Keritot 22a · Talmud

דְּפֵירַשׁ. כִּי קָאָמַר רַב – בִּדְלָא פֵּירַשׁ, כִּדְתַנְיָא: דָּם שֶׁעַל גַּבֵּי כִּכָּר – גּוֹרְרוֹ וְאוֹכְלוֹ, שֶׁל בֵּין הַשִּׁינַּיִם – מוֹצֵץ וּבוֹלֵעַ וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ. אִיכָּא דְמַתְנֵי לַהּ לְהָא דְּרַב שֵׁשֶׁת עַל הָדָא, דְּתַנְיָא: יָכוֹל חֲלֵב מְהַלְּכֵי שְׁתַּיִם יְהֵא אוֹכְלוֹ עוֹבֵר בְּלָאו? וְדִין הוּא: מָה בְּהֵמָה טְמֵאָה שֶׁהֵקַלְתָּה בְּמַגָּעָהּ, הֶחְמַרְתָּה בַּחֲלָבָהּ, מְהַלְּכֵי שְׁתַּיִם שֶׁהֶחְמַרְתָּה בְּמַגָּעָן – אֵינוֹ דִּין שֶׁתַּחְמִיר בַּחֲלָבָן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְזֶה לָכֶם הַטָּמֵא״ – זֶה טָמֵא, וְאֵין חֲלֵב מְהַלְּכֵי שְׁתַּיִם טָמֵא אֶלָּא טָהוֹר. אוֹצִיא אֶת הֶחָלָב, שֶׁאֵין שָׁוֶה בַּכֹּל, וְלֹא אוֹצִיא הַדָּם שֶׁשָּׁוֶה בַּכֹּל! תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְזֶה לָכֶם הַטָּמֵא״ – זֶה טָמֵא, וְאֵין דַּם מְהַלְּכֵי שְׁתַּיִם טָמֵא אֶלָּא טָהוֹר. אָמַר (לה) רַב שֵׁשֶׁת: אֲפִילּוּ מִצְוַת פְּרוֹשׁ אֵין בּוֹ. תְּנַן הָתָם: הַלֵּב, קוֹרְעוֹ וּמוֹצִיא אֶת דָּמוֹ, לֹא קְרָעוֹ – אֵינוֹ עוֹבֵר עָלָיו. אָמַר רַבִּי זֵירָא אָמַר רַב: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא בְּלֵב עוֹף, הוֹאִיל וְאֵין בּוֹ כְּזַיִת, אֲבָל לֵב בְּהֵמָה דְּיֵשׁ בּוֹ כְּזַיִת – אָסוּר, וְחַיָּיבִין עָלָיו כָּרֵת. מֵיתִיבִי: דַּם הַטְּחוֹל, דַּם הַלֵּב, דַּם הַכְּלָיוֹת, דַּם אֵבָרִים – הֲרֵי אֵלּוּ בְּלֹא תַעֲשֶׂה. דַּם מְהַלְּכֵי שְׁתַּיִם, דַּם שְׁקָצִים וּרְמָשִׂים – אָסוּר, וְאֵין חַיָּיבִין עָלָיו! כִּי קָתָנֵי ״אֵין חַיָּיבִין עָלָיו״ – עַל דָּם דִּילֵיהּ, כִּי קָאָמַר רַב – דְּאָתֵי לֵיהּ מֵעָלְמָא. דָּם דִּילֵיהּ – הַיְינוּ דַּם אֵבָרִים! וְלִיטַעְמָיךְ, מִי לָא קָתָנֵי דַּם כְּלָיוֹת וְקָתָנֵי דַּם אֵבָרִים? אֶלָּא: תָּנֵי וַהֲדַר תָּנֵי – הָכָא נָמֵי, תָּנֵי וַהֲדַר תָּנֵי. מֵעָלְמָא מֵהֵיכָא אָתֵי לֵיהּ? אָמַר רַבִּי זֵירָא: בְּשָׁעָה שֶׁהַנְּשָׁמָה יוֹצְאָה מִישְׂרָף שָׂרֵיף. דָּם שֶׁהַנְּשָׁמָה יוֹצְאָה בּוֹ – חַיָּיבִין עָלָיו. אִיתְּמַר: אֵיזֶהוּ דַּם הַקָּזָה שֶׁהַנְּשָׁמָה תְּלוּיָה בּוֹ? רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: כׇּל זְמַן שֶׁמְּקַלֵּחַ. רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: מִטִּיפָּה הַמַּשְׁחֶרֶת וְאֵילָךְ. מֵיתִיבִי: אֵיזֶהוּ דַּם הַקָּזָה שֶׁהַנְּשָׁמָה יוֹצְאָה בּוֹ? כׇּל זְמַן שֶׁמְּקַלֵּחַ. יָצָא דַּם הַתַּמְצִית, מִפְּנֵי שֶׁהוּא שׁוֹתֵת. מַאי לַָאו אֲפִילּוּ רִאשׁוֹן וְאַחֲרוֹן, דְּשׁוֹתֵת הוּא – כְּדַם הַתַּמְצִית דָּמֵי? תְּיוּבְתָּא דְּרֵישׁ לָקִישׁ! לָא, לְמַעוֹטֵי דָּם הַמַּשְׁחִיר, אֲבָל דָּם רִאשׁוֹן וְאַחֲרוֹן, אַף עַל גַּב דְּהוּא שׁוֹתֵת – הַיְינוּ דַּם הַנֶּפֶשׁ. מֵיתִיבִי: אֵיזֶהוּ דָּם רִאשׁוֹן? כׇּל זְמַן שֶׁמְּקַלֵּחַ. יָצָא רִאשׁוֹן וְאַחֲרוֹן, מִפְּנֵי שֶׁהוּא שׁוֹתֵת. תְּיוּבְתֵּיהּ דְּרֵישׁ לָקִישׁ! אָמַר לָךְ: תַּנָּאֵי הִיא, דְּתַנְיָא: אֵיזֶהוּ דַּם הַנֶּפֶשׁ? כׇּל זְמַן שֶׁמְּקַלֵּחַ, דִּבְרֵי רַבִּי אֶלְעָזָר. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: מִטִּיפָּה הַמַּשְׁחֶרֶת וְאֵילָךְ. תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: ״וְדַם חֲלָלִים יִשְׁתֶּה״, פְּרָט לְדָם קִילּוּחַ שֶׁאֵינוֹ מַכְשִׁיר אֶת הַזְּרָעִים. בְּעָא מִינֵּיהּ רַבִּי יִרְמְיָה מֵרַבִּי זֵירָא: הִקִּיז דָּם לִבְהֵמָה וְקִיבֵּל דָּמָהּ בִּשְׁנֵי כוֹסוֹת, מַהוּ? עַל הָרִאשׁוֹן – דִּבְרֵי הַכֹּל חַיָּיב, עַל הָאַחֲרוֹן – מִי מִיחַיַּיב אוֹ לָא? אֲמַר לֵיהּ: פְּלוּגְתָּא דְּרַבִּי יוֹחָנָן וְרֵישׁ לָקִישׁ, דְּאִיתְּמַר: הִקִּיז דָּם לִבְהֵמָה וְקִיבֵּל דָּמָהּ בִּשְׁנֵי כוֹסוֹת – רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: חַיָּיב שְׁתֵּי חַטָּאוֹת. וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: אֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא אַחַת. רַבִּי יְהוּדָה מְחַיֵּיב בְּדַם הַתַּמְצִית. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: מוֹדֶה רַבִּי יְהוּדָה לְעִנְיַן כַּפָּרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי הַדָּם הוּא בַּנֶּפֶשׁ יְכַפֵּר״ – דָּם שֶׁהַנֶּפֶשׁ יוֹצְאָה בּוֹ מְכַפֵּר, וְשֶׁאֵין הַנֶּפֶשׁ יוֹצְאָה בּוֹ אֵינוֹ מְכַפֵּר. אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: אַף אֲנַן נָמֵי תְּנֵינָא, דְּתַנְיָא: ״דָּם״, מָה תַּלְמוּד לוֹמַר ״כׇּל דָּם״? לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי הַדָּם הוּא בַּנֶּפֶשׁ יְכַפֵּר״, אֵין לִי אֶלָּא דַּם קָדָשִׁים שֶׁהַנֶּפֶשׁ יוֹצְאָה בּוֹ, שֶׁהוּא מְכַפֵּר, דַּם חוּלִּין וְדַם הַתַּמְצִית, מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״כׇּל דָּם״. סְתָם סִיפְרָא מַנִּי? רַבִּי יְהוּדָה הִיא. מַתְנִי׳ רַבִּי עֲקִיבָא מְחַיֵּיב עַל סְפֵק מְעִילָה אָשָׁם תָּלוּי, וַחֲכָמִים פּוֹטְרִים. וּמוֹדֶה רַבִּי עֲקִיבָא שֶׁאֵינוֹ מֵבִיא אֶת מְעִילָתוֹ עַד שֶׁיִּתְוַדַּע לוֹ שֶׁיָּבִיא עִמּוֹ אָשָׁם וַדַּאי. אָמַר רַבִּי טַרְפוֹן: מָה לָזֶה מֵבִיא שְׁתֵּי אֲשָׁמוֹת? אֶלָּא מֵבִיא מְעִילָה וְחוּמְשָׁהּ, וְיָבִיא אָשָׁם בִּשְׁנֵי סְלָעִים, וְיֹאמַר: ״אִם וַדַּאי מָעַלְתִּי – זוֹ מְעִילָתִי וְזוֹ אֲשָׁמִי, וְאִם סָפֵק מָעַלְתִּי – הַמָּעוֹת נְדָבָה, וְאָשָׁם תָּלוּי״. שֶׁמִּמִּין שֶׁהוּא מֵבִיא עַל הוֹדַע, מֵבִיא עַל לֹא הוֹדַע. אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא: נִרְאִין דְּבָרָיו בִּמְעִילָה מְעוּטָה. הֲרֵי שֶׁיָּבוֹא לְיָדוֹ סְפֵק מְעִילָה בְּמֵאָה מָנֶה, לֹא יָפֶה לוֹ שֶׁיָּבִיא אָשָׁם בִּשְׁתֵּי סְלָעִים, וְלֹא יָבִיא סְפֵק מְעִילָה בְּמֵאָה מָנֶה? מוֹדֶה רַבִּי עֲקִיבָא לְרַבִּי טַרְפוֹן בִּמְעִילָה מְעוּטָה.

דפירש - שפירש מן האדם בכלי או על גבי ככר: חלב מהלכי שתים - חלב דאשה: היקלת במגעה - שאין בה זיבות ונדות: שאינו שוה בכל - דבטהורה מותר ובבהמה טמאה אסור: לא שנו - דאינו עובר עליו אלא בלב עוף דאין בדמו כזית: דם דיליה - הנבלע בבשר הלב כשאר דם הנבלע באברים: דאתי ליה מעלמא - אותו הנמצא בחלל הלב: מישרף שריף - מושך הדם מבית השחיטה בנשימתו וכונסו בלבו: שריף - בלע"ז הומי"ר: גליון מישרף - והוא דם הנפש ואדם הנפש אמרינן בריש פירקין שחייבין עליו כרת. עכ"ה: דם הקזה - בתחלה שחור ואחר כך יוצא אדום ושתיהן בשתיתה בלא קילוח ברחוק ואחר כך מקלח וסוף כשהדם מתמעט שותת ויורד בסמוך: כל זמן שמקלח - היינו אמצעי: מטיפה המשחרת ואילך - משכלה משחיר הראשון והתחיל להאדים הוא דם הנפש: ראשון ואחרון - מאדים שלפני הקילוח ושל אחרון מדנקט טעמא מפני שהוא שותת והני נמי שותתין: לא למעוטי דם המשחיר - מפני שהוא נמי כדם התמצית: ודם חללים ישתה - דם היוצא מן החללים כלומר לאחר מיתה קרוי משקה פרט לדם קילוח שאינו לאחר מיתה דזהו דם הנפש ואינו קרוי משקה ואינו מכשיר את הזרעים: על הראשון דברי הכל חייב - דדם קילוח מעורב בו: חטאת אחת - על הראשון שדם הקילוח מעורב בו: דם - הוה מצי למיכתב מה תלמוד לומר כל דם ונכרתה וגו': לפי שנאמר כי הדם הוא בנפש יכפר - דמשמע דאינו חייב אלא על דם הראוי לכפרה לזריקה על המזבח ואין לו כרת אלא בדם קדשים והוא שהנפש יוצאה בו שהוא לכפרה דכתיב בנפש יכפר דמשמע אין כפרה אלא בדם הנפש: ודם התמצית - בקדשים: ר' יהודה היא - אלמא ס"ל דדם התמצית לא מכפר מדאיצטריך לרבויי מכל: מתני' שאינו מביא את מעילתו - אינו צריך להביא את הממון: מביא מעילה - הממון וחומשו: גיליון - היינו דכתיב ואת אשר חטא מן הקדש שמביא שוה מה שנהנה וחומשו במעות ומוסרו לכהן הגזבר והמעות יפלו לנדבה לקיץ המזבח. תוס': בשני סלעים - הנקח בשני סלעים דכתיב (ויקרא ה) בערכך כסף וגו': שממין שמביא כו' - הילכך יכול להביא ולהתנות:

לא קרעו אינו עובר עליו - מוקמא ליה בלב עוף דליכא כזית ומכל מקום איכא איסורא למ"ד (יומא עג:) חצי שיעור אסור מן התורה ומשום הכי אסור אבל אינו לוקה כיון דלית ביה כזית: כי קתני בדם דיליה - ולא גרסינן כי קתני אין חייבין עליו דהא גבי לב לא קתני ליה ואם תאמר אמאי לא פריך ממתניתין ופריך מברייתא שהרי בהדיא קתני מתני' דם הטחול דם הלב אין חייבין עליו ויש לומר דאיכא לאוקומי בלב עוף [אבל ברייתא ליכא לאוקמי בעוף] שהרי קתני הרי אלו בלא תעשה: דם חללים פרט לדם קילוח כו' - פירש רש"י דם חללים שכבר נתחללה כלומר שכבר מתה מקודם לכן מכשיר פרט לדם קילוח דעתה נתחללה ורש"י לא פירש כן פרק השוחט (חולין לו.) ופירש פרט לדם קילוח כלומר דם שנעשה בו חלל מכשיר פרט לדם קילוח שהוא לאחר שנעשית חלל וקשה שהרי בשמעתין משמע דדם קילוח הוא דם שהנשמה יוצאה בו ומשמע לפי הסוגיא דשמעתא דגבי אדם ובהמה אין דינן שוה דגבי אדם דם שלאחר יציאת נשמה מכשיר אבל לא אותו שיוצא בשעת יציאת נשמה וגבי בהמה דם שלאחר יציאת נשמה אינו מכשיר כדאמרינן פסחים (דף טז:) הנח לדם התמצית דאפילו בחולין לא מכשיר ולא דם מיתה ולא דם מגפתה רק דם שחיטה דמצינו מתשפכנו כמים: קבל דמו בשני כוסות - בכוס ראשון יש דם קילוח ובכוס שני זה שאחר קילוח חייב שתי חטאות אם אכל בשתי העלמות:

כריתות כב.

Navigate the library