Makkot 5a · Talmud

לְהַכְרָזָה. וְרַבִּי מֵאִיר? הַכְרָזָה מִ״יִּשְׁמְעוּ וְיִרָאוּ״ נָפְקָא. מַתְנִי׳ מְשַׁלְּשִׁין בַּמָּמוֹן וְאֵין מְשַׁלְּשִׁין בַּמַּכּוֹת. כֵּיצַד? הֶעִידוּהוּ שֶׁהוּא חַיָּיב לַחֲבֵירוֹ מָאתַיִם זוּז וְנִמְצְאוּ זוֹמְמִין – מְשַׁלְּשִׁין בֵּינֵיהֶם. אֲבָל אִם הֶעִידוּהוּ שֶׁהוּא חַיָּיב מַלְקוֹת אַרְבָּעִים וְנִמְצְאוּ זוֹמְמִין – כׇּל אֶחָד וְאֶחָד לוֹקֶה אַרְבָּעִים. גְּמָ׳ מְנָא הָנֵי מִילֵּי? אָמַר אַבָּיֵי: נֶאֱמַר ״רָשָׁע״ בְּחַיָּיבֵי מַלְקִיּוֹת, וְנֶאֱמַר ״רָשָׁע״ בְּחַיָּיבֵי מִיתוֹת בֵּית דִּין. מָה לְהַלָּן – אֵין מִיתָה לְמֶחֱצָה, אַף כָּאן – אֵין מַלְקוֹת לְמֶחֱצָה. רָבָא אָמַר: בָּעִינַן ״כַּאֲשֶׁר זָמַם לַעֲשׂוֹת לְאָחִיו״, וְלֵיכָּא. אִי הָכִי, מָמוֹן נָמֵי! מָמוֹן מִצְטָרֵף, מַלְקוֹת לָא מִצְטָרֵף. מַתְנִי׳ אֵין הָעֵדִים נַעֲשִׂים זוֹמְמִין עַד שֶׁיָּזֵימּוּ אֶת עַצְמָן. כֵּיצַד? אָמְרוּ ״מְעִידִין אֲנִי בְּאִישׁ פְּלוֹנִי שֶׁהָרַג אֶת הַנֶּפֶשׁ״. אָמְרוּ לָהֶם: ״הֵיאַךְ אַתֶּם מְעִידִין? שֶׁהֲרֵי נֶהֱרָג זֶה אוֹ הַהוֹרֵג זֶה הָיָה עִמָּנוּ אוֹתוֹ הַיּוֹם בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי!״ – אֵין אֵלּוּ זוֹמְמִין. אֲבָל אָמְרוּ לָהֶם: ״הֵיאַךְ אַתֶּם מְעִידִין? שֶׁהֲרֵי אַתֶּם הֱיִיתֶם עִמָּנוּ אוֹתוֹ הַיּוֹם בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי!״ – הֲרֵי אֵלּוּ זוֹמְמִין, וְנֶהֱרָגִין עַל פִּיהֶם. בָּאוּ אֲחֵרִים וֶהֱזִימּוּם, בָּאוּ אֲחֵרִים וֶהֱזִימּוּם, אֲפִילּוּ מֵאָה – כּוּלָּם יֵהָרְגוּ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אִיסְטָטִית הִיא זוֹ, וְאֵינוֹ נֶהֱרָג אֶלָּא כַּת הָרִאשׁוֹנָה בִּלְבַד. גְּמָ׳ מְנָא הָנֵי מִילֵּי? אָמַר רַב אַדָּא: דְּאָמַר קְרָא: ״וְהִנֵּה עֵד שֶׁקֶר הָעֵד שֶׁקֶר עָנָה״ – עַד שֶׁתִּשָּׁקֵר גּוּפָהּ שֶׁל עֵדוּת. דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל תָּנָא: ״לַעֲנוֹת בּוֹ סָרָה״ – עַד שֶׁתִּסְרֶה גּוּפָהּ שֶׁל עֵדוּת. אָמַר רָבָא: בָּאוּ שְׁנַיִם וְאָמְרוּ: ״בְּמִזְרַח בִּירָה הָרַג פְּלוֹנִי אֶת הַנֶּפֶשׁ״, וּבָאוּ שְׁנַיִם וְאָמְרוּ: ״וַהֲלֹא בְּמַעֲרַב בִּירָה עִמָּנוּ הֱיִיתֶם!״, חָזֵינַן, אִי כִּדְקָיְימִי בְּמַעֲרַב בִּירָה מִיחְזֵא חָזוּ לְמִזְרַח בִּירָה – אֵין אֵלּוּ זוֹמְמִין, וְאִם לָאו – הֲרֵי אֵלּוּ זוֹמְמִין. פְּשִׁיטָא! מַהוּ דְּתֵימָא: לֵיחוּשׁ לִנְהוֹרָא בָּרְיָא, קָמַשְׁמַע לַן. וְאָמַר רָבָא: בָּאוּ שְׁנַיִם וְאָמְרוּ ״בְּסוּרָא בְּצַפְרָא בְּחַד בְּשַׁבְּתָא הָרַג פְּלוֹנִי אֶת הַנֶּפֶשׁ״, וּבָאוּ שְׁנַיִם וְאָמְרוּ: ״בְּפַנְיָא בְּחַד בְּשַׁבְּתָא עִמָּנוּ הֱיִיתֶם בִּנְהַרְדְּעָא!״, חָזֵינַן, אִי מִצַּפְרָא לְפַנְיָא מָצֵי אָזֵיל מִסּוּרָא לִנְהַרְדְּעָא – לָא הָווּ זוֹמְמִין, וְאִי לָאו – הָווּ זוֹמְמִין. פְּשִׁיטָא! מַהוּ דְּתֵימָא לֵיחוּשׁ לְגַמְלָא פָּרָחָא, קָא מַשְׁמַע לַן. וְאָמַר רָבָא: בָּאוּ שְׁנַיִם וְאָמְרוּ ״בְּחַד בְּשַׁבְּתָא הָרַג פְּלוֹנִי אֶת הַנֶּפֶשׁ״, וּבָאוּ שְׁנַיִם וְאָמְרוּ ״עִמָּנוּ הֱיִיתֶם בְּחַד בְּשַׁבְּתָא, אֶלָּא בִּתְרֵי בְּשַׁבְּתָא הָרַג פְּלוֹנִי אֶת הַנֶּפֶשׁ״. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא אֲפִילּוּ אָמְרוּ ״עֶרֶב שַׁבָּת הָרַג פְּלוֹנִי אֶת הַנֶּפֶשׁ״ – נֶהֱרָגִין, דִּבְעִידָּנָא דְּקָא מַסְהֲדִי, גַּבְרָא לָאו בַּר קְטָלָא הוּא. מַאי קָא מַשְׁמַע לַן? תְּנֵינָא: לְפִיכָךְ, נִמְצֵאת אַחַת מֵהֶן זוֹמֶמֶת – הוּא וָהֵן נֶהֱרָגִין, וְהַשְּׁנִיָּה פְּטוּרָה. סֵיפָא, ״מַה שֶּׁאֵין כֵּן בִּגְמַר דִּין״, אִיצְטְרִיכָא לֵיהּ: בָּאוּ שְׁנַיִם וְאָמְרוּ ״בְּחַד בְּשַׁבְּתָא נִגְמַר דִּינוֹ שֶׁל פְּלוֹנִי״, וּבָאוּ שְׁנַיִם וְאָמְרוּ ״בְּחַד בְּשַׁבְּתָא עִמָּנוּ הֱיִיתֶם, אֶלָּא בְּעֶרֶב שַׁבָּת נִגְמַר דִּינוֹ שֶׁל פְּלוֹנִי״. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא אֲפִילּוּ אָמְרוּ ״בִּתְרֵי בְּשַׁבְּתָא נִגְמַר דִּינוֹ שֶׁל פְּלוֹנִי״ – אֵין אֵלּוּ נֶהֱרָגִין. דִּבְעִידָּנָא דְּקָא מַסְהֲדִי, גַּבְרָא בַּר קְטָלָא הוּא. וְכֵן לְעִנְיַן תַּשְׁלוּמֵי קְנָס: בָּאוּ שְׁנַיִם וְאָמְרוּ ״בְּחַד בְּשַׁבְּתָא גָּנַב וְטָבַח וּמָכַר״, וּבָאוּ שְׁנַיִם וְאָמְרוּ ״בְּחַד בְּשַׁבְּתָא עִמָּנוּ הֱיִיתֶם, אֶלָּא בִּתְרֵי בְּשַׁבְּתָא גָּנַב וְטָבַח וּמָכַר״ – מְשַׁלְּמִין. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא אֲפִילּוּ אָמְרוּ ״בְּעֶרֶב שַׁבָּת גָּנַב וְטָבַח וּמָכַר״ – מְשַׁלְּמִין, דִּבְעִידָּנָא דְּקָא מַסְהֲדִי גַּבְרָא לָאו בַּר תַּשְׁלוּמִין הוּא. בָּאוּ שְׁנַיִם וְאָמְרוּ ״בְּחַד בְּשַׁבְּתָא גָּנַב וְטָבַח וּמָכַר וְנִגְמַר דִּינוֹ״, וּבָאוּ שְׁנַיִם וְאָמְרוּ ״בְּחַד בְּשַׁבְּתָא עִמָּנוּ הֱיִיתֶם, אֶלָּא עֶרֶב שַׁבָּת גָּנַב וְטָבַח וּמָכַר וְנִגְמַר דִּינוֹ״, וְלֹא עוֹד, אֶלָּא אֲפִילּוּ אָמְרוּ ״בְּחַד בְּשַׁבְּתָא גָּנַב וְטָבַח וּמָכַר, וּבִתְרֵי בְּשַׁבְּתָא נִגְמַר דִּינוֹ״ – אֵין מְשַׁלְּמִין, דִּבְעִידָּנָא דְּקָא מַסְהֲדִי גַּבְרָא בַּר תַּשְׁלוּמִין הוּא. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אִיסְטָטִית הִיא זוֹ כּוּ׳.

להכרזה - דאמרינן בסנהדרין באלו הן הנחנקין (סנהדרין דף פט.) ארבעה צריכין הכרזה לאחר שנענשו בב"ד צריכין ב"ד להכריז כך וכך נהרג פלוני בב"ד על עבירה פלונית כדי לרדות את השומעין: מוישמעו ויראו נפקא - ואזהרה מלא יוסיפו: מתני' משלשין בממון - כדמפרש ואזיל: מנהני מילי - דכל אחד סופג את הארבעים: רשע בחייבי מיתות - אשר הוא רשע למות: בחייבי מלקות - אם בן הכות הרשע: כאשר זמם - שיקבל הנדון מלקות שלימה: ממון מצטרף - והרי קיבל מה שרצו להפסידו בין כולם: מתני' שיזימו את עצמן - שיזימו אותן בעסקי גופן ולא בעסקי ההורג וההרוג כדמפרש ואזיל: באו אחרים - שהעידו עליו כעדות הראשונים: והזימו - אלו השנים שהזימו את הראשונים הזימו גם את האחרונים: אפילו - אם הן מאה כתות זו אחר זו וכת אחת הזימתן כולן יהרגו: איסטטית היא זו - הכת הזאת כת של עדות סרה וסטיא היא כך נטלו עצה ביניהם להזים את כל הבא להעיד עליו: גמ' גופה של עדות - גופן של עדים: לענות בו סרה - בפרשת עדים זוממין כתיב סרה עדות המוסרת שהוסרו משם: בירה - טרקלין גדול: לנהורא בריא - שמא מאור עיניהם של אלו בריא וצופין למרחוק יותר ממנו: גמלא פרחא - מין גמלים יש שהם קלים במרוצתם כעוף הפורח: ולא עוד אלא אפי' אמרו - המזימין בערב שבת הרגו שהקדימו חובתו יותר מן הראשונים: מאי טעמא דבעידנא דקא מסהדי - כשבאו יום שלישי בשבת להעיד עליו אכתי גברא לאו בר קטלא שלא הועד עליו בבית דין ואילו הוה אתי ומודה הוה מיפטר נמצא שהם היו מחייבין מיתה את מי שאינו ראוי למות: מאי קמ"ל - דאע"ג דאיהו מיקטיל אינהו מיקטלי תנינא במתני' בפרקין (דף ו:) גבי שנים רואין אותם מחלון זה כו' הוא והן נהרגים: מה שאין כן - בהזמת עדי גמר דין: ולא עוד כו' - שאע"פ שאלו האחרונים מאחרים את זמן גמר דינו מ"מ מודים הן שביום שבאו הזוממין להעיד עליו בשלישי בשבת כבר היה דינו נגמר מאתמול ובגברא קטילא אסהוד: וכן לענין תשלומי קנס - שהמודה בו פטור דינו נמי בזה כדיני נפשות ויש חילוק בין עדות גוף המעשה לעדות של גמר דין: הכי גרסינן באו שנים ואמרו בחד בשבתא גנב וטבח ומכר ובאו שנים ואמרו בחד בשבתא עמנו הייתם אלא בתרי בשבתא גנב וטבח ומכר ולא עוד אלא אפי' אמרו בערב שבת גנב וטבח ומכר משלמין דבעידנא דקא מסהדי גברא לאו בר תשלומין הוא. ופירושו משום דהוה מצי למיפטר נפשיה בהודאה אישתכח דאינהו הוו מפסדי ליה ודוקא קנס אבל בעדות ממון פטורין שהרי לא היו מפסידין אותו כלום אחר שהוא מחויב ועומד: גברא בר תשלומין הוא - כשהעידו אלו עליו כבר חייבוהו בית דין ואי הוה מודי לא הוה מיפטר:

אין העדים נעשים זוממין עד שיזימו עצמן. פי' עצמן של עדים שיאמרו להם אתם במקום פלוני עמנו הייתם ולא שיזומו שיאמרו ההורג או הנהרג היה עמנו: דבעידנא דאסהידו עדים לאו בר קטלא הוא. פ"ה משום דאי הוה מודה מיפטר ולא נראה דזה לא מצינו דאם כן כל חייבי מיתות בית דין יכול להודות ולפטור עצמו ונראה לפרש לאו בר קטלא הוא פירוש קודם שנגמר דינו הוא דשמא לא יבואו עדים ואם יבואו עדים לא יהא עדותן קיים ועוד שאסור להורגו עד שיגמר דינו וכשנגמר דינו כבר ודאי בר חיובא הוא הואיל וכבר באו עדים ונתקבל עדותן וההורגו פטור: וכן לענין קנס. אבל ודאי לענין ממון לא דכשמעידין דבחד בשבת גנב ובאו שנים ואמרו דבערב שבת גנב ובחד בשבת עמנו הייתם ודאי אין משלמין ממון דבההיא שעתא דמסהדי גנבא בר חיובא אע"ג דלגבי נפשות לא תדמנו לבר חיובא. דכל כמה דלא נגמר דינו (נמי הוי בר חיובא משום שאינו ספק כל כך עדות) בממון [הוי] קרוב לודאי שיבואו עדים ויעידו אבל בעדות נפשות דבעינן דרישה וחקירה אז ודאי אמרינן דקודם שנגמר דינו לאו הוי בר חיובא:

מכות ה.

Navigate the library