Makkot 16b · Talmud

הָתָם, גַּבְרָא בַּר תַּשְׁלוּמִין הוּא, וְשִׁיעְבּוּדָא דְּגֵר הוּא דְּקָא פָקַע. וְהָא אִיכָּא פֵּאָה, דְּרַחֲמָנָא אָמַר ״לֹא תְכַלֶּה פְּאַת וְגוֹ׳״ ״לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם וְגוֹ׳״, דְּמַשְׁכַּחַתְּ לַהּ בְּקִיְּימוֹ וְלֹא קִיְּימוֹ, בִּיטְּלוֹ וְלֹא בִּיטְּלוֹ! דִּתְנַן: מִצְוַת פֵּאָה לְהַפְרִישׁ מִן הַקָּמָה. לֹא הִפְרִישׁ מִן הַקָּמָה – מַפְרִישׁ מִן הָעוֹמָרִין. לֹא הִפְרִישׁ מִן הָעוֹמָרִין – מַפְרִישׁ מִן הַכְּרִי, עַד שֶׁלֹּא מֵירַח. מֵירְחוֹ – מְעַשֵּׂר וְנוֹתֵן לוֹ! כִּדְרַבִּי יִשְׁמָעֵאל, דְּאָמַר: אַף מַפְרִישׁ מִן הָעִיסָּה. וּלְרַבִּי יִשְׁמָעֵאל נָמֵי מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ, דַּאֲכַל עִיסָּה! אֶלָּא, ״זֹאת וְעוֹד אַחֶרֶת״ – אַהָא, אֲבָל אוֹנֵס – לָא. דְּהֵיכָא אָמְרִינַן עַל דַּעַת רַבִּים אֵין לוֹ הֲפָרָה – לִדְבַר הָרְשׁוּת, אֲבָל לִדְבַר מִצְוָה – יֵשׁ לוֹ הֲפָרָה. כִּי הָא דְּהָהוּא מַקְרֵי דַרְדְּקֵי דַּהֲוָה פָּשַׁע בְּיָנוֹקֵי, אַדְּרֵיהּ רַב אַחָא, וְאַהְדְּרֵיהּ רָבִינָא, דְּלָא אִשְׁתְּכַח דְּדָיֵיק כְּווֹתֵיהּ. וְהָאוֹכֵל נְבֵילוֹת וּטְרֵיפוֹת שְׁקָצִים וּרְמָשִׂים וְכוּ׳. אָמַר רַב יְהוּדָה: הַאי מַאן דַּאֲכַל בִּינִיתָא דְּבֵי כְרָבָא – מַלְקִינַן לֵיהּ מִשּׁוּם ״שֶׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ עַל הָאָרֶץ״. הָהוּא דַּאֲכַל בִּינִיתָא דְּבֵי כְרָבָא וְנַגְּדֵיהּ רַב יְהוּדָה. אָמַר אַבָּיֵי: אָכַל פּוּטִיתָא – לוֹקֶה אַרְבָּעָה. נְמָלָה – לוֹקֶה חָמֵשׁ, מִשּׁוּם ״שֶׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ עַל הָאָרֶץ״. צִרְעָה – לוֹקֶה שֵׁשׁ, מִשּׁוּם שֶׁרֶץ הָעוֹף. אָמַר רַב אַחַאי: הַמְשַׁהֶה אֶת נְקָבָיו עוֹבֵר מִשּׁוּם ״לֹא תְשַׁקְּצוּ״. אָמַר רַב בִּיבִי בַּר אַבָּיֵי: הַאי מַאן דְּשָׁתֵי בְּקַרְנָא דְּאוּמָּנָא קָא עָבַר מִשּׁוּם ״לֹא תְשַׁקְּצוּ״. אָמַר רָבָא בַּר רַב הוּנָא: רִיסֵּק תִּשְׁעָה נְמָלִים וְהֵבִיא אֶחָד חַי וְהִשְׁלִימָן לִכְזַיִת – לוֹקֶה שֵׁשׁ, חָמֵשׁ – מִשּׁוּם בְּרִיָּה, וְאֶחָד – מִשּׁוּם כְּזַיִת נְבֵילָה. רָבָא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אֲפִילּוּ שְׁנַיִם וְהוּא. רַב יוֹסֵף אָמַר: אֲפִילּוּ אַחַד וְהוּא. וְלָא פְּלִיגִי, הָא – בְּרַבְרְבֵי, וְהָא – בְּזוּטְרֵי. ״אָכַל טֶבֶל וּמַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן״ כּוּ׳. אָמַר רַב: אָכַל טֶבֶל שֶׁל מַעְשַׂר עָנִי – לוֹקֶה. כְּמַאן – כִּי הַאי תַּנָּא, דְּתַנְיָא, אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: יָכוֹל לֹא יְהֵא חַיָּיב אֶלָּא עַל הַטֶּבֶל שֶׁלֹּא הוּרַם מִמֶּנּוּ כׇּל עִיקָּר; הוּרַם מִמֶּנּוּ תְּרוּמָה גְּדוֹלָה וְלֹא הוּרַם מִמֶּנּוּ מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן, מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן וְלֹא מַעֲשֵׂר שֵׁנִי, וַאֲפִילּוּ מַעְשַׂר עָנִי, מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״לֹא תוּכַל לֶאֱכֹל בִּשְׁעָרֶיךָ וְגוֹ׳״ וּלְהַלָּן הוּא אוֹמֵר: ״וְאָכְלוּ בִשְׁעָרֶיךָ וְשָׂבֵעוּ״, מָה לְהַלָּן מַעְשַׂר עָנִי, אַף כָּאן מַעְשַׂר עָנִי, וְאָמַר רַחֲמָנָא: ״לֹא תוּכַל״. אָמַר רַב יוֹסֵף: כְּתַנָּאֵי, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אֵין צָרִיךְ לִקְרוֹת אֶת הַשֵּׁם עַל מַעְשַׂר עָנִי שֶׁל דְּמַאי, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים:

התם גברא בר תשלומין הוא - כששרפו ולא נתחייב מלקות בביטול זה והאי דלא משלם משום דשיעבודא דגר קא פקע לאחר זמן: תעזוב אותם - וקא סבר תעזוב לאחר עבירת הלאו משמע לא תכלה ואם כליתיה תעזוב אותם: משכחת לה בביטלו - כגון שטחן את החטין דתו לית ליה לקיומיה לעשה שהרי קנאן בשינוי כדתניא דבעודן חטה היא מחייבו ליתנה אבל אם טחנן לא: מירחו - ונתחייב במעשר מעשר תחלה את הכרי ואחר כך נותן לו הפאה שלא להפסיד את העני שהלקט והשכחה והפאה פטורין מן המעשר וזה הביאן לידי חיוב: אבל לדבר מצוה - כגון הכא דכל ימיו בעמוד והחזיר קאי יש לו הפרה: דהוה פשע בינוקי - מכה אותם יותר מדאי: אדריה רב אחא - שלא ילמד עוד תינוקות: ביניתא דבי כרבא - תולעת הנמצאת בכרוב שקורין צייל"א: אכל פוטיתא - בלע שרץ המים: לוקה ארבעה - שני לאוין כתובין בשרץ המים אחד בתורת כהנים (יא) ואחד במשנה תורה (יד) ושני לאוין כתובין בשרץ סתם (. ולא) תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ השורץ ולא תטמאו בהם ומשמע בין שרץ המים בין שרץ הארץ הרי ד': נמלה - בלע נמלה חיה הואיל ובריה שלימה היא אכילתה בכל שהוא ולוקה חמש שני לאוין הכתובין בשרץ סתם כמו שפירשתי ושלשה לאוין הכתובין בשרץ הארץ בתורת כהנים: צרעה לוקה שש - חמש משום שרץ הארץ ואחד משום שרץ העוף דכתיב במשנה תורה (יד) וכל שרץ העוף טמא הוא לכם לא יאכלו אבל לא תשקצו את נפשותיכם בבהמה ובעוף וגו' הכתוב בפרשת קדושים תהיו אינו מן המנין דלאו בשרץ כתיב ואע"ג דכתיב ביה אשר תרמש האדמה לשון בריות גדולות הוא ושרץ לשון קטנה ונמוכה שנכרת בהלוכה בקושי ונראית כרוחשת: בקרנא דאומנא - מקיזי דם בקרן במציצה: ריסק - מיעך וכיתת וביטלן מתורת בריה: משום כזית נבלה: שכשבולעו הוא מת ומצטרף לכזית נבלה: אפילו שנים - מרוסקין והוא אם גדולים הן להיות כזית בין שלשתם כדמפרש ואזיל ולא פליגי: טבל של מעשר עני - שהופרשו כל מעשרותיו חוץ מזה לוקה ואע"ג דמעשר עני אין בו קדושה שהרי לזרים נאכל ובכל מקום אפ"ה טביל: מה להלן מעשר עני - דכתיב לגר ליתום ולאלמנה ובענינא דשנה השלישית אף בשעריך האמור כאן יש ללמוד ממנו מעשר עני וה"ק לא תוכל לאכול טבל בעוד שהמעשר בתוכו שכתב בו בשעריך: אין צריך לקרות את השם - [דאמרינן] (סוטה דף מח.) דיוחנן כה"ג שלח בכל גבול ישראל וראה את עמי הארץ חשודין על המעשרות חוץ מתרומה גדולה אמר להן לישראל בניי כשם שהתרומה במיתה כך הטבל במיתה עמד ותיקן הלוקח מעם הארץ יפריש כל המעשרות ומעכבן לעצמו ואוכל מעשר ראשון שהרי מותר לזרים ומעשר שני אוכלו בירושלים ואם שנת מעשר עני היא נחלקו ר' אליעזר וחכמים וקאמר ר' אליעזר דלא מיבעי אפרושי מספק דלא צריך אלא אפילו לקרות עליו את השם ולומר מעשר עני של כרי זה יהא בצפונו או בדרומו נמי לא צריך:

ביניתא דבי כרבא. פי' הקונט' תולעת הנמצאת בכרוב ונקר' צייל"א וקשה דמאי קמ"ל פשיטא דשרץ גמור הוא ופר"ת ביניתא כמו דג קטן הנמצא במחרישה וקמ"ל דאע"ג דנמצא במים היה מותר לפי שיש לו קשקשים אפ"ה לוקה אע"ג דאי הוי במים טהור: ריסק ט' נמלים ואחד חי. פי' שלם אבל ודאי הוה מת דאי ר"ל חי ממש א"כ היאך משלים לכזית נבילות וא"ת ול"ל שיהא שלם בכזית ממנו לילקי משום לאו דשרצים דלכך אתא אכילה דשרצים לומר דאי איכא כזית הרבה ואכל חד זית חייב דליכא למימר דאתא לומר דבעינן דאית ביה כזית ולעולם בעינן שיהא שלם דהא ליתא דנמלה כל שהוא חייב א"כ על כרחך אכילה אתא למידרש היכא דאיכא ה' זיתים או ד' ואכל חד מינייהו דחייב וי"ל לכך נקט אחד שלם דאיכא לאוי דשרצים דלא נכתבו בלשון אכילה ומאותם לא ילקה עד שיאכל הבריה שלימה אבל ודאי היכא דכתיב ביה לאו בלשון אכילה לקי אף כשהבריה אינה שלימה אבל קשה היכא יצטרף אותו שלם לכזית נבילות והלא אין איסור נבלה חל עליו דה"נ אמר במס' מעילה פרק קדשי מזבח (מעילה דף טז. ושם) דאין איסור נבילה חל על איסור (נבלת) בהמה טמאה וי"ל דהכא אתיא כמאן דאית ליה איסור חל על איסור דאיכא מאן דאמר התם דלאכילה נמי מצטרפין ללקות משום נבלה טמאה וטהורה ואע"ג שאין איסור כולל ולא איסור מוסיף והטעם משום דמצינו דאיסור נבלה חל על איסור דחלב ואפילו למאן דלית ליה איסור חל על איסור כלל אמרינן נמי דטמאים מצטרפין מהאי טעמא [וע"ע תוס' חולין צו: ד"ה ור' יהודה]: ואפילו שנים והוא וא"ת ומאי חידוש הוא בשנים יותר מבעשר כיון דבשנים [והוא] איכא כזית וי"ל דקמ"ל רבותא טפי דכיון דעתה כשהוא חי שלם משלימו לכזית אע"פ שאם היה מרוסק כמו האחר לא היה משלימו לכזית אבל בט' נמלים דאיכא סגי אפילו נתרסקו כולם היה משלים שיש מהם הרבה: ולא פליגי הא ברברבי הא בזוטרי. פי' ברברבי אחד והוא ולא ידענא כיון דנחית להכי לימא בחד לבד לוקה שש משום בריה ומשום כזית נבלה ושמא לא שכיח דבחד איכא כזית:

מכות טז:

Navigate the library