Makkot 4a · Talmud

חָסֵר קוּרְטוֹב, שֶׁנָּפַל לְתוֹכָן קוּרְטוֹב יַיִן, וּמַרְאֵיהֶן כְּמַרְאֵה יַיִן, וְנָפְלוּ לַמִּקְוֶה – לֹא פְּסָלוּהוּ. וְכֵן שְׁלֹשָׁה לוּגִּין מַיִם חָסֵר קוּרְטוֹב, שֶׁנָּפַל לְתוֹכָן קוּרְטוֹב חָלָב, וּמַרְאֵיהֶן כְּמַרְאֵה מַיִם, וְנָפְלוּ לַמִּקְוֶה – לֹא פְּסָלוּהוּ. רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי אוֹמֵר: הַכֹּל הוֹלֵךְ אַחַר הַמַּרְאֶה. הָא מִיבַּעְיָא בָּעֵי לַהּ רַב פָּפָּא. דְּבָעֵי רַב פָּפָּא: רַב תָּנֵי: ״חָסֵר קוּרְטוֹב״ בְּרֵישָׁא, אֲבָל שְׁלֹשָׁה לוּגִּין, לְתַנָּא קַמָּא פָּסְלִי, וַאֲתָא רַבִּי יוֹחָנָן לְמֵימַר: הַכֹּל הוֹלֵךְ אַחַר הַמַּרְאֶה, וְרַב אוֹמֵר כְּרַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי. אוֹ דִּלְמָא רַב לָא תָּנֵי: ״חָסֵר קוּרְטוֹב״ בְּרֵישָׁא, וְרַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי – כִּי פְּלִיג, אַסֵּיפָא הוּא דִּפְלִיג, וְרַב דְּאָמַר – כְּדִבְרֵי הַכֹּל? לְרַב פָּפָּא מִיבַּעְיָא לֵיהּ, לְרָבָא פְּשִׁיטָא לֵיהּ. אָמַר רַב יוֹסֵף: לָא שְׁמִיעָא לִי הָא שְׁמַעְתָּא. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: אַתְּ אֲמַרְתְּ לַהּ נִיהֲלַן, וְהָכִי אֲמַרְתְּ נִיהֲלַן, דְּרַב לָא תָּנֵי ״חָסֵר קוּרְטוֹב״ בְּרֵישָׁא, וְרַבִּי יוֹחָנָן אַסֵּיפָא פְּלִיג, וְרַב דְּאָמַר כְּדִבְרֵי הַכֹּל. וְאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: חָבִית מְלֵיאָה מַיִם שֶׁנָּפְלָה לַיָּם הַגָּדוֹל, הַטּוֹבֵל שָׁם – לֹא עָלְתָה לוֹ טְבִילָה. חָיְישִׁינַן לִשְׁלֹשָׁה לוּגִּין שֶׁלֹּא יְהוּ בְּמָקוֹם אֶחָד. וְדַוְקָא לַיָּם הַגָּדוֹל, דְּקָאֵי וְקָיְימָא, אֲבָל נַהֲרָא בְּעָלְמָא – לָא. תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: חָבִית מְלֵיאָה יַיִן שֶׁנָּפְלָה לַיָּם הַגָּדוֹל, הַטּוֹבֵל שָׁם – לֹא עָלְתָה לוֹ טְבִילָה. חָיְישִׁינַן לִשְׁלֹשָׁה לוּגִּין שְׁאוּבִין שֶׁלֹּא יְהוּ בְּמָקוֹם אֶחָד. וְכֵן כִּכָּר שֶׁל תְּרוּמָה שֶׁנָּפַל שָׁם – טָמֵא. מַאי ״וְכֵן״? מַהוּ דְּתֵימָא, הָתָם אוֹקֵי גַּבְרָא אַחֶזְקֵיהּ, הָכָא אוֹקֵי תְּרוּמָה אַחֶזְקַהּ, קָא מַשְׁמַע לַן. מַתְנִי׳ ״מְעִידִין אָנוּ בְּאִישׁ פְּלוֹנִי שֶׁחַיָּיב לַחֲבֵירוֹ מָאתַיִם זוּז״, וְנִמְצְאוּ זוֹמְמִין – לוֹקִין וּמְשַׁלְּמִין, שֶׁלֹּא הַשֵּׁם הַמְּבִיאָן לִידֵי מַכּוֹת מְבִיאָן לִידֵי תַּשְׁלוּמִין, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: כׇּל הַמְשַׁלֵּם – אֵינוֹ לוֹקָה. ״מְעִידִין אָנוּ בְּאִישׁ פְּלוֹנִי שֶׁהוּא חַיָּיב מַלְקוֹת אַרְבָּעִים״, וְנִמְצְאוּ זוֹמְמִין – לוֹקִין שְׁמוֹנִים, מִשּׁוּם: ״לֹא תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁקֶר״, וּמִשּׁוּם: ״וַעֲשִׂיתֶם לוֹ כַּאֲשֶׁר זָמַם״, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵין לוֹקִין אֶלָּא אַרְבָּעִים.

חסר קורטוב גרסינן - הכא ברישא ובסיפא: לא פסלוהו - משום דחסרו קורטוב אבל אי הוו מעיקרא שלשת לוגין שלמים ונפל לתוכן קורטוב יין ומראיהן כמראה יין פסלוהו והא דתני רבי חייא הורידו את המקוה כי האי תנא סבירא ליה: לא פסלוהו - טעמא דסיפא נמי משום דחסר קורטוב הוי וגבי יין נמי הוי מצי למיתני כי האי גוונא ברישא וניתנינהו בחדא בבא הכי שלשת לוגין מים חסר קורטוב שנפל לתוכן קורטוב יין או חלב בין שמראיהן כמראה מים בין שמראיהן כמראה יין לא פסלוהו אלא כי אורחא דמילתא קתני להו שהיין שהוא אדום הופך את המים ממראיהן אבל החלב אין דרכו להפוך את מראיתן: הכל הולך אחר המראה - וגבי יין אפילו הוו מעיקרא שלשת לוגין שלמין כיון דמראיהן כמראה יין לא פסלוהו ורב כוותיה סבר ליה וגבי חלב אע"ג דמעיקרא חסר קורטוב הוו משלים להו חלב: והא מיבעיא בעי לה כו' - אהא פרכינן דאוקימנא לרב כרבי יוחנן בן נורי ולא כרבנן: דבעי רב פפא - רב דאמר לעיל לא פסלוהו היכי תני מי תני חסר קורטוב ברישא ואי הוו שלמים פסלו ודלא כרב ואיהו דאמר כר' יוחנן או דלמא רב לא תני ברישא חסר קורטוב ואמרה למילתיה דלעיל אפילו כרבנן דרבנן תרוייהו בעו שיעורא וחזותא ורב דאמר כדברי הכל דכולי עלמא חזותא מיהת בעינן: לרבא פשיטא ליה - דרב תני חסר קורטוב ברישא דלא בעי תנא קמא אלא שיעורא ורב דקפיד נמי אחזותא כר' יוחנן בן נורי אמרה למילתיה: אמר רב יוסף לא שמיעא לי הא שמעתא - תלמידו של רב יהודה אני ולא שמעתי מפיו שמועה זו דאמרן לעיל בשמיה ג' לוגין מים שנפל לתוכן כו': א"ל אביי כו' - רב יוסף חלה ושכח תלמודו והיה אביי מזכירו מה שקיבל הימנו: ואת אמרת ניהלן - כששנית משנה זו אמרת לנו עליה ההיא מימרא דרב יהודה אמר רב ופירשת לנו דרב לא הוה תני חסר קורטוב ברישא ואמר למילתיה לדברי הכל: הטובל שם - באותו מקום: לא עלתה לו טבילה - שמא כל מים שהיו בחבית עומדים יחד ושמא בא זה ראשו ורובו במים שאובין וזה אחד מן הפוסלין את התרומה: אי אפשר לשלשת לוגין כו' - לא גרסינן דהא ודאי אפשר אלא חיישינן לשמא וסיפא דמילתא מוכחא דמשום שמא הוא דאמרינן לקמן טעמא משום דמוקמינן גברא אחזקיה: תניא נמי הכי - דחיישינן בים הגדול למשקין הנופלין בו שהם עומדים במקומם: חבית של יין גרסינן בברייתא והכי גרסינן בתוספתא (דמקואות פ"ה): וכן ככר של תרומה שנפל שם - אחר שטבל זה ועלה: טמא - שמא היין עומד במקומו ונטמא מחמת האדם וחזר וטימא את הככר: מאי וכן - פשיטא כיון דחיישת לשמא היין עומד במקומו איכא למיחש שנטמא הככר: מהו דתימא - אף על גב דלגבי טבילה חיישינן לגבי ככר לא חיישינן דהא מילתא ספיקא היא אי קאי יין בדוכתיה אי לא וגבי גברא הוא דאמרינן לא עלתה לו טבילה אוקי גברא אחזקיה. והוא טמא היה ובטבילת ספק אתה בא לטהרו אל תטהרנו מספק והכא אוקי תרומה אחזקה והיא בחזקת טהורה קיימא קמ"ל: מתני' שלא השם המחייבו מלקות מחייבו תשלומין - מלקות משום לא תענה ותשלומין משום כאשר זמם: השם - המקרא: כל המשלם אינו לוקה - דכתיב כדי רשעתו משום רשעה אחת אתה מחייבו ואי אתה מחייבו משום שתי רשעיות ובמסכת כתובות (דף לב.) מקשינן ונימא כל הלוקה אינו משלם וילקו כל הזוממין ולא ישלמו ומשנינן בפירוש רבתה תורה עדים זוממין לתשלומין ויליף לה התם: אין לוקין אלא ארבעים - משום כאשר זמם אבל משום לא תענה לא לקי כדמפרש בגמרא:

אמר רב יהודה אמר רב חבית מלאה מים. כך גיר' הקונטרס וקאמר לא עלתה לו טבילה משום מים שאובין ולא נראה דהא מדשוי להו השקה כמחוברים לטהרם מטומאה הוא הדין לענין טבילה נמי ועוד דאמרינן בביצה (דף יח: ושם) מטבילין כלי על גבי מימיו לטהרו והיכי סלקא ליה טבילה לגו מנא הא המים שבתוכו שאובין ולא מיערבי ובהשקה בעלמא. עדיף להו אלא ודאי נעשין מחוברין גם לענין טבילה לכך נראה דגרסינן במילתיה דרב יהודה חבית מלאה יין ולכך לא עלתה לו טבילה דמי הים קוו וקיימי ושמא עדיין הוא צבור ועומד במקומו ואיסור ניכר וטובל ביין אבל נהרא בעלמא לא דודאי מתערב במים ואז לא היה בעין ועלתה לו טבילה ומיירי ביין לבן שאינו משנה מראית המים דאי ביין אדום ניחזי אם שינה מראית המים אם לא: תניא נמי הכי חבית מלאה יין. וגם רש"י לא גריס הכא מים כי אם יין דאם לא כן מאי קאמר וכן ככר של תרומה שנפל לשם טמא והא [אפי'] בעינייהו ולא נתערבו מ"מ אינה מקבלת טומאה (וטהרה) [דטהרו] בהשקה דהרי הם מחוברין למקוה והכי תנן בביצה (דף יח:) מטבילין כלי ע"ג מימיו לטהרו: לוקין ומשלמין שלא השם המביאן לידי מכות מביאן לידי תשלומין. פי' מקרא דמביאן לידי מכות דהיינו מלא תענה אינו מביאן לידי תשלומין אלא מקרא ועשיתם לו כאשר זמם ומש"ה לוקה ומשלם משמע דאי ליכא אלא חד קרא אינו לוקה ומשלם וקשה הא אמרי' בהשוכר את הפועלים (ב"מ דף צא. ושם) החוסם פי פרה לדוש בה לוקה ומשלם אע"ג דליכא אלא חד לאו דלא תחסום לכך פירש ה"ר מאיר מבורגוני דה"ק שלא השם המביאן לידי מכות אינו צריך להביאן לידי תשלומין דתשלומין לא בעו אזהרה דאי בעו אזהרה ודאי לא לקי דלא למלקות אתא כי אם לתשלומין כדאמרינן (לקמן מכות דף יג:) לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד אין לוקין עליו אלא לא בעו אזהרה דליכא אזהרה בשן ועין וכתיב שלם ישלם בלא אזהרה הלכך לא תענה למלקות אתא וכן בהך דלא תחסום ע"כ דאזהרה דלא תחסום לא אתיא אלא למלקות דתשלומין ממילא נפקא דכיון דאינו רשאי לחסום דין הוא שישלם מה שראויה לאכול באותה שעה דליכא למימר דאזהרה אתא לממון ולא למלקות דאם כן לכתוב קרא בלשון עשה האכל שור בדישו ושמענא שפיר דאם לא האכיל חייב אלא ע"כ אזהרה כי אתא למלקות אתא:

מכות ד.

Navigate the library