Makkot 8a · Talmud

וְהָאָמַר רַב יִצְחָק בְּרַבִּי יוֹסֵף אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: רַבִּי, וְרַבִּי יְהוּדָה בֶּן רוֹעֵץ, וּבֵית שַׁמַּאי, וְרַבִּי שִׁמְעוֹן, וְרַבִּי עֲקִיבָא, כּוּלְּהוּ סְבִירִי לְהוּ יֵשׁ אֵם לַמִּקְרָא! הַיְינוּ דְּקָאָמַר לְהוּ ״וְעוֹד״. אָמַר רַב פָּפָּא: מַאן דִּשְׁדָא פִּיסָּא לְדִיקְלָא וְאַתַּר תַּמְרֵי, וַאֲזוּל תַּמְרֵי וּקְטוּל, בָּאנוּ לְמַחְלוֹקֶת דְּרַבִּי וְרַבָּנַן. פְּשִׁיטָא! מַהוּ דְּתֵימָא, כְּכֹחַ כֹּחוֹ דָּמֵי, קָא מַשְׁמַע לַן. אֶלָּא כֹּחַ כֹּחוֹ לְרַבִּי הֵיכִי מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ? כְּגוֹן דִּשְׁדָא פִּיסָּא וּמַחֲיֵהּ לְגִרְמָא, וַאֲזַל גִּרְמָא וּמַחֲיֵהּ לִכְבָאסָא וְאַתַּר תַּמְרֵי, וַאֲזוּל תַּמְרֵי וּקְטוּל. מַתְנִי׳ הַזּוֹרֵק אֶבֶן לִרְשׁוּת הָרַבִּים וְהָרַג – הֲרֵי זֶה גּוֹלֶה. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר: אִם מִכְּשֶׁיָּצָאתָה הָאֶבֶן מִיָּדוֹ הוֹצִיא הַלָּה אֶת רֹאשׁוֹ וְקִבְּלָהּ – הֲרֵי זֶה פָּטוּר. זָרַק אֶת הָאֶבֶן לַחֲצֵרוֹ וְהָרַג, אִם יֵשׁ רְשׁוּת לַנִּיזָּק לִיכָּנֵס לְשָׁם – גּוֹלֶה, וְאִם לָאו – אֵינוֹ גּוֹלֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַאֲשֶׁר יָבֹא אֶת רֵעֵהוּ בַיַּעַר״ – מָה הַיַּעַר רְשׁוּת לַנִּיזָּק וְלַמַּזִּיק לִיכָּנֵס לְשָׁם, אַף כֹּל רְשׁוּת לַנִּיזָּק וְלַמַּזִּיק לְהִכָּנֵס לְשָׁם. יָצָא חֲצַר בַּעַל הַבַּיִת, שֶׁאֵין רְשׁוּת לַנִּיזָּק וְלַמַּזִּיק לִיכָּנֵס לְשָׁם. אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר: מָה חֲטָבַת עֵצִים רְשׁוּת, אַף כֹּל רְשׁוּת, יָצָא הָאָב הַמַּכֶּה אֶת בְּנוֹ, וְהָרַב הָרוֹדֶה אֶת תַּלְמִידוֹ, וּשְׁלִיחַ בֵּית דִּין. גְּמָ׳ לִרְשׁוּת הָרַבִּים, מֵזִיד הוּא! אָמַר רַב שְׁמוּאֵל בַּר יִצְחָק: בְּסוֹתֵר אֶת כּוֹתְלוֹ. אִיבְּעִי לֵיהּ לְעַיּוֹנֵי! בְּסוֹתֵר אֶת כּוֹתְלוֹ בַּלַּיְלָה. בַּלַּיְלָה נָמֵי אִיבְּעִי לֵיהּ לְעַיּוֹנֵי! בְּסוֹתֵר אֶת כּוֹתְלוֹ לְאַשְׁפָּה. הַאי אַשְׁפָּה הֵיכִי דָמֵי? אִי שְׁכִיחִי בַּהּ רַבִּים – פּוֹשֵׁעַ הוּא, אִי לָא שְׁכִיחִי בַּהּ רַבִּים – אָנוּס הוּא! אָמַר רַב פָּפָּא: לָא צְרִיכָא אֶלָּא לְאַשְׁפָּה הָעֲשׂוּיָה לִיפָּנוֹת בָּהּ בַּלַּיְלָה, וְאֵין עֲשׂוּיָה לִיפָּנוֹת בָּהּ בַּיּוֹם, וְאִיכָּא דְּמִקְּרֵי וְיָתֵיב. פּוֹשֵׁעַ לָא הָוֵי – דְּהָא אֵינָהּ עֲשׂוּיָה לִיפָּנוֹת בָּהּ בַּיּוֹם, אוֹנֶס נָמֵי לָא הָוֵי, דְּהָא אִיכָּא דְּמִקְּרֵי וְיָתֵיב. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר וְכוּ׳. תָּנוּ רַבָּנַן: ״וּמָצָא״ – פְּרָט לְמַמְצִיא אֶת עַצְמוֹ. מִכָּאן אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב: אִם מִשֶּׁיָּצָתָה הָאֶבֶן מִיָּדוֹ הוֹצִיא הַלָּה אֶת רֹאשׁוֹ וְקִבְּלָהּ, פָּטוּר. לְמֵימְרָא דְּ״מָצָא״ מֵעִיקָּרָא מַשְׁמַע? וּרְמִינְהִי: ״וּמָצָא״ – פְּרָט לְמָצוּי, שֶׁלֹּא יִמְכּוֹר בְּרָחוֹק וְיִגְאוֹל בְּקָרוֹב, בְּרָעָה וְיִגְאוֹל בְּיָפָה! אָמַר רָבָא: הָכָא מֵעִנְיָינֵיהּ דִּקְרָא וְהָתָם מֵעִנְיָינֵיהּ דִּקְרָא. הָתָם מֵעִנְיָינֵיהּ דִּקְרָא, ״וּמָצָא״ דּוּמְיָא דִּ״וְהִשִּׂיגָה יָדוֹ״, מָה ״הִשִּׂיגָה יָדוֹ״ מֵהַשְׁתָּא, אַף ״מָצָא״ נָמֵי מֵהַשְׁתָּא. הָכָא מֵעִנְיָינֵיהּ דִּקְרָא, ״וּמָצָא״ דּוּמְיָא דְּיַעַר, מָה יַעַר מִידֵּי דְּאִיתֵיהּ מֵעִיקָּרָא, אַף ״וּמָצָא״ נָמֵי מִידֵּי דְּאִיתֵיהּ מֵעִיקָּרָא. הַזּוֹרֵק אֶת הָאֶבֶן וְכוּ׳. אֲמַר לֵיהּ הָהוּא מֵרַבָּנַן לְרָבָא: מִמַּאי דְּמַחֲטָבַת עֵצִים דִּרְשׁוּת? דִּלְמָא מֵחֲטָבַת עֵצִים דְּסוּכָּה, וּמֵחֲטָבַת עֵצִים דְּמַעֲרָכָה, וַאֲפִילּוּ הָכִי אָמַר רַחֲמָנָא לִיגְלֵי! אֲמַר לֵיהּ כֵּיוָן דְּאִם מָצָא חָטוּב אֵינוֹ חוֹטֵב, לָאו מִצְוָה, הַשְׁתָּא נָמֵי – לָאו מִצְוָה. אֵיתִיבֵיהּ רָבִינָא לְרָבָא: יָצָא הָאָב הַמַּכֶּה אֶת בְּנוֹ, וְהָרַב הָרוֹדֶה אֶת תַּלְמִידוֹ, וּשְׁלִיחַ בֵּית דִּין. לֵימָא: כֵּיוָן דְּאִילּוּ גְּמִיר לָאו מִצְוָה, הַשְׁתָּא נָמֵי, לָאו מִצְוָה! הָתָם אַף עַל גַּב דִּגְמִיר מִצְוָה, דִּכְתִיב: ״יַסֵּר בִּנְךָ וִינִיחֶךָ וְיִתֵּן מַעֲדַנִּים לְנַפְשֶׁךָ״. הֲדַר אָמַר רָבָא: לָאו מִילְּתָא הִיא דַּאֲמַרִי. ״וַאֲשֶׁר יָבֹא אֶת רֵעֵהוּ בַיַּעַר״, מָה יַעַר דְּאִי בָּעֵי עָיֵיל וְאִי בָּעֵי לָא עָיֵיל, וְאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ מִצְוָה, מִי סַגִּיא דְּלָא עָיֵיל? אֲמַר לֵיהּ רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה לְרָבָא: כֹּל הֵיכָא דִּכְתִיב ״אֲשֶׁר״, דְּאִי בָּעֵי הוּא? אֶלָּא מֵעַתָּה ״וְאִישׁ אֲשֶׁר יִטְמָא וְלֹא יִתְחַטָּא״ – אִי בָּעֵי מִיטַּמֵּא אִי בָּעֵי לָא מִיטַּמֵּא. מֵת מִצְוָה, דְּלָא סַגִּי דְּלָא מִיטַּמֵּא, הָכִי נָמֵי דְּפָטוּר? שָׁאנֵי הָתָם, דְּאָמַר קְרָא:

הא דרב יצחק בר' יוסף בסנהדרין בשמעתא קמייתא (דף ד.): היינו - דקא הדר רבי ואמר ועוד למילפיה בגזירה שוה: פיסא - רגב גוש עפר כלישני"א בלע"ז: ואתר תמרי - והשיר תמרים: באנו למחלוקת דהיינו דומיא דמן העץ המתבקע: מהו דתימא - הא לרבי ככח כחו דמי ופטור שהרגב היה כח ראשון ונשירת התמרים היה כח שני קמ"ל שהרגב כגרזן והתמרים כקיסם הניתז: לגרמא - הוא עץ החריות שהתמרים תלוין אצלו: ומחיה לכובסא - הוא אשכול התמרים המקובצים יחד: מתני' ר"א בן יעקב - מפרש טעמא בגמרא: האב המכה את בנו - להטותו לדרך אחרת: ושליח ב"ד - המלקה ארבעים לחייב מלקות: גמ' ליפנות בה - בני אדם לנקביהם: ואיכא דמיקרי ויתיב - ליפנות ביום: ומצא - משמע שהוא שם ומצאו נשירת נשל הברזל: פרט לממציא עצמו - אחרי כן הוציא הלה את ראשו מן החלון וקיבל האבן במצחו: ומצא פרט למצוי - במוכר שדה אחוזתו (ובא לגואלו) כתיב והשיגה ידו ומצא פרט למצוי אם היתה גאולה זו מצויה בידו כשמכרה אין כופין את הלוקח להחזירה לו ליפדות: השתא נמי - כי לא מצא חטובה אין החטבה מצוה אלא עשיית הסוכה: לאו מצוה - להכותו: לאו מצוה - להכותו: לאו מילתא היא דאמרי - ראיה טובה מזו היה לי להשיבו מן המקרא עצמו דלאו בחטבה דמצוה איירי: דאי בעי מיטמא אי בעי לא מיטמא - אותו חייב לך הכתוב כרת אם נכנס למקדש בטומאה זו: ה"נ דפטור - מכרת:

היינו דקאמר להו ועוד. פירוש משמע דמעיקרא ה"א טעמא משום אם למסורת ובתר הכי קאמר ועוד כלומר אע"ג דס"ל שאם למקרא מ"מ הכא איכא למשמע מגזירה שוה ותימה דמעיקרא נמי לא תלי טעמא במסורת אלא משום דלא כתיב מעצו ואמר ה"ר יוסף בכור שור דהיא היא וה"ק וכי נאמר ונשל הברזל מעצו דאי כתיב כן אז הוי מיושב לומר יש אם למקרא לקרות ונשל כדקרי וכדאמרי רבנן והלא לא נאמר אלא מן העץ וא"כ אין לשון המקרא דקרינן ונשל מיושב על זה אלא ודאי מן העץ מוכיח דיש אם למסורת שהוא ונישל כמו והשיל וזה הלשון מיושב על מן העץ דמן העץ המתבקע והשתא ניחא הא דקאמר ועוד וכן. פירש בסנהדרין גבי יראה יראה דמשמע שפיר. מן המסורת דהיינו יראה משום דפשטיה דקרא משמע דכתיב בתריה את פני האדון וגו' א"כ משמע יראה זכורך פני האדון והיינו לפי המסורת אבל לפי המקרא דקרינן יראה הל"ל לפני האדון: מהו דתימא ככח כחו דמי. ולא דמי לעץ המתבקע דהתם נגע במה שבידו בשעת התזת העץ אבל הכא שכבר יצא מידו בשעת התזת תמרים דמי שפיר לכח כחו אימא לא ליחייב קמ"ל: לא צריכא אלא כו'. פירוש דמהשתא לא צריך לאוקומא בסותר דהוא הדין בזורק ממש: באשפה העשויה וכו'. והשתא מיירי ביום ובזורק לאשפה ולא בסותר כותלו וא"ת ולינקוט באינה עשויה ליפנות כלל וגם בלילה איכא דמקרי ויתיב וכדקאמר השתא וי"ל דא"כ אנוס הוא דלית ליה לאסוקי אדעתיה הוא דמקרי ויתיב כיון שאינה עשויה ליפנות כלל אבל השתא בעשויה ליפנות בלילה אית ליה לאסוקי גם ביום הוא דמקרי ויתיב: אף ע"ג דגמיר מצוה קא עביד כו'. וא"ת מ"מ קשה משליח ב"ד דכיון דאילו לקה כבר לאו מצוה קא עביד וכו' וי"ל דמ"מ איכא מצוה מתחילה מה שאין כן בחטיבת עצים דסוכה ואם מצאן חטובות לא היה שם חטיבת מצוה מעולם שהרי לא נחטבו לכך וליכא למימר נמי כיון דאילו לא חטא לאו מצוה היא וכו' דההיא לאו שליח ב"ד מיקרי ולא דמי לרבו ואביו דלעולם שמו זה על בנו וזה על תלמידו:

מכות ח.

Navigate the library