Makkot 16a · Talmud

מִשּׁוּם דְּהָוֵי לָאו שֶׁאֵין בּוֹ מַעֲשֶׂה, וְכׇל לָאו שֶׁאֵין בּוֹ מַעֲשֶׂה – אֵין לוֹקִין עָלָיו. רֵישׁ לָקִישׁ אוֹמֵר: אֵינוֹ לוֹקֶה, מִשּׁוּם דְּהָוֵי הַתְרָאַת סָפֵק, וְכׇל הַתְרָאַת סָפֵק – לֹא שְׁמָהּ הַתְרָאָה. וְתַרְוַיְיהוּ אַלִּיבָּא דְּרַבִּי יְהוּדָה. דְּתַנְיָא: ״וְלֹא תוֹתִירוּ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר, וְהַנֹּתָר מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר וְגוֹ׳״, בָּא הַכָּתוּב לִיתֵּן עֲשֵׂה אַחַר לֹא תַעֲשֶׂה, לוֹמַר שֶׁאֵין לוֹקִין עָלָיו, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי יוֹחָנָן דָּיֵיק הָכִי: טַעְמָא דְּבָא הַכָּתוּב, הָא לֹא בָּא הַכָּתוּב – לוֹקֶה, אַלְמָא: הַתְרָאַת סָפֵק שְׁמָהּ הַתְרָאָה. וְרֵישׁ לָקִישׁ דָּיֵיק הָכִי: טַעְמָא דְּבָא הַכָּתוּב, הָא לֹא בָּא הַכָּתוּב – לוֹקֶה, אַלְמָא: לָאו שֶׁאֵין בּוֹ מַעֲשֶׂה לוֹקִין עָלָיו. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ נָמֵי, הָא וַדַּאי הַתְרָאַת סָפֵק הוּא! סָבַר לַהּ כְּאִידַּךְ תַּנָּא דְּרַבִּי יְהוּדָה. דְּתַנְיָא: הִכָּה זֶה וְחָזַר וְהִכָּה זֶה, קִילֵּל זֶה וְחָזַר וְקִילֵּל זֶה, הִכָּה שְׁנֵיהֶם בְּבַת אַחַת אוֹ קִילֵּל שְׁנֵיהֶם בְּבַת אַחַת – חַיָּיב. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בְּבַת אַחַת – חַיָּיב, בְּזֶה אַחַר זֶה – פָּטוּר. וְרַבִּי יוֹחָנָן נָמֵי, הָא וַדַּאי לָאו שֶׁאֵין בּוֹ מַעֲשֶׂה הוּא! סָבַר לַהּ כִּי הָא דְּאָמַר רַב אִידִי בַּר אָבִין אָמַר רַב עַמְרָם אָמַר רַבִּי יִצְחָק אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי: כׇּל לֹא תַעֲשֶׂה שֶׁבַּתּוֹרָה, לָאו שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מַעֲשֶׂה – לוֹקִין עָלָיו, לָאו שֶׁאֵין בּוֹ מַעֲשֶׂה – אֵין לוֹקִין עָלָיו, חוּץ מִן הַנִּשְׁבָּע, וּמֵימִר, וְהַמְקַלֵּל אֶת חֲבֵירוֹ בַּשֵּׁם. קַשְׁיָא דְּרַבִּי יְהוּדָה אַדְּרַבִּי יְהוּדָה! אִי לְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ – תְּרֵי תַּנָּאֵי אַלִּיבָּא דְּרַבִּי יְהוּדָה, אִי לְרַבִּי יוֹחָנָן – לָא קַשְׁיָא: הָא דִידֵיהּ, הָא דְרַבֵּיהּ. תְּנַן הָתָם: הַנּוֹטֵל אֵם עַל הַבָּנִים, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: לוֹקֶה, וְאֵינוֹ מְשַׁלֵּחַ. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: מְשַׁלֵּחַ וְאֵינוֹ לוֹקֶה. זֶה הַכְּלָל: כׇּל מִצְוַת לֹא תַעֲשֶׂה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ קוּם עֲשֵׂה – אֵין חַיָּיבִין עָלֶיהָ. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אֵין לָנוּ אֶלָּא זֹאת וְעוֹד אַחֶרֶת. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי אֶלְעָזָר: הֵיכָא? אֲמַר לֵיהּ: לְכִי תַּשְׁכַּח. נְפַק דָּק וְאַשְׁכַּח, דְּתַנְיָא: אוֹנֵס שֶׁגֵּירַשׁ, אִם יִשְׂרָאֵל הוּא – מַחְזִיר וְאֵינוֹ לוֹקֶה, וְאִם כֹּהֵן הוּא – לוֹקֶה וְאֵינוֹ מַחְזִיר. הָנִיחָא לְמַאן דְּתָנֵי קִיְּימוֹ וְלֹא קִיְּימוֹ. אֶלָּא לְמַאן דְּתָנֵי בִּיטְּלוֹ וְלֹא בִּיטְּלוֹ, בִּשְׁלָמָא גַּבֵּי שִׁילּוּחַ הַקֵּן מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ, אֶלָּא אוֹנֵס בִּיטְּלוֹ וְלֹא בִּיטְּלוֹ הֵיכִי מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ? אִי דְּקַטְלַהּ – קָם לֵיהּ בִּדְרַבָּה מִינֵּיהּ! אָמַר רַב שִׁימִי מָחוֹזְנָאָה: כְּגוֹן שֶׁקִּיבֵּל לָהּ קִידּוּשִׁין מֵאַחֵר. אָמַר רַב: אִי שַׁוֵּויתֵיהּ שָׁלִיחַ – אִיהִי קָא מְבַטְּלָא לֵיהּ, אִי לָא שַׁוֵּויתֵיהּ שָׁלִיחַ – כֹּל כְּמִינֵּיהּ? וְלָא כְּלוּם הִיא! אֶלָּא אָמַר רַב שִׁימִי מִנְּהַרְדְּעָא כְּגוֹן שֶׁהִדִּירָהּ בָּרַבִּים. הָנִיחָא לְמַאן דְּאָמַר נֶדֶר שֶׁהוּדַּר בָּרַבִּים אֵין לוֹ הֲפָרָה, אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר יֵשׁ לוֹ הֲפָרָה, מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? (דְּמַדִּירַהּ לַהּ) [כְּגוֹן שֶׁהִדִּירָהּ] עַל דַּעַת רַבִּים. דְּאָמַר אַמֵּימָר: הִלְכְתָא, נֶדֶר שֶׁהוּדַּר בָּרַבִּים – יֵשׁ לוֹ הֲפָרָה, עַל דַּעַת רַבִּים – אֵין לוֹ הֲפָרָה. וְתוּ לֵיכָּא? וְהָא אִיכָּא (סִימָן גָּזֵל מַשְׁכֹּן וּפֵאָה), גָּזֵל, דְּרַחֲמָנָא אָמַר ״לֹא תִגְזֹל״, ״וְהֵשִׁיב אֶת הַגְּזֵלָה״. מַשְׁכּוֹן, דְּרַחֲמָנָא אָמַר ״לֹא תָבֹא אֶל בֵּיתוֹ לַעֲבֹט עֲבֹטוֹ״, ״הָשֵׁב תָּשִׁיב לוֹ הָעֲבוֹט כְּבֹא הַשֶּׁמֶשׁ״. וּמַשְׁכַּחַתְּ לַהּ בְּקִיְּימוֹ וְלֹא קִיְּימוֹ, וּבִיטְּלוֹ וְלֹא בִּיטְּלוֹ! הָתָם כֵּיוָן דְּחַיָּיב בְּתַשְׁלוּמִין – אֵין לוֹקֶה וּמְשַׁלֵּם. מַתְקֵיף לַהּ רַבִּי זֵירָא: הָא אִיכָּא מַשְׁכּוֹנוֹ שֶׁל גֵּר, וּמֵת הַגֵּר!

משום דה"ל לאו שאין בו מעשה - אבל משום התראת ספק לא הוה מפטר דהתראת ספק שמה התראה: משום דהויא לה התראת ספק - אבל משום לאו שאין בו מעשה לא הוה מפטר דקסבר לאו שאין בו מעשה לוקין עליו: ותרוייהו אליבא דרבי יהודה - דאמר גבי נותר איצטריך לנתוקי לאו לעשה אע"ג דהתראת ספק היא ולאו שאין בו מעשה הוא ר' יוחנן דייק מינה אלמא התראת ספק שמה התראה ור"ל דייק מינה אלמא לאו שאין בו מעשה לוקין עליו ולקמיה פריך דתרוייהו איכא למידק מינה: הא ודאי התראת ספק היא - הך דנותר ואיכא למידק נמי מינה התראת ספק שמה התראה: כי אידך תנא - דאמר לא שמה התראה: הא ודאי התראת ספק היא - הך דנותר ואיכא למידק נמי מינה התראת ספק שמה התראה: הכה זה כו' - מי שגירש את אשתו ונישאת וילדה ספק בן ט' לראשון ספק בן ז' לאחרון הכה זה וחזר והכה זה בשתי התראות דהויא לה כל חדא התראת ספק: בבת אחת - בהתראה אחת בתוך כדי דיבור דהויא לה התראת ודאי דממה נפשך חד מינייהו אבוהו: חוץ מנשבע וממיר ומקלל את חבירו בשם - של הקב"ה וטעמא מפרש בתמורה בפ"ק ואי קשיא הא דלעיל נמי נשבע הוא ואמאי פטר ליה ר' יוחנן משום לאו שאין בו מעשה בהדיא מוקמינא לה להא דקתני נשבע בדבר שאין בו מעשה לוקה בשבועה דלשעבר כגון אכלתי ולא אכל או לא אכלתי ואכל אבל באוכל ולא אכל לא לקי וטעמו מפרש בשבועות ובתמורה מקראי: קשיא דרבי יהודה אדרבי יהודה - לתרוייהו: לר"ש - דקשיא ליה התראת ספק תרי תנאי אליבא דר' יהודה: לר' יוחנן - דקשיא ליה לאו שאין בו מעשה: הא דידיה והא דרביה - לר' יהודה לאו שאין בו מעשה לוקין עליו והא דתניא אין לוקין עליו משום ר' יוסי הגלילי אמרה: לוקה ואינו משלח - קסבר שלח מעיקרא משמע לא תקח האם אלא שלחנה קודם לקיחה ואע"ג דכתיב בתר לא תקח לאו למימרא דאם לקחת שלח וניהוי לאו שניתק לעשה אלא לאו שקדמו עשה הוא: וחכ"א כו' - קסברי שלח אחר לא תקח משמע כדכתיב והוה ליה ניתק לעשה ואם לקחת שלח: זה הכלל כל מצות לא תעשה כו' - אין לוקין עליה אלא יקיים העשה ויפטר: א"ר יוחנן אנו אין לנו כו' - כלומר משלח ואינו לוקה הא לא שלח לוקה ורבי יוחנן ביטלו ולא ביטלו אית ליה ומשמע ליה משלח דקתני משלח לכשירצה ואינו לוקה ואימתי הוא לוקה כשיהרגנה ויבטל את העשה בידים והיינו דקאמר אנו אין לנו כו' כלומר אע"ג דקתני מתני' זה הכלל כו' דמשמע כל מצות לא תעשה שיש בה קום עשה שוות לזו אנו אין לנו בכולן שוה לזו שיהא פטור המלקות תלוי בקיום העשה אלא בין קיים בין לא קיים פטור אלא זו ועוד אחרת דמשכחת בהו דלקי על ידי ביטול העשה דאילו בכולהו לא משכחת ביטלו אלא בהני תרי: מחזיר ואינו לוקה - אף כאן תלה פטורו של מלקות בקיום העשה: הניחא למאן דתני - לא קיימו לוקה משכחת ביה מלקות בלא קיימו: אלא למאן דתני ביטלו - לוקה היכי משכחת לה: הניחא בשילוח הקן משכחת לה - ביטלו כששחטה אלא הכא היכי משכחת לה: בדרבה מיניה - מיתה ואין בו מלקות: כל כמיניה - בתמיה וכי כל הימנו שתתקדש על ידי קבלתו: הניחא למאן דאמר כו' - פלוגתא היא במסכת גיטין בהשולח גט (דף לה:): על דעת רבים - שמצא בה עון שאסורה לו והדירה על דעת רבים ועל דעת בית דין: ותו ליכא - מצות לא תעשה שיש בה קום עשה דלילקי עלה: משכון - משכחת לה ביטלו ששרפו: הרי משכונו של גר - ושרפו בחיי הגר ומת הגר ואין לו יורשין דליתא בתשלומין:

אי דקטלה קם ליה בדרבה מיניה. ואם מתה א"כ לא בטלה איהו ואם תאמר דלמא מיירי דקטלה ומ"מ לא הוי קם ליה בדרבה מיניה דמיירי שהרגה בשוגג וי"ל דא"כ היינו כמו מתה מאליה כיון דהרגה שלא במתכוין כך הקשה משי"ח ותירץ: כגון שהדירה ברבים. פי' הקונט' שמצא לה עון שאסורה לו והדירה ולא נראה דא"כ אינו מצוה לקיימה אלא נראה שהדירה בלא שום עון ושפיר חל עליה כגון דאמר קונם תשמישך עלי כדאיתא בנדרים (דף. פא:): והא איכא העבט תעביטנו לא תבוא אל ביתו השב תשיב לו ומשכחת לה כו'. וא"ת והא הוי עשה שקדמו לאו דהשבת העבוט שייך קודם שיעבור לילך אל ביתו לעבוט עבוטו דבמשכנו ברשות שייך השבת העבוט. וי"ל דדרשינן בפרק אלו מציאות (ב"מ לא:) מיתורא דהשב תשיב דקאי למשכנו שלא ברשות א"כ על כרחך שייך עשה דהשב תשיב לו לאחר שעבר כדאמרינן לעיל אם אינו ענין לפניו תנהו ענין לאחריו: התם איתא בתשלומין. כששרפו וחייב ממון הלכך לא משכחת ביה בטלו דכל אימת דיש לו ממון לא ילקה ויש ספרים דגרסי ואינו לוקה ומשלם כלומר הכא על כרחך אינו לוקה הואיל ומיפטר בתשלומין אבל ליכא לפרושי דתרתי לא עבדינן ליה מלקות וממון משום כדי רשעתו והלכך משלם ואינו לוקה דזה אינו חדא דא"כ אדרבה יש לנו לומר ילקה ולא ישלם דבפ' אלו נערות (כתובות דף לב:) אמר ר' יוחנן דהיכא שמצינו ממון ומלקות מילקא לקי ממונא לא משלם ועוד דא"כ מאי פריך והרי משכונו של גר ומת הגר ומשני התם גברא בר תשלומין ושיעבודא דגר פקע ומאי שנא הא כיון דלא משלם א"כ ביטלו ולילקי וליכא נמי שתי רשעיות לכן צ"ל כדפירשתי כיון דגברא בר תשלומין וכל אימת דמשלם לא לקי הלכך לא משכחת ליה ביטלו אבל קשה לר"ל מיהא משכחת שפיר קיימו ולא קיימו כשב"ד הזהירו להחזיר ואומר שלא יחזיר ונראה למורי דודאי הכי נמי דמשכחת לה לר"ל אבל לרבי יוחנן דאמר זאת ועוד אחרת ותו לא הוא דאמר לטעמיה ביטלו ולא ביטלו אבל לר"ל משכחת לה שפיר בהדירה והשבת העבוט אבל קשה דמשמע דמקשה פריך שפיר. וקיימו נקט אגב גררא:

מכות טז.

Navigate the library