Makkot 22b · Talmud

וְאָמְדוּ שֶׁאֵין יָכוֹל לְקַבֵּל אַרְבָּעִים – פָּטוּר. אֲמָדוּהוּ לְקַבֵּל שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה, וּמִשֶּׁלָּקָה אָמְדוּ שֶׁיָּכוֹל הוּא לְקַבֵּל אַרְבָּעִים – פָּטוּר. גְּמָ׳ מַאי טַעְמָא? אִי כְּתִיב ״אַרְבָּעִים בְּמִסְפָּר״ הֲוָה אָמֵינָא: אַרְבָּעִים בְּמִנְיָינָא, הַשְׁתָּא דִּכְתִיב ״בְּמִסְפַּר אַרְבָּעִים״ – מִנְיָן שֶׁהוּא סוֹכֵם אֶת הָאַרְבָּעִים. אָמַר רָבָא: כַּמָּה טַפְשָׁאֵי שְׁאָר אִינָשֵׁי, דְּקָיְימִי מִקַּמֵּי סֵפֶר תּוֹרָה, וְלָא קָיְימִי מִקַּמֵּי גַּבְרָא רַבָּה, דְּאִילּוּ בְּסֵפֶר תּוֹרָה כְּתִיב ״אַרְבָּעִים״, וַאֲתוֹ רַבָּנַן בְּצַרוּ חֲדָא. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַרְבָּעִים שְׁלֵימוֹת וְכוּ׳. אָמַר רַבִּי יִצְחָק: מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי יְהוּדָה – דִּכְתִיב ״מָה הַמַּכּוֹת הָאֵלֶּה בֵּין יָדֶיךָ וְאָמַר אֲשֶׁר הֻכֵּתִי בֵּית מְאַהֲבָי״. וְרַבָּנַן? הַהוּא בְּתִינוֹקוֹת שֶׁל בֵּית רַבָּן הוּא דִּכְתִיב. אֵין אוֹמְדִין אֶלָּא בְּמַכּוֹת הָרְאוּיוֹת וְכוּ׳. לָקָה – אִין, לֹא לָקָה – לָא. וּרְמִינְהוּ: אֲמָדוּהוּ לְקַבֵּל אַרְבָּעִים, וְחָזְרוּ וְאָמְדוּ שֶׁאֵין יָכוֹל לְקַבֵּל אַרְבָּעִים – פָּטוּר. אֲמָדוּהוּ לְקַבֵּל שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה, וְחָזְרוּ וַאֲמָדוּהוּ שֶׁיָּכוֹל לְקַבֵּל אַרְבָּעִים – פָּטוּר. אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: לָא קַשְׁיָא, הָא – דַּאֲמָדוּהוּ לְיוֹמֵי, הָא – דַּאֲמָדוּהוּ לִמְחַר וּלְיוֹמָא אוּחְרָא. מַתְנִי׳ עָבַר עֲבֵירָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ שְׁנֵי לָאוִין, אֲמָדוּהוּ אוֹמֶד אֶחָד – לוֹקֶה וּפָטוּר, וְאִם לָאו – לוֹקֶה וּמִתְרַפֵּא, וְחוֹזֵר וְלוֹקֶה. גְּמָ׳ וְהָתַנְיָא: אֵין אוֹמְדִין אוֹמֶד אֶחָד לִשְׁנֵי לָאוִין! אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: לָא קַשְׁיָא, הָא – דַּאֲמָדוּהוּ לְאַרְבָּעִים וַחֲדָא. הָא – דַּאֲמָדוּהוּ לְאַרְבָּעִים וְתַרְתֵּי. מַתְנִי׳ כֵּיצַד מַלְקִין אוֹתוֹ? כּוֹפֶה שְׁתֵּי יָדָיו עַל הָעַמּוּד הֵילָךְ וְהֵילָךְ, וְחַזַּן הַכְּנֶסֶת אוֹחֵז בִּבְגָדָיו, אִם נִקְרְעוּ – נִקְרְעוּ, וְאִם נִפְרְמוּ – נִפְרְמוּ, עַד שֶׁהוּא מְגַלֶּה אֶת לִבּוֹ. וְהָאֶבֶן נְתוּנָה מֵאַחֲרָיו. חַזַּן הַכְּנֶסֶת עוֹמֵד עָלָיו וּרְצוּעָה בְּיָדוֹ, שֶׁל עֵגֶל, כְּפוּלָה אֶחָד לִשְׁנַיִם וּשְׁנַיִם לְאַרְבָּעָה, וּשְׁתֵּי רְצוּעוֹת שֶׁל חֲמוֹר עוֹלוֹת וְיוֹרְדוֹת בָּהּ. יָדָהּ טֶפַח וּרְחָבָה טֶפַח, וְרֹאשָׁהּ מַגַּעַת עַל פִּי כְרֵיסוֹ. וּמַכֶּה אוֹתוֹ שְׁלִישׁ מִלְּפָנָיו וּשְׁתֵּי יָדוֹת מִלְּאַחֲרָיו. וְאֵינוֹ מַכֶּה אוֹתוֹ לֹא עוֹמֵד וְלֹא יוֹשֵׁב, אֶלָּא מוּטֶּה, שֶׁנֶּאֱמַר ״וְהִפִּילוֹ הַשֹּׁפֵט״, וְהַמַּכֶּה מַכֶּה בְּיָדוֹ אַחַת בְּכׇל כֹּחוֹ, וְהַקּוֹרֵא קוֹרֵא: ״אִם לֹא תִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת וְגוֹ׳״, ״וְהִפְלָא ה׳ אֶת מַכֹּתְךָ וְאֵת מַכּוֹת וְגוֹ׳״ וְחוֹזֵר לִתְחִלַּת הַמִּקְרָא: ״וּשְׁמַרְתֶּם אֶת דִּבְרֵי הַבְּרִית הַזֹּאת וְגוֹ׳״ וְחוֹתֵם: ״וְהוּא רַחוּם יְכַפֵּר עָוֹן״, וְגוֹ׳, וְחוֹזֵר לִתְחִלַּת הַמִּקְרָא. וְאִם מֵת תַּחַת יָדוֹ – פָּטוּר. הוֹסִיף לוֹ עוֹד רְצוּעָה אַחַת וּמֵת – הֲרֵי זֶה גּוֹלֶה עַל יָדוֹ. נִתְקַלְקֵל, בֵּין בְּרֵיעִי בֵּין בְּמַיִם – פָּטוּר, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: הָאִישׁ – בְּרֵיעִי, וְהָאִשָּׁה – בְּמַיִם.

ואמדו שאין יכול לקבל פטור - דכיון דנתבזה בבית דין ולקה קצת סגי ליה בהכי אבל לא לקה אלא אמדוהו לארבעים וחזרו ואמדו שאין יכול לקבל כולם לא מיפטר דאין רשאין לגרוע האומד אלא לוקה אחר זמן והכי נמי אם אמדוהו לשמונה עשר ומשלקה חזרו ואמדו שיכול עדיין לקבל ארבעים פטור משום דלקה אבל לא לקה רשאין להוסיף על אומד ראשון: גמ' כמה טפשאי שאר אינשי - כמה שוטים הללו רוב בני אדם: ורמינהו אמדוהו לקבל ארבעים וחזרו ואמדו שאין יכול פוטרין אותו. אע"ג דלא לקה אלמא דלא שני בין לקה ללא לקה וה"נ בין שאמדוהו לארבעים בין שאמדוהו לשמונה עשרה לא עבדינן ליה אלא אומד ראשון וקשה בין מרישא ובין מסיפא: הא דאמדוהו ליומי' - מתניתין באמדוהו ליומיה לקבל מ' או שמונה עשרה והלכך כי חזרו ואמדו בו ביום שאין יכול לקבל או יכול איגלאי מילתא דאומד שלהם לא היה כלום כיון דבו ביום סתרו כל מה שאמדו שהרי זה לא נשתנה ולא הכחיש בשהות מועט כזה ויש לומר דהם טעו באומד הלכך כי אמדו תחלה לארבעים וחזרו ואמדו בו ביום שאין יכול לקבל אם לקה מקצתן פוטרין אותו שהרי נתבזה ואם לא לקה הרי הוא כמי שלא אמדוהו כלל ועכשיו הוא דמעיינו בדיניה ואמרו אין יכול וממתינין לו עד שיבריא ויהיו אומדין אותו אומד הראוי לו וכן אמדו תחלה לי"ח ובו ביום חזרו ואמדו שיכול לקבל ארבעים איגלאי מילתא דטעו באומד ראשון ואינו כלום והלכך אם לקה כבר כל השמונה עשרה פוטרין אותו דכיון דיצא מב"ד כבר בזיון ב"ד הוא להחזירו אבל לא לקה רשאין להוסיף על אומד ראשון דאינו כלום: וברייתא בדאמדוהו למחר או ליומא אוחרא - ליום אחר דההוא ודאי אומד גמור הוא שיפה עיינו שהיה יכול זה לקבל עד אותו יום כך וכך מכות אלא נשתנה והכחיש הלכך כי אמדוהו לארבעים עד יום פלוני וכשהגיע יום פלוני אמדו שאין יכול לקבל כולם אומד ראשון אומד גמור היה והואיל ונשתנה ונתקלקל שאין יכול לקבל פטור אע"פ שלא לקה שהרי נתבזה באותו אומד וכי אמדוהו נמי לשמונה עשרה עד יום פלוני וכשהגיע יום פלוני אמדו שיכול לקבל ארבעים אין לוקה אלא אומד ראשון דאומד גמור היה כך נראה לרבי. לישנא אחרינא מתני' דאמדוהו ליומיה לקבל ארבעים והלכך אין פוטרין אותו אלא אם כן לקה דודאי יהא בו כח לקבל קצת מן המכות אמדוהו לקבל ליום או ליומים ודאי אין בו כח ואם חזרו בהם פטור מיד וכן קיבל ר' מח"ע ולא נהירא דמשום דאמדוהו ליומיה אמאי ברירא לן שיהא בו כח לקבל קצת מן המכות הם אומדין שאין יכול ואנן אמרינן לילקי ולימות ועוד דאם לקה אמרינן במתניתין ולא דמלקינן ליה לכתחלה. מ"ר: מתני' עבירה שיש בה שני לאוין - כגון חורש בשור וחמור וכלאים בכרם: ואם לאו - דלא אמדוהו אומד אחד אלא ללאו אחד אמדוהו תחלה לוקה ומתרפא: גמ' אמדוהו לארבעים וחדא - כל מה שאומדין עליו עד שלשים ותשע חשבינן משום חד לאו דכך הוא דינו למלקות ארבעים חסר אחת על לאו אחד ואם מוסיפין עליו אפילו שלש מכות דהוה להו ארבעים ותרתי חשובין אותן שלש אומד ללאו האחר ואם לא הוסיפו אלא שתים מכות דהוו להו ארבעים וחדא לוקה שלשים ותשע משום לאו אחד ומתרפא וחוזר ולוקה דמכות שאינן ראויות להשתלש לא מלקינן ליה: מתני' על העמוד - עץ אחד נעוץ בקרקע וגבוה כנגד שתי אמות או אמה וחצי והוא כפוף ומוטה על אותו העמוד כאדם הנסמך על בריח דלת ותולה ידיו למטה וכופתין לו ידיו בצידי העמוד: חזן - שמש הקהל. ולא שמעתי בו שום משמעות: נפרמו - דשקושרר"א בלע"ז קריעה של תפירה: מאחריו - של נידון: כפולה אחת לשתים - ועוד רצועה אחרת כפולה לשתים היינו שתים רצועות שהן ארבע ואותן השתי רצועות עולות ויורדות בה כלומר אותן שתי רצועות היו תלויות באמצע הרצועה ושל חמור לקיים בהן יבא מי שמכיר אבוס בעליו כו': ידה טפח - מקל שתלויה בה ארכה טפח ורצועה עצמה רחבה טפח ומגעת עד פי כריסו שמשער כך שכשהוא מכה כלה ראשה של רצועה בפי כריסו בתחלת כריסו שהמכה עומד בצד המוכה ומכה אותו ברוחב גבו הלכך אורך הרצועה ברוחב כל גבו עד מקום שמתחיל שם הכרס ואף ע"ג דאמרן לעיל האבן נתונה לה לאחוריו אעפ"כ היה הוא משלחף עצמו לצד צדו והיה מכה ברחבו: שליש מלפניו - על הבטן ושתי ידות מאחוריו בגמרא מפרש טעמא: והקורא קורא אם לא תשמור - הא מיפשט פשיטא לן דבעי קריאה כדאמרן [כריתות] (דף יא.) בקורת תהיה בקרייה תהא דלהכי קתני הכא והקורא: אם מת תחת ידו פטור - דשליח ב"ד הוא ואמרן לעיל (מכות דף ח.) יצא האב המכה את בנו ושליח ב"ד: הוסיף לו רצועה - על האומד ומת ה"ז גולה על ידו ולא דמי להכהו עשרה בני אדם בעשר מקלות דאמרינן בהנשרפין (סנהדרין דף עח.) כולן פטורין דההיא אוקימנא לה בגוסס בידי אדם: נתקלקל כו' פטור דכתיב ונקלה והרי נקלה: נתקלקל כו' פטור דכתיב ונקלה והרי נקלה:

הא דאמדוהו ליומי. בו ביום שאמדוהו לקבל חזרו ואמדוהו שלא יוכל אז אמרה מתני' דלוקה דאי לא לקי אזלינן בתר אומד הראשון ונמתין לו עד שיבריא וילקה כמו שאמדוהו אבל אם אמדוהו אומד שני למחר שמא הכחיש אחר הראשון ואזלינן בתר האחרון ופטור שהרי אמדוהו שאין יכול ללקות כלל וכן מדינא סיפא אמדוהו מתחלה לקבל י"ח ובו ביום אמדוהו לקבל כולם אזלינן בתר השני ולוקה אם לא לקה כבר כל הי"ח וברייתא באמדוהו ביום אחרון אבל אומד ראשון היה טעות ואזלינן בתר בתרא:

מכות כב:

Navigate the library