָנֵי פְּשָׁעִים לָאו בְּנֵי קׇרְבָּן נִינְהוּ? דִּלְמָא הָנֵי דִּבְנֵי קׇרְבָּן נִינְהוּ, כְּדִתְנַן: אַרְבָּעָה מְבִיאִין עַל הַזָּדוֹן כִּשְׁגָגָה. אִיתְּמַר נָמֵי: כִּי אֲתָא רָבִין, אָמַר רַבִּי יוֹסֵי אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: ״וְהִתְוַדָּה עָלָיו אֶת כׇּל עֲוֹנוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶת כׇּל פִּשְׁעֵיהֶם לְכׇל חַטֹּאתָם״, חֲטָאִים דּוּמְיָא דִּפְשָׁעִים, מָה פְּשָׁעִים דְּלָאו בְּנֵי קׇרְבָּן מְכַפֵּר, אַף חֲטָאִים דְּלָאו בְּנֵי קׇרְבָּן מְכַפֵּר, אֲבָל חֲטָאִים דִּבְנֵי קׇרְבָּן – לָא מְכַפַּר. אָמַר אַבָּיֵי: אֲנָא נָמֵי מֵהָדֵין קְרָא אָמְרִי, וְאַקְשִׁי לִי רַב דִּימִי: מִמַּאי דְּהָנֵי פְּשָׁעִים דְּלָאו בְּנֵי קׇרְבָּן נִינְהוּ? דִּלְמָא הָנָךְ דִּבְנֵי קׇרְבָּן נִינְהוּ, כְּדִתְנַן: אַרְבָּעָה מְבִיאִין עַל הַזָּדוֹן כִּשְׁגָגָה! אֲמַר לֵיהּ רָבִין: רוֹב פְּשָׁעִים לָאו בְּנֵי קׇרְבָּן. אֲמַר לֵיהּ: מִידֵי רוֹב כְּתִיב? אֶלָּא אָמַר אַבָּיֵי: מֵרֵישֵׁיהּ דִּקְרָא: ״וְהִתְוַדָּה עָלָיו אֶת כׇּל עֲוֹנוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״, וְתַנְיָא: ״עֲוֹנוֹת״ – אֵלּוּ זְדוֹנוֹת. וְכֵן הוּא אוֹמֵר: ״עֲוֹנָהּ בָּהּ״. ״וְאֶת כׇּל פִּשְׁעֵיהֶם לְכׇל חַטֹּאתָם״ – ״כׇּל״ לְמָה לִי? לְאַקְשׁוֹיֵי לִפְשָׁעִים, מָה פְּשָׁעִים דְּלָאו בְּנֵי קׇרְבָּן, אַף חֲטָאִים דְּלָאו בְּנֵי קׇרְבָּן, אֲבָל חֲטָאִים דִּבְנֵי קׇרְבָּן נִינְהוּ – לָא מְכַפַּר. חַיָּיבֵי אֲשָׁמוֹת תְּלוּיִין כּוּ׳. מְנָהָנֵי מִילֵּי? אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, אֲמַר קְרָא: ״מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי ה׳ וְגוֹ׳״ – חֵטְא שֶׁאֵין מַכִּיר בּוֹ אֶלָּא הַמָּקוֹם – יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר. אָמַר רַב תַּחְלִיפָא אֲבוּהּ דְּרַב הוּנָא בַּר תַּחְלִיפָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא: קַדְמָיְיתָא נָמֵי לָא תֵּיתֵיבא על הנבלה - כלומר על ספק איסור לאו: לא מתנית - אינך שונה משנה וברייתא: גליון לא מתנית - למה לא למדת קמיה דרבה והיית יודע כמוני. עכ"ה: לבית הספק - דקצת איסור כל דהו בעינן: מאי טעמא דאמרו לו - אשם תלוי בא על איסור כל דהו כגון לאו דנבלה: דכתיב - באשם תלוי אשר לא תעשינה בשגגה ואשם דאפילו ליכא שגגה אלא במידי דלאו דהיינו שלא תעשינה חייב: חמש אשמות - אשם גזילות ומעילות שפחה חרופה ונזיר ומצורע: אשם תלוי אינו מכפר כפרה גמורה - דלכי מתיידע ליה מייתי חטאת: ודלא כר"א - דאי כר"א דאמר בא על ספק נבלה נמצא אשם תלוי דספק נבלה מתכפר כפרה גמורה דלכי מתיידע ליה לאו בר חטאת הוא: אין אחר מכפר כפרתו - שאם מעל בשוגג ולא ידע ועבר עליו יום הכיפורי' ואחר כך נודע לו מביא אשם מעילות וכן כולן: מנהני מילי - דאשמות ודאין לא מכפר יום הכיפורים עלייהו: מה פשעים דלאו בני קרבן - דפשעים היינו מרדין שמורד ברבו וכן הוא אומר מלך מואב פשע בי (מלכים ב ג׳:ז׳): אף חטאים דלאו בני קרבן - כגון נבלה מכפר עלייהו יום הכפורים אבל חטאים דבני קרבן כגון חטאות ואשמות ודאין לא מכפר. וטעמא דמכפר אתלויין מפרש לקמן: דלא בא לכפר על עבירות מצוה ידועה - כדאמר בפרק קמא דשבועות (דף ב.) על טומאה שיש בה ידיעה בתחלה כשנטמא ידע ואין בה ידיעה בסוף כשנכנס לא ידע שהוא טמא וכשיצא לא נודע לו שנכנס בטומאה שיביא קרבן שעיר הנעשה בפנים ויום הכפורים תולה עד שיודע שנכנס למקדש טמא ויביא בעולה ויורד אבל נודע לו שחטא ונכנס למקדש בטומאה אינו מכפר הילכך לא מכפר החטאים דבני קרבן משום דזוטרא כפרתיה אבל שעיר המשתלח דנפישא כפרה דיליה דמכפר על עבירה שנודע לו שחטא כדאמרינן בפרק קמא דשבועות (שם:) על כל עבירות שבתורה הזדונות והשגגות הודע ולא הודע כו' אימא דעל חטאים דבני קרבן נמי מכפר: והתודה עליו - בשעיר המשתלח: ומעטיה קרא בשעיר המשתלח - לאשמועי' דאף על גב דנפישא כפרתו אפילו הכי אבני קרבן לא מכפר: על הזדון כשגגה - בפרק ארבעה מחוסרי כפרה (לעיל כריתות דף ט.): איתמר נמי - כאביי: מן רישא דקרא - כלומר מדרישיה דקרא לגופיה וסיפיה מייתר להך דרשא: עונה בה - והא מזיד הוא דכתיב ברישיה דקרא כי דבר ה' בזה וגו': לאקשויי חטאת כו' - והשתא ליכא למיפרך דרב דימי דאם כן דלבני קרבן קאתי לא לכתוב קרא פשעיהם דהא כתיב עונות ולכתוב חטאתם דמשמע בני קרבן דסתם חטאת בני קרבן אלא מדכתיב פשעיהם מופנה לדרוש דברוב פשעיהם קמיירי: שאין מכיר בו - שלא נודע לו שחטא: קמייתא נמי - דחייבי חטאות ואשמות ודאין כו' דחייבין להביא אחר יום הכיפורים ליכא למיפשט לא מדרב דימי ולא מדאביי דשינויא דחיקא הוא דאכתי איכא למיפרך כדמעיקרא:אשם תלוי בא על הנבלה - פירש בקונטרס על ספק איסור לאו. מ"ט דאמרו לו אשר לא תעשינה בשגגה ואשם. נראה דלא קאמר שיהא חובה להביאו (לרבנן) [לדאמרו לו] על עבירת לאו דהא כתיב ולא ידע אטו על אכילת ספק נבלה לייתי ולא על ודאי אכילת נבילה אלא נראה דלא ידע ליה דקרא לענין חובה ולענין דבר שאם יוודע לו יביא על שגגתו חטאת ואית להו ג"ש דמצות מצות אבל אהני ליה לא תעשינה דאף על העבירות לאו יכול להביאו ורבנן דדרשי גזירה שוה דמצות לאפוקי לאו דלא מייתי עליה כלל: צריך עיון שלא מצאתי תוספות יותר