Makkot 10a · Talmud

דִּכְתִיב: ״גִּלְעָד קִרְיַת פֹּעֲלֵי אָוֶן עֲקֻבָּה מִדָּם״, מַאי ״עֲקוּבָּה מִדָּם״? אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: שֶׁהָיוּ עוֹקְבִין לַהֲרוֹג נְפָשׁוֹת. וּמַאי שְׁנָא מֵהַאי גִּיסָא וּמֵהַאי גִּיסָא דִּמְרַחֲקִי, וּמַאי שְׁנָא מְצִיעָאֵי דִּמְקָרְבִי? אָמַר אַבָּיֵי: בִּשְׁכֶם נָמֵי שְׁכִיחִי רוֹצְחִים, דִּכְתִיב: ״וּכְחַכֵּי אִישׁ גְּדוּדִים חֶבֶר כֹּהֲנִים, דֶּרֶךְ יְרַצְּחוּ שֶׁכְמָה וְגוֹ׳״, מַאי ״חֶבֶר כֹּהֲנִים״? אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: שֶׁהָיוּ מִתְחַבְּרִין לַהֲרוֹג נְפָשׁוֹת, כְּכֹהֲנִים הַלָּלוּ שֶׁמִּתְחַבְּרִין לַחְלוֹק תְּרוּמוֹת בְּבֵית הַגֳּרָנוֹת. וְתוּ לֵיכָּא? וְהָא כְּתִיב: ״וַעֲלֵיהֶם תִּתְּנוּ אַרְבָּעִים וּשְׁתַּיִם עִיר״! אָמַר אַבָּיֵי: הַלָּלוּ, קוֹלְטוֹת בֵּין לְדַעַת בֵּין שֶׁלֹּא לְדַעַת. הַלָּלוּ – לְדַעַת קוֹלְטוֹת, שֶׁלֹּא לְדַעַת אֵינָן קוֹלְטוֹת. וְחֶבְרוֹן עִיר מִקְלָט הֲוַא[י]? וְהָכְתִיב: ״וַיִּתְּנוּ לְכָלֵב אֶת חֶבְרוֹן כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה״! אָמַר אַבָּיֵי: פַּרְווֹדֶהָא, דִּכְתִיב: ״וְאֶת שְׂדֵה הָעִיר וְאֶת חֲצֵרֶיהָ נָתְנוּ לְכָלֵב בֶּן יְפֻנֶּה״. וְקֶדֶשׁ עִיר מִקְלָט הֲוַאי? וְהָכְתִיב: ״וְעָרֵי מִבְצָר הַצִּדִּים צֵר וְחַמַּת רַקַּת וְכִנָּרֶת וְגוֹ׳ וְקֶדֶשׁ וְאֶדְרֶעִי וְעֵין חָצוֹר״, וְתַנְיָא: עָרִים הַלָּלוּ אֵין עוֹשִׂין אוֹתָן לֹא טִירִין קְטַנִּים וְלֹא כְּרַכִּים גְּדוֹלִים אֶלָּא עֲיָירוֹת בֵּינוֹנִיּוֹת! אָמַר רַב יוֹסֵף: תַּרְתֵּי קֶדֶשׁ הֲוַאי. (אָמַר) רַב אָשֵׁי [אָמַר]: כְּגוֹן סְלֵיקוּם וְאַקְרָא דִּסְלֵיקוּם. גּוּפָא: עָרִים הַלָּלוּ, אֵין עוֹשִׂין אוֹתָן לֹא טִירִין קְטַנִּים וְלֹא כְּרַכִּין גְּדוֹלִים, אֶלָּא עֲיָירוֹת בֵּינוֹנִיּוֹת. וְאֵין מוֹשִׁיבִין אוֹתָן אֶלָּא בִּמְקוֹם מַיִם, וְאִם אֵין שָׁם מַיִם – מְבִיאִין לָהֶם מַיִם. וְאֵין מוֹשִׁיבִין אוֹתָן אֶלָּא בִּמְקוֹם שְׁווֹקִים, וְאֵין מוֹשִׁיבִין אוֹתָן אֶלָּא בִּמְקוֹם אוּכְלוּסִין. נִתְמַעֲטוּ אוּכְלוּסֵיהֶן – מוֹסִיפִין עֲלֵיהֶן. נִתְמַעֲטוּ דִּיּוּרֵיהֶן – מְבִיאִין לָהֶם כֹּהֲנִים לְוִיִּם וְיִשְׂרְאֵלִים. וְאֵין מוֹכְרִין בָּהֶן לֹא כְּלֵי זַיִין, וְלֹא כְּלֵי מְצוּדָה, דִּבְרֵי רַבִּי נְחֶמְיָה. וַחֲכָמִים מַתִּירִין. וְשָׁוִין שֶׁאֵין פּוֹרְסִין בְּתוֹכָן מְצוּדוֹת, וְאֵין מַפְשִׁילִין לְתוֹכָן חֲבָלִים, כְּדֵי שֶׁלֹּא תְּהֵא רֶגֶל גּוֹאֵל הַדָּם מְצוּיָה שָׁם. אָמַר רַבִּי יִצְחָק: מַאי קְרָא? ״וְנָס אֶל אַחַת מִן הֶעָרִים הָאֵל וָחָי״ – עֲבֵיד לֵיהּ מִידֵּי דְּתֶהְוֵי לֵיהּ חִיּוּתָא. תָּנָא: תַּלְמִיד שֶׁגָּלָה – מַגְּלִין רַבּוֹ עִמּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וָחַי״ – עֲבֵיד לֵיהּ מִידֵּי דְּתֶהְוֵי לֵיהּ חִיּוּתָא. אָמַר רַבִּי זְעֵירָא: מִכָּאן שֶׁלֹּא יִשְׁנֶה אָדָם לְתַלְמִיד שֶׁאֵינוֹ הָגוּן. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הָרַב שֶׁגָּלָה – מַגְּלִין יְשִׁיבָתוֹ עִמּוֹ. אִינִי? וְהָא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מִנַּיִן לְדִבְרֵי תוֹרָה שֶׁהֵן קוֹלְטִין? שֶׁנֶּאֱמַר: ״אֶת בֶּצֶר בַּמִּדְבָּר וְגוֹ׳״, [וּכְתִיב בָּתְרֵיהּ:] ״וְזֹאת הַתּוֹרָה״. לָא קַשְׁיָא, הָא – בְּעִידָּנָא דְּעָסֵיק בַּהּ, הָא – בְּעִידָּנָא דְּלָא עָסֵיק בַּהּ. וְאִי בָּעֵית אֵימָא, מַאי קוֹלְטִין – מִמַּלְאַךְ הַמָּוֶת. כִּי הָא דְּרַב חִסְדָּא הֲוָה יָתֵיב וְגָרֵיס בְּבֵי רַב, וְלָא הֲוָה קָא יָכֵיל שְׁלִיחָא [דְּמַלְאֲכָא דְּמוֹתָא] לְמִיקְרַב לְגַבֵּיהּ, דְּלָא הֲוָה שָׁתֵיק פּוּמֵּיהּ מִגִּירְסָא, סְלֵיק וִיתֵיב אַאַרְזָא דְּבֵי רַב, פְּקַע אַרְזָא וּשְׁתֵיק, וִיכֵיל לֵיהּ. אָמַר רַבִּי תַּנְחוּם בַּר חֲנִילַאי: מִפְּנֵי מָה זָכָה רְאוּבֵן לִימָּנוֹת בְּהַצָּלָה תְּחִלָּה? מִפְּנֵי שֶׁהוּא פָּתַח בְּהַצָּלָה תְּחִלָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיִּשְׁמַע רְאוּבֵן וַיַּצִּלֵהוּ מִיָּדָם״. דָּרַשׁ רַבִּי שִׂמְלַאי: מַאי דִּכְתִיב: ״אָז יַבְדִּיל מֹשֶׁה שָׁלֹשׁ עָרִים בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן מִזְרְחָה [שָׁמֶשׁ]״? אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה: הַזְרַח שֶׁמֶשׁ לָרוֹצְחִים. אִיכָּא דְּאָמְרִי אָמַר לוֹ: הִזְרַחְתָּ שֶׁמֶשׁ לָרוֹצְחִים. דָּרַשׁ רַבִּי סִימַאי: מַאי דִּכְתִיב: ״אֹהֵב כֶּסֶף לֹא יִשְׂבַּע כֶּסֶף וּמִי אֹהֵב בֶּהָמוֹן לֹא תְבוּאָה״? ״אֹהֵב כֶּסֶף לֹא יִשְׂבַּע כֶּסֶף״ – זֶה מֹשֶׁה רַבֵּינוּ, שֶׁהָיָה יוֹדֵעַ שֶׁאֵין שָׁלֹשׁ עָרִים שֶׁבְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן קוֹלְטוֹת עַד שֶׁלֹּא נִבְחֲרוּ שָׁלֹשׁ בְּאֶרֶץ כְּנַעַן, וְאָמַר: מִצְוָה שֶׁבָּאָה לְיָדִי אֲקַיְּימֶנָּה. ״וּמִי אֹהֵב בֶּהָמוֹן לֹא תְבוּאָה״ – לְמִי נָאֶה לְלַמֵּד בְּהָמוֹן? מִי שֶׁכׇּל תְּבוּאָה שֶׁלּוֹ. וְהַיְינוּ דְּאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: ״מַאי דִּכְתִיב מִי יְמַלֵּל גְּבוּרוֹת ה׳ יַשְׁמִיעַ כׇּל תְּהִלָּתוֹ״? לְמִי נָאֶה (לְלַמֵּד) [לְמַלֵּל] גְּבוּרוֹת ה׳ – מִי שֶׁיָּכוֹל לְהַשְׁמִיעַ כׇּל תְּהִלָּתוֹ. וְרַבָּנַן, וְאִיתֵּימָא רַבָּה בַּר מָרִי, אָמַר: ״מִי אֹהֵב בֶּהָמוֹן לוֹ תְּבוּאָה״ – כׇּל הָאוֹהֵב (לִמְלַמֵּד) בֶּהָמוֹן – לוֹ תְבוּאָה. יְהַבוּ בֵּיהּ רַבָּנַן עֵינַיְיהוּ בְּרָבָא בְּרֵיהּ דְּרַבָּה. (סִימָן: אָשֵׁי לִלְמוֹד, רָבִינָא לְלַמֵּד). רַב אָשֵׁי אָמַר: כׇּל הָאוֹהֵב לִלְמוֹד בֶּהָמוֹן – לוֹ תְּבוּאָה. וְהַיְינוּ דְּאָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא: מַאי דִּכְתִיב: ״חֶרֶב אֶל הַבַּדִּים וְנֹאָלוּ״? חֶרֶב עַל צַוְּארֵי שׂוֹנְאֵיהֶם שֶׁל תַּלְמִידֵי חֲכָמִים, שֶׁיּוֹשְׁבִין וְעוֹסְקִין בַּתּוֹרָה בַּד בְּבַד, וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁמִּטַּפְּשִׁין – כְּתִיב הָכָא: ״וְנֹאָלוּ״, וּכְתִיב הָתָם: ״אֲשֶׁר נוֹאַלְנוּ״. וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁחוֹטְאִין, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַאֲשֶׁר חָטָאנוּ״. וְאִיבָּעֵית אֵימָא מֵהָכָא: ״נוֹאֲלוּ שָׂרֵי צֹעַן״. רָבִינָא אָמַר: כׇּל הָאוֹהֵב לְלַמֵּד בֶּהָמוֹן – לוֹ תְּבוּאָה. וְהַיְינוּ דְּאָמַר רַבִּי: הַרְבֵּה תּוֹרָה לָמַדְתִּי מֵרַבּוֹתַי, וּמֵחֲבֵירַי יוֹתֵר מֵהֶם, וּמִתַּלְמִידַי יוֹתֵר מִכּוּלָּן. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: מַאי דִּכְתִיב: ״עֹמְדוֹת הָיוּ רַגְלֵינוּ בִּשְׁעָרַיִךְ יְרוּשָׁלִָם״? מִי גָּרַם לְרַגְלֵינוּ שֶׁיַּעַמְדוּ בַּמִּלְחָמָה – שַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלַםִ, שֶׁהָיוּ עוֹסְקִים בַּתּוֹרָה. וְאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: מַאי דִּכְתִיב: ״שִׁיר הַמַּעֲלוֹת לְדָוִד שָׂמַחְתִּי בְּאֹמְרִים לִי בֵּית ה׳ נֵלֵךְ״? אָמַר דָּוִד לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, שָׁמַעְתִּי בְּנֵי אָדָם שֶׁהָיוּ אוֹמְרִים: ״מָתַי יָמוּת זָקֵן זֶה, וְיָבֹא שְׁלֹמֹה בְּנוֹ וְיִבְנֶה בֵּית הַבְּחִירָה וְנַעֲלֶה לָרֶגֶל?״, וְשָׂמַחְתִּי. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: ״כִּי טוֹב יוֹם בַּחֲצֵרֶיךָ מֵאָלֶף״ – טוֹב לִי יוֹם אֶחָד שֶׁאַתָּה עוֹסֵק בַּתּוֹרָה לְפָנַי, מֵאֶלֶף עוֹלוֹת שֶׁעָתִיד שְׁלֹמֹה בִּנְךָ לְהַקְרִיב לְפָנַי עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ. וּמְכֻוּוֹנוֹת לָהֶם דְּרָכִים וְכוּ׳. תַּנְיָא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר:

עוקבין - אורבין: מהאי גיסא ומהאי גיסא דמרחקי - חברון וקדש רחוקות מגבולי הארץ. שני רביעי הארץ וההורג בסוף הגבול צריך לנוס רביע הארץ: ומ"ש מציעאי דמקרבי - ההורג בין חברון לשכם ובין שכם לקדש קרוב למקלט מיכן ומיכן: בין לדעת בין שלא לדעת - בין שברח שם לדעת קליטה בין [שלא] ברח שם (שלא) לדעת [קליטה] שלא היה יודע שהיא קולטת: פרוודהא - כפרים וחצרים הסמוכות לה ונקראות על שמה נתנו לכלב: וערי מבצר - כרכים גדולים שהיו בנחלת נפתלי הצדים צר וגו': ערים הללו - ערי מקלט: טירין קטנים - לפי שאין מזונות מצויין שם: ולא כרכים גדולים - שהכל נקבצים שם תמיד ויהא רגל גואל הדם מצויה שם ויארוב לו: כגון סליקום - עיר מבצר ויש כפר סמוך הנקרא אקרא דסליקום כך קדש העיר מבצר ועיר בינוני סמוכה לה הנקראת על שמה: ואם אין שם מים - כשנפלו בגורל בימי יהושע ללוים הביאו להם אמות מים אחרי כן מן הנהרות הרחוקים: במקום שווקים - שימצאו מזונות לקנות: במקום אוכלוסין - שיהו כפרים ויישוב סמוכים להם שלא יבואו גואלי הדם מרובים על העיר בחיל: כלי זיין - שלא יקנה גואל הדם שם זיין ויהרוג שאם יביא כלי זיין ממקומו ירגישו בו: וכלי מצודה - אף בהם הורגין חיות: מאי קרא - דמתקנינן להו לרוצחין דבר שצריכין לו: לתלמיד שאינו הגון - שלא יביאוהו עונותיו לידי הריגה בשוגג ויגלה דאמרי' לקמן (עמוד ב) שאינו מצוי אלא ברשעים: לימנות בהצלה תחלה - שפתח הכתוב בו בערי מקלט תחלה: הזרח שמש לרוצחים - להכין להם חיותם כגון הנך מילי דלעיל: הזרחת שמש לרוצחים - בהבדלה זו ויפה עשית: ללמד בהמון - לדרוש ברבים: שכל תבואה שלו - שבקי במקרא במשנה ובהלכות ובאגדות: ורבנן ואיתימא רב מרי אמרי מי אוהב בהמון וגו' האוהב ת"ח לו תבואה. התורה מחזרת עליו ועל זרעו כדאמרינן בעלמא (שבת דף כג:) האי מאן דרחים רבנן הויין ליה בנין רבנן: [יהבו רבנן עינייהו ברבה - שהיה אוהב תלמידי חכמים ביותר והיו לו בנים ת"ח]: רב אשי אמר כו' - בדרב אשי גרסי' ללמוד בדרבינא גרסי' ללמד: ללמד בהמון - עם חברים רבים: נואלו שרי צוען - נשאו שרי נוף. אלמא הנואל נשא לחטוא: ללמד בהמון - מרבה תלמידים: לו תבואה - לפי שעל ידיהם ירבה הפלפול ונותן לב לתרץ קושיותיהם: בשעריך - בשביל שעריך: מאלף עולות כו' - מקרא כתוב אלף עולות יעלה שלמה וגו' (מלכים א ג׳:ד׳):

מכות י.

Navigate the library