Makkot 13b · Talmud

[יֶשְׁנָן] בִּכְלַל מַלְקוֹת אַרְבָּעִים, דִּבְרֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: חַיָּיבֵי כָרֵיתוֹת (יֶשְׁנוֹ) [יֶשְׁנָן] בִּכְלַל מַלְקוֹת אַרְבָּעִים, שֶׁאִם עָשׂוּ תְּשׁוּבָה בֵּית דִּין שֶׁל מַעְלָה מוֹחֲלִין לָהֶן. חַיָּיבֵי מִיתוֹת בֵּית דִּין אֵינוֹ בִּכְלַל מַלְקוֹת אַרְבָּעִים, שֶׁאִם עָשׂוּ תְּשׁוּבָה אֵין בֵּית דִּין שֶׁל מַטָּה מוֹחֲלִין לָהֶן. רַבִּי יִצְחָק אוֹמֵר: חַיָּיבֵי כָרֵיתוֹת בַּכְּלָל הָיוּ, וְלָמָּה יָצָאת כָּרֵת בַּאֲחוֹתוֹ – לְדוּנוֹ בְּכָרֵת וְלֹא בְּמַלְקוֹת. מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי יִשְׁמָעֵאל? דִּכְתִיב: ״אִם לֹא תִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כׇּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת״, וּכְתִיב: ״וְהִפְלָא ה׳ אֶת מַכֹּתְךָ״. הַפְלָאָה זוֹ אֵינִי יוֹדֵעַ מַה הִיא. כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר: ״וְהִפִּילוֹ הַשֹּׁפֵט וְהִכָּהוּ לְפָנָיו״, הֱוֵי אוֹמֵר הַפְלָאָה זוֹ מַלְקוֹת הִיא, וּכְתִיב: ״אִם לֹא תִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כׇּל וְגוֹ׳״. אִי הָכִי, חַיָּיבֵי עֲשֵׂה נָמֵי! ״אִם לֹא תִשְׁמֹר״ כְּתִיב, וְכִדְרַבִּי אָבִין אָמַר רַבִּי אִילְעַי, דְּאָמַר רַבִּי אָבִין אָמַר רַבִּי אִילְעַי: כׇּל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר ״הִשָּׁמֶר״ ״פֶּן״ וְ״אַל״ – אֵינוֹ אֶלָּא לֹא תַעֲשֶׂה. אִי הָכִי, לָאו שֶׁאֵין בּוֹ מַעֲשֶׂה נָמֵי! ״לַעֲשׂוֹת״ כְּתִיב. לָאו שֶׁנִּיתָּק לַעֲשֵׂה נָמֵי! דֻּומְיָא דְּלָאו דַּחֲסִימָה. הַשְׁתָּא דְּאָתֵית לְהָכִי, כּוּלְּהוּ נָמֵי דּוּמְיָא דְּלָאו דַּחֲסִימָה. וְרַבִּי עֲקִיבָא מַאי טַעְמָא? ״כְּדֵי רִשְׁעָתוֹ״ – מִשּׁוּם רִשְׁעָה אַחַת אַתָּה מְחַיְּיבוֹ, וְאִי אַתָּה מְחַיְּיבוֹ מִשּׁוּם שְׁתֵּי רִשְׁעָיוֹת. וְרַבִּי יִשְׁמָעֵאל: הָנֵי מִילֵּי מִיתָה וּמָמוֹן, אוֹ מַלְקוֹת וּמָמוֹן, אֲבָל מִיתָה וּמַלְקוֹת – מִיתָה אֲרִיכְתָּא הִיא. וּלְרַבִּי עֲקִיבָא, אִי הָכִי חַיָּיבֵי כָרֵיתוֹת נָמֵי! מַאי אָמְרַתְּ, שֶׁאִם עָשׂוּ תְּשׁוּבָה? הַשְׁתָּא מִיהַת לָא עָבְדִי! אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ: בְּפֵירוּשׁ רִיבְּתָה תּוֹרָה חַיָּיבֵי כָרֵיתוֹת לְמַלְקוּת, דִּגְמַר ״לְעֵינֵי״ מִ״לְּעֵינֶיךָ״. מַתְקֵיף לַהּ רַבִּי אַבָּא בַּר מֶמֶל: אִי הָכִי חַיָּיבֵי מִיתוֹת בֵּית דִּין נָמֵי, נִגְמַר ״מֵעֵינֵי״ מִ״לְּעֵינֶיךָ״! דָּנִין ״לְעֵינֵי״ מִ״לְּעֵינֶיךָ״, וְאֵין דָּנִין ״מֵעֵינֵי״ מִ״לְּעֵינֶיךָ״. וּמַאי נָפְקָא מִינֵּיהּ? וְהָא תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: ״וְשָׁב הַכֹּהֵן״, ״וּבָא הַכֹּהֵן״, זוֹ הִיא שִׁיבָה וְזוֹ הִיא בִּיאָה! וְעוֹד: לִגְמַר ״מֵעֵינֵי״ מִ״לְּעֵינֵי״, דְּהָא גָּמַר ״לְעֵינֵי״ מִ״לְּעֵינֶיךָ״! קַבְּלַהּ מִינֵּיהּ רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר רַב יִצְחָק: ״כְּדֵי רִשְׁעָתוֹ״ – מִשּׁוּם רִשְׁעָה אַחַת אַתָּה מְחַיְּיבוֹ, וְאִי אַתָּה מְחַיְּיבוֹ מִשּׁוּם שְׁתֵּי רִשְׁעָיוֹת – בְּרִשְׁעָה הַמְּסוּרָה לְבֵית דִּין הַכָּתוּב מְדַבֵּר. רָבָא אָמַר: אַתְרוֹ בֵּיהּ לִקְטָלָא – כּוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דְּאֵין לוֹקֶה וָמֵת. כִּי פְּלִיגִי – דְּאַתְרוֹ בֵּיהּ לְמַלְקוּת, רַבִּי יִשְׁמָעֵאל סָבַר: לָאו שֶׁנִּיתַּן לְאַזְהָרַת מִיתַת בֵּית דִין – לוֹקִין עָלָיו. וְרַבִּי עֲקִיבָא סָבַר: לָאו שֶׁנִּיתַּן לְאַזְהָרַת מִיתַת בֵּית דִּין – אֵין לוֹקִין עָלָיו. וְרַבִּי עֲקִיבָא, אִי הָכִי חַיָּיבֵי כָרֵיתוֹת נָמֵי, לָאו שֶׁנִּיתַּן לְאַזְהָרַת כָּרֵת הוּא! אָמַר לֵיהּ רַב מָרְדֳּכַי לְרַב אָשֵׁי: הָכִי אָמַר אֲבִימִי מֵהַגְרוֹנְיָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא: חַיָּיבֵי כָרֵיתוֹת לָא צְרִיכִי הַתְרָאָה, שֶׁהֲרֵי פֶּסַח וּמִילָה עָנַשׁ אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הִזְהִיר. וְדִלְמָא אַזְהָרָה לְקׇרְבָּן. דְּהָא פֶּסַח וּמִילָה דְּלֵית בְּהוּ אַזְהָרָה לָא מַיְיתֵי קׇרְבָּן! הָתָם לָאו הַיְינוּ טַעְמָא, אֶלָּא מִשּׁוּם דְּאִיתַּקַּשׁ כׇּל הַתּוֹרָה כּוּלָּהּ לַעֲבוֹדָה זָרָה: מָה עֲבוֹדָה זָרָה – שֵׁב וְאַל תַּעֲשֶׂה, אַף כֹּל – שֵׁב וְאַל תַּעֲשֶׂה, לְאַפּוֹקֵי הָנֵי דְּקוּם עֲשֵׂה. רָבִינָא אָמַר: לְעוֹלָם

ישנו בכלל מלקות ארבעים - השתא סלקא דעתך שאם התרו בו מיתה ומלקות לוקה ומת: רבי עקיבא אומר חייבי כריתות - אם התרו בהם מלקות ישנו בכלל מלקות ולוקין ואין כאן משום חייבי שתי רשעיות שאתה עונשו מלקות עם הכרת ולמה אינן שתי רשעיות לפי שיכול לפטור עצמו מעונש הכרת על ידי תשובה מב"ד של מעלה אבל חייבי מיתות אינן בכלל מלקות שיש כאן שתי פורעניות מלקות ומיתה ומשילקה סופו ליהרג שאפי' יעשה תשובה אין ב"ד שלמטה מוחלין לו את המיתה: שאם עשו תשובה כו' - לא גרסי' לה בדרבי ישמעאל: רבי יצחק אומר - אף חייבי כריתות שהתרו בהן למלקות אינן בכלל מלקות לפי שכל חייבי כריתות של עריות בכלל היו דכתיב (ויקרא י״ח:כ״ט) כי כל אשר יעשה מכל התועבות האלה ונכרתו הנפשות וגו': למה יצאת כרת באחותו - לעצמה דכתיב בקדושים תהיו ואיש. (כי) יקח את אחותו וגו': לדונו בכרת - לכך שנה בכרת שלהן לומר שאין בהן עונש אלא כרת לבדו: לאו שאין בו מעשה נמי - אלמה אמרינן בכמה דוכתי לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו: דומיא דלאו דחסימה - שהוא כתוב אצל פרשת מלקות: ורבי עקיבא - כיון דאמר אי אתה מחייבו משום שתי רשעיות חייבי כריתות נמי לא לילקו דהא שתי רשעיות נינהו שעדיין עונש הכרת עליו: מאי אמרת - לשנויי הך קושיא: שאם עשה תשובה - הטעם שנתן למעלה שהוא יכול לפטור את עצמו מן הכרת ע"י תשובה השתא מיהא עדיין לא שב ואתה מלקהו בעוד עונש הכרת עליו: לעיני ונכרתו לעיני בני עמם וכתיב במלקות ונקלה אחיך לעיניך: נגמר מעיני - דכתיב בעבודת כוכבים אם מעיני העדה נעשתה לשגגה: זו היא שיבה כו' - למידין זה מזה גזירה שוה מה שיבה חולץ וקוצה וטח אף ביאה חולץ וקוצה וטח: ועוד נגמר מעיני - דמיתות ב"ד מלעיני דכריתות מה כריתות לוקה דהא גמרת לעיני מלעיניך אף מיתות ב"ד ילקה: קיבלה מיניה רבי שמואל - לתשובה זו מרבי אבא בר ממל ושני עלה ברשעה המסורה לב"ד הכתוב מדבר ב"ד הוזהרו שהם לא יחייבוהו שתי רשעיות כגון ממון ומלקות או מיתה ומלקות או מיתה וממון אבל כרת לא ע"י ב"ד הוא ויש לפרש קיבלה מיניה רבי שמואל מרבי אבהו תירוץ זה על אתקפתא דר' אבא בר ממל: דאתרו ביה למלקות - לחודיה: לאזהרת מיתת ב"ד - לאזהרת דבר שחייבין עליו מיתת ב"ד: אין לוקין עליו - כשהתרו בו מלקות בלא מיתה לפי שלא ניתן לאו זה לאזהרת עונש מלקות כשאר לאוין שהרי הוצרך להזהירו שאם לא כן לא היה יכול לחייבו מיתה: פסח ומילה - אין בהן לא תעשה וענש להם כרת: לקרבן - שאם יעשה שוגג יביא קרבן: פסח ומילה - אין קרבן בשוגג שלהן כדאמרינן בכריתות בפ"ק הפסח והמילה מצות עשה כלומר אינו בכלל שאר כריתות למנותן עם שאר כריתות שנמנו שם כולם לומר שאם עשאום כולם בהעלם אחד חייב קרבנות כמספר הכריתות: התם לאו היינו טעמא - מה שאין מביאין קרבן על פסח ומילה אין הטעם בשביל שאין בהם אזהרה אלא בשביל שהם מצות עשה דהוקשה כל התורה כולה לענין קרבן לעבודת כוכבים שנאמר בפרשת שלח לך אנשים אצל קרבן עבודת כוכבים תורה אחת יהיה לכם לעושה בשגגה כאן הוקשו כל עבירות שבתורה בשגגתן לעבודת כוכבים לענין קרבן מה עבודת כוכבים כרת שלו על דבר שהוא שב ולא תעשה כן והוא עמד ועשאו אף כל שב ואל תעשה אבל כרת של עמוד ועשה והוא ישב ולא עשה אין בו קרבן ופסח ומילה עמוד ועשה הוא אבל חייבי כריתות כגון אשר יעשה מכל (אלה) ונכרתו (ויקרא י״ח:כ״ט) לשון שב ואל תעשה הוא ואפילו לא נאמרה בו אזהרת לאו היה קרבן בא עליו:

רבי יצחק אומר חייבי כריתות בכלל היו פי' בקונטרס בכלל כל העריות דכתיב ונכרתו (כל) הנפשות ולמה יצא כרת באחותו דכתיב ואיש אשר יקח את אחותו וקשה דהיה לו לומר דאחותו בכלל כל העריות היתה לכן נראה לפרש דחייבי כריתות בכלל מלקות הן דהא גמרינן דבכל לאו איכא מלקות מן והיה אם בן הכות הרשע ולמה יצאת כרת באחותו שהרי אחותו כתובה היתה עם העריות באחרי מות ונכרתו הנפשות אלא לכך יצאת בקדושים לדונו בכרת ולא במלקות כלומר אין חייבי כריתות לוקין: רבי יצחק אומר חייבי כריתות כו'. וקשה לרבי יצחק לאו דכל כריתות למה לי דהא אסיקנן דקרבן לא בעי אזהרה ושמא יש לומר דנכתבו לעונש יתירא מידי דהוה אלאו שבכללות ולאו הניתק לעשה: ורבי עקיבא מאי טעמא. נהי דאם חייבי מיתות אם עשו תשובה אין ב"ד של מטה מוחלין לו ומה בכך וליעבד ליה תרתי: ברשעה המסורה לב"ד הכתוב מדבר. וטעמא דרבי עקיבא משום כדי רשעתו ולפי זה בחייבי מיתות דלא התרו בו למיתה דליכא מיתה והתרו בו למלקות דהשתא ליכא אלא רשעה דמלקות לקי וקשה דבעלמא (שבת קנד.). פריך גבי לאו דמחמר לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד הוא ואין לוקין עליו ואף כי ליכא התם רשעה דמיתה וי"ל דהתם היינו כרבא דמוקי למילתיה דרבי עקיבא בהתרו בו למלקות ואפילו הכי לא לקי דהוי לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין ואין לוקין עליו: מה עבודת כוכבים שב ואל תעשה אף כו'. לאפוקי הני דהוי קום ועשה וקשה דא"כ מה אמר פרק בתרא דעירובין (דף צו.) לר"ע דאמר כי כתיב ושמרת את החוקה לפסח ואי איתא לר' אבין דאמר השמר לא תעשה הוא הא דתנן (כריתות דף ב.) פסח אין לו קרבן מפני שהוא קום ועשה ואם איתא קום ולא תעשה הוא ומאי פריך הא מ"מ אינה דומיא דעבודת כוכבים דהוי שב ואל תעשה וזה מה שתעשה וי"ל דמכל מקום קשה לישנא דקום עשה דמשמע דליכא בהן שום לאו הקשה הר"ר שלמה מדרויי"ש (דמ"מ קשה) נהי דקרבן לא בעי אזהרה מ"מ הנך דליכא אלא חד כרת כמו מפטם וסך דלא ידעינן דחלוקין לחטאות אלא משום שהם לאוין מוחלקין לרבי אלעזר דאמר רבי אושעיא ואצטריכו לחלק א"כ לא לילקי עלייהו כי היכי דבעינן למימר אי קרבן בעי אזהרה דלא לקי אלאו דכריתות וי"ל דמ"מ נהי דאצטריכו לחלק בשביל זה לא נמנע מללמוד ממנו מלקות כיון דידעינן בהו חיוב קרבן בלא לאו נהי דחילוק לא ידענא אלא מלאוין מ"מ ילקו:

מכות יג:

Navigate the library