Makkot 21a · Talmud

קָסָבַר רַבִּי יוֹסֵי: שְׂרִיטָה וּגְדִידָה אַחַת הִיא, וּכְתִיב הָתָם ״לְמֵת״. אָמַר שְׁמוּאֵל: הַמְשָׂרֵט בִּכְלִי – חַיָּיב. מֵיתִיבִי: שְׂרִיטָה וּגְדִידָה אַחַת הִיא, אֶלָּא שֶׁשְּׂרִיטָה בַּיָּד וּגְדִידָה בִּכְלִי! הוּא דְּאָמַר כְּרַבִּי יוֹסֵי. תָּנֵי תַּנָּא קַמֵּיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן: עַל מֵת, בֵּין בַּיָּד בֵּין בִּכְלִי – חַיָּיב, עַל עֲבוֹדָה זָרָה, בַּיָּד – חַיָּיב, בִּכְלִי – פָּטוּר. וְהָא אִיפְּכָא כְּתִיב: ״וַיִּתְגֹּדְדוּ כְּמִשְׁפָּטָם בַּחֲרָבוֹת וּבָרְמָחִים״! אֶלָּא אֵימָא: בַּיָּד – פָּטוּר, בִּכְלִי – חַיָּיב. וְחַיָּיב עַל הָרֹאשׁ. מַחְוֵי רַב שֵׁשֶׁת בֵּין פִּירְקֵי רֵישָׁא. וְעַל הַזָּקָן, שְׁתַּיִם מִכָּאן וּשְׁתַּיִם מִכָּאן וְאַחַת מִלְּמַטָּה. מַחְוֵי רַב שֵׁשֶׁת בֵּין פִּירְקֵי דִּיקְנָא. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אִם נְטָלָן וְכוּ׳. קָסָבַר: חַד לָאו הוּא. וְאֵינוֹ חַיָּיב עַד שֶׁיִּטְּלֶנּוּ בְּתַעַר. תָּנוּ רַבָּנַן: ״וּפְאַת זְקָנָם לֹא יְגַלֵּחוּ״, יָכוֹל אֲפִילּוּ גַּלָּחוֹ בְּמִסְפָּרַיִם יְהֵא חַיָּיב? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״לֹא תַשְׁחִית״. אִי ״לֹא תַשְׁחִית״, יָכוֹל אִם לִקְּטוֹ בְּמַלְקֵט וּרְהִיטָנִי יְהֵא חַיָּיב? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״לֹא יְגַלֵּחוּ״. הָא כֵּיצַד – גִּילּוּחַ שֶׁיֵּשׁ בּוֹ הַשְׁחָתָה, הֱוֵי אוֹמֵר זֶה תַּעַר. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אֲפִילּוּ לִקְּטוֹ בְּמַלְקֵט וּרְהִיטָנִי יְהֵא חַיָּיב. מָה נַפְשָׁךְ: אִי גְּמִיר גְּזֵירָה שָׁוָה – לִיבְעֵי תַּעַר, אִי לָא גְּמִיר גְּזֵרָה שָׁוָה – מִסְפָּרַיִם נָמֵי [לָא]! לְעוֹלָם גְּמִיר גְּזֵרָה שָׁוָה, וְקָסָבַר: הָנֵי נָמֵי גִּילּוּחַ עָבְדִי. מַתְנִי׳ הַכּוֹתֵב כְּתוֹבֶת קַעֲקַע. כָּתַב וְלֹא קִעֲקַע, קִעֲקַע וְלֹא כָּתַב – אֵינוֹ חַיָּיב, עַד שֶׁיִּכְתּוֹב וִיקַעְקַע (בְּיָדוֹ) [בִּדְיוֹ] וּבִכְחוֹל וּבְכׇל דָּבָר שֶׁהוּא רוֹשֵׁם. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יְהוּדָה מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אֵינוֹ חַיָּיב עַד שֶׁיִּכְתּוֹב שָׁם אֶת הַשֵּׁם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּכְתֹבֶת קַעֲקַע לֹא תִתְּנוּ בָּכֶם אֲנִי ה׳״. גְּמָ׳ אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרָבָא לְרַב אָשֵׁי: עַד דְּיִכְתּוֹב ״אֲנִי ה׳״ מַמָּשׁ? אֲמַר לֵיהּ: לָא. כִּדְתָנֵי בַּר קַפָּרָא: אֵינוֹ חַיָּיב עַד שֶׁיִּכְתּוֹב שֵׁם עֲבוֹדָה זָרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּכְתוֹבֶת קַעֲקַע לֹא תִתְּנוּ בָּכֶם אֲנִי ה׳״ – אֲנִי ה׳, וְלֹא אַחֵר. אָמַר רַב מַלְכִּיָּא אָמַר רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה: אָסוּר לוֹ לְאָדָם שֶׁיִּתֵּן אֵפֶר מִקְלֶה עַל גַּבֵּי מַכָּתוֹ, מִפְּנֵי שֶׁנִּרְאֵית כִּכְתוֹבֶת קַעֲקַע. אָמַר רַב נַחְמָן בְּרֵיהּ דְּרַב אִיקָא: שַׁפּוּד, שְׁפָחוֹת וְגוּמוֹת – רַב מַלְכִּיּוֹ, בְּלוֹרִית, אֵפֶר מִקְלֶה וּגְבִינָה – רַב מַלְכִּיָּא רַב פָּפָּא אָמַר: מַתְנִיתִין וּמַתְנִיתָא – רַב מַלְכִּיָּא, שְׁמַעְתָּתָא – רַב מַלְכִּיּוֹ. וְסִימָנָיךְ: מַתְנִיתָא מַלְכְּתָא. מַאי בֵּינַיְיהוּ? אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ שְׁפָחוֹת. רַב בִּיבִי בַּר אַבָּיֵי קָפֵיד אֲפִילּוּ אַרִיבְדָּא דְּכוּסִילְתָּא. רַב אָשֵׁי אָמַר: כׇּל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ שָׁם מַכָּה – מַכָּתוֹ מוֹכִיחַ עָלָיו. מַתְנִי׳ נָזִיר שֶׁהָיָה שׁוֹתֶה יַיִן כׇּל הַיּוֹם – אֵין חַיָּיב אֶלָּא אַחַת. אָמְרוּ לוֹ ״אַל תִּשְׁתֶּה״, ״אַל תִּשְׁתֶּה״, וְהוּא שׁוֹתֶה – חַיָּיב עַל כׇּל אַחַת וְאַחַת. הָיָה מִטַּמֵּא לְמֵתִים כׇּל הַיּוֹם – אֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא אַחַת, אָמְרוּ לוֹ ״אַל תִּטַּמֵּא״, ״אַל תִּטַּמֵּא״, וְהוּא מִטַּמֵּא – חַיָּיב עַל כׇּל אַחַת וְאַחַת. הָיָה מְגַלֵּחַ כׇּל הַיּוֹם – אֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא אַחַת, אָמְרוּ לוֹ ״אַל תְּגַלֵּחַ״, ״אַל תְּגַלֵּחַ״, וְהוּא מְגַלֵּחַ – חַיָּיב עַל כׇּל אַחַת וְאַחַת. הָיָה לָבוּשׁ בְּכִלְאַיִם כׇּל הַיּוֹם – אֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא אַחַת, אָמְרוּ לוֹ: ״אַל תִּלְבַּשׁ״, ״אַל תִּלְבַּשׁ״, וְהוּא פּוֹשֵׁט וְלוֹבֵשׁ – חַיָּיב עַל כׇּל אַחַת וְאַחַת.

קסבר רבי יוסי שריטה וגדידה אחת היא - דתרוייהו בין ביד בין בכלי וכתיב בגדידה למת לא תתגודדו ולא תשימו קרחה וגו': המשרט בכלי חייב - הא ודאי פשיטא לכולי עלמא דעיקר גדידה משמע בכלי ועיקר שריטה משמע ביד וקאמר שמואל המשרט בכלי על המת חייב ולא קאמר המגדד בכלי לאשמועינן דשם שריטה שייך בכלי והעושה חבורה בעצמו בכלי על המת חייב שני לאוין משום משרט ומשום מגדד דגדידה ושריטה אחת היא דתרוייהו בין ביד בין בכלי: מיתיבי גדידה ושריטה אחת היא - כלומר בין שריטה בין גדידה ענין חבורה הם ושניהם על מת אלא שריטה ביד גדידה בכלי וקשיא לשמואל דאמר תרוייהו בין ביד בין בכלי דמדקאמר המשרט בכלי ולא קאמר המגדד בכלי מכלל דשריטה שייכא בכלי כגדידה: על המת בין ביד בין בכלי חייב - דשריטה וגדידה כתיב דתרוייהו אסרינהו רחמנא: על עבודת כוכבים - דיש עבודת כוכבים שעובדין אותה בכך שעושין בבשרם חבורות ופצעות: ביד חייב - דדרך עבודתה בכך ואפי' עבודת כוכבים שאין עבודתה בכך חייב דעבודה גמורה היא ביד: והא איפכא כתיב - דבכלי דרך עבודה הוא לעבודת כוכבים דכתיב ויתגודדו כמשפטם עשו גדידה כדרך שהיו רגילין לעשות בחרבות וברמחים אלמא דרך עבודה בכלי: בי פירקי דרישא - מקום הפרקים שמתחברים שם פירקי העצמות והיינו בצדעים. פרק יונט"ר: בי פירקא דדיקנא - פרק ראשון של זקן היינו תחת האוזן מקום שלחי התחתון יוצא משם ושם נקרא פאה בחודו של לחי שבולט לחוץ ושתי השבולת שבסנטר מקום חבור שני הלחיים יש עצם קטן שמחבר הלחיים יחד שמכאן ומכאן נקרא פאה שכל אחד מהן לסוף הלחי הרי שתים מכאן ושתים מכאן ואחת מלמטה הוא השיער שבין ב' השבולת שבסנטר ופרק הוא בפני עצמו: ופאת זקנם לא יגלחו - גבי כהנים כתיב ולא תשחית את פאת זקנך בישראל כתיב וילפינן להו בג"ש האי מהאי דפאה פאה והכי אמרי' בהדיא בפרק קמא דקדושין (דף לה:) ג"ש דפאה פאה להכי הוא דאתא דתניא לא יגלחו כו': ת"ל לא תשחית - ומספרים אינן משחיתים שאין חותכין שיער בצד עיקר כתער: גילוח שיש בו השחתה - דרך לגלח בו ומשחית והיינו תער אבל רהיטני משחית ואין דרך לגלח בו ומספרים מגלחין ואין משחיתים: אי גמיר גזירה שוה - ההיא גזירה שוה דפאה פאה קאמר ובמסכת קדושין היא (שם): מספרים מנא ליה - דמותר לגלח בהם דלא קאסרי אלא מלקט ורהיטני שיש בהן השחתה: גילוח עבדי - השחתתן עושה גילוח כלומר גילוח מיקרי דדרך לגלח בהן: מתני' כתובת קעקע - כותב תחלה על בשרו בסם או בסיקרא ואח"כ מקעקע הבשר במחט או בסכין ונכנס הצבע בין העור לבשר ונראה בו כל הימים קעקע פויינטוורי"ר ואסור לכתוב שום כתיבה בעולם על בשרו בענין זה שכך גזירת הכתוב: את השם - מפרש בגמרא דשם עבודת כוכבים קאמר: גמ' עד שיכתוב אני ה' ממש - על תיבות הללו אני ה' אתה מחייבו משום כתובת קעקע: וכתובת קעקע לא תתנו בכם - שום כתובת קעקע לא יעשו לפני שאני ה' ואסורין אתם לכתוב שם אחר על בשרכם אלמא עיקר חיובא משום שם עבודת כוכבים הוא ומיהו אסור לכתוב שום כתיבה בעולם אפי' לר"ש אלא דחיוב מלקות ליכא: אפר מקלה - דוקא . קאמר לפי שקשה היא ומקעקעת מקום המכה והרושם נראה שם אחר זמן אבל עפר בעלמא לא: שפוד - בפ' אין צדין (ביצה דף כח:) שפוד שצלו בו בשר אסור לטלטלו א"ר מלכיו א"ר אדא ושומטו ומניחו בקרן זוית והיינו שמעתתא דעילויה מילתא דאמורא אמרה: שפחות - משנה היא בפ' אע"פ (כתובות דף נט:) ר' אליעזר אומר אפי' הכניסה לו מאה וכו' אמר רב מלכיו א"ר אדא הלכה כרבי אליעזר (שם סא:) והיינו משנה דאמתני' קאי ולא קאמר מילתא באפי נפשה: גומות - . בנדה בבא סימן (נדה דף נב.) ר' חלבו אמר רב הונא שתי שערות שאמרו צריך שיהא בעיקרן גומות רב מלכיו אמר רב אדא בר אהבה גומות אע"פ שאין בו שערות: בלורית - בפרק אין מעמידין בע"ז (דף כט.) ת"ר עובד כוכבים המסתפר מישראל כו' וכמה אמר רב מלכיו אמר רב אדא שלש אצבעות לכל רוח והיינו מתניתא: אפר מקלה - הכא ושמעתא היא דלאו אמתני' קאי אלא מילתא באנפי נפשה קאמר אסור לו לאדם כו': גבינה - נמי באין מעמידין דקתני במשנה וגבינות בית אונייקי ובעי בגמרא מ"ט אמר רב מלכיא אמר רב אדא מפני שמחליקין כו' והיינו משנה דאמתני' קאי: מתני' ומתנית' - רב פפא אסימנא דרב מלכיו קאי לגרועי מיניה שפחות דכולהו מתני' רב מלכיא אמרינהו כלומר משנה דשפחות דאוקמת כרב מלכיו רב מלכיא אמרה ומתניתא דקאמר לאו דוקא אלא דבסימנא דרב מלכיו ליכא מתני' ושמעתתא רב מלכיו ומה שנשאר מן השמעתות בסימנו של רב מלכיו דהיינו שפוד וגומות רב מלכיו אמרינהו והיינו דקאמר איכא בינייהו שפחות ולא קאמר שפחות ואפר מקלה אלא שפחות גרידא מגרעינן ודרב מלכיו כדקאי קאי: מתניתא מלכתא - משניות וברייתות עיקר הן והיינו סימן מי ששמו דומה לנקבה מוקמינן כולהו מתנייתא דהוו נמי לשון נקבה אליביה והיינו רב מלכיא ששמו דומה לנקבה ומשמעותו של שם נמי משמע לשון מלכות והיינו משניות וברייתות שהן עיקר ולא שמעתות ואית דמפרש איכא בינייהו שפחות ומקלה משמע שפחות ושכנגדה כך לשון ח"ה: ריבדא - מכה: כוסילתא - כלי שמכה בו בלע"ז פליימא: מתני' היה לבוש כלאים - אחד מן השוק ולא נזיר:

על עבודת כוכבים ביד חייב. פי' הקונטרס חייב מיתה בכדרכה ולקי שלא כדרכה מלא תעבדם יתירא בכלי פטור דאינו בכלל עבודה דאינו (חייב) אלא ביד: מחוי ליה רב ששת בין פירקי. לפ"ה כדאיתא שתים מכאן ושתים מכאן ולפר"ת כמו שפירש בשבועות (דף ג.): לא יגלחו. וא"ת מאי מייתי מלא יגלחו הא גבי כהנים כתיבא וי"ל דגמרינן מיניה: רב אשי אומר מכתו מוכחת עליו. וכן הלכה:

מכות כא.

Navigate the library