Makkot 19b · Talmud

הָנִיחָא לְמַאן דְּאָמַר בָּתַר לָמֵד אָזְלִינַן, אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר בָּתַר מְלַמֵּד אָזְלִינַן, מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? דָּם וּבָשָׂר חֲדָא מִילְּתָא הִיא. קׇדְשֵׁי קֳדָשִׁים וְכוּ׳. תְּנֵינָא חֲדָא זִימְנָא: מַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְהֶקְדֵּשׁ שֶׁלֹּא נִפְדּוּ! אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא: סֵיפָא בְּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי טָהוֹר וְגַבְרָא טָהוֹר, דְּקָא אָכֵיל חוּץ לַחוֹמָה. רֵישָׁא בְּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי טָמֵא וְגַבְרָא טָמֵא, וְקָא אָכֵיל לֵיהּ בִּירוּשָׁלַיִם. וּמְנָלַן דְּמִחַיַּיב עֲלֵיהּ מִשּׁוּם טוּמְאָה? דְּתַנְיָא, רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: ״לֹא בִּעַרְתִּי מִמֶּנּוּ בְּטָמֵא״ – בֵּין שֶׁאֲנִי טָמֵא וְהוּא טָהוֹר, בֵּין שֶׁאֲנִי טָהוֹר וְהוּא טָמֵא. וְהֵיכָן מוּזְהָר עַל אֲכִילָה אֵינִי יוֹדֵעַ. טוּמְאַת הַגּוּף – בְּהֶדְיָא כְּתִיב: ״נֶפֶשׁ אֲשֶׁר תִּגַּע בּוֹ וְטָמְאָה עַד הָעָרֶב וְלֹא יֹאכַל מִן הַקֳּדָשִׁים וְגוֹ׳״ אֶלָּא: טוּמְאַת עַצְמוֹ מִנַּיִן? דִּכְתִיב: ״לֹא תוּכַל לֶאֱכֹל בִּשְׁעָרֶיךָ״. וּלְהַלָּן הוּא אוֹמֵר: ״בִּשְׁעָרֶיךָ תֹּאכְלֶנּוּ הַטָּמֵא וְהַטָּהוֹר״, וְתַנְיָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: אֲפִילּוּ טָמֵא וְטָהוֹר אוֹכְלִין בִּקְעָרָה אַחַת וְאֵין חוֹשְׁשִׁין, וְקָאָמַר רַחֲמָנָא: הַאיְךְ טָמֵא דִּשְׁרַי לָךְ גַּבֵּי טָהוֹר הָתָם – הָכָא לָא תֵּיכוֹל. וּמְנָא לַן דְּבַר פְּדִיָּיה הוּא? דְּאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: מִנַּיִן לְמַעֲשֵׂר שֵׁנִי שֶׁנִּטְמָא שֶׁפּוֹדִין אוֹתוֹ אֲפִילּוּ בִּירוּשָׁלַיִם? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״כִּי לֹא תוּכַל שְׂאֵתוֹ.״ – וְאֵין ״שְׂאֵת״ אֶלָּא אֲכִילָה, שֶׁנֶּאֱמַר ״וַיִּשָּׂא מַשְׂאֹת מֵאֵת פָּנָיו״. אָמַר רַב בִּיבִי אָמַר רַב אַסִּי: מִנַּיִן לְמַעֲשֵׂר שֵׁנִי טָהוֹר שֶׁפּוֹדִין אוֹתוֹ אֲפִילּוּ בִּפְסִיעָה אַחַת חוּץ לַחוֹמָה? שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי לֹא תוּכַל שְׂאֵתוֹ״. הַאי מִבְּעֵי לֵיהּ לְכִדְרַבִּי אֶלְעָזָר! אִם כֵּן, לֵימָא קְרָא ״לֹא תוּכַל לְאוֹכְלוֹ״, מַאי ״שְׂאֵתוֹ״? וְאֵימָא כּוּלּוֹ לְהָכִי הוּא דַּאֲתָא! אִם כֵּן, לֵימָא קְרָא ״לֹא תוּכַל לִיטְּלוֹ״, מַאי ״שְׂאֵתוֹ״? שְׁמַע מִינַּהּ תַּרְתֵּי. יָתֵיב רַב חֲנִינָא וְרַב הוֹשַׁעְיָא, וְקָא מִבַּעְיָא לְהוּ: אַפִּיתְחָא דִּירוּשָׁלַיִם, מַהוּ? פְּשִׁיטָא, הוּא בַּחוּץ וּמַשָּׂאוֹ בִּפְנִים – קְלָטוּהוּ מְחִיצוֹת, הוּא בִּפְנִים וּמַשָּׂאוֹ בַּחוּץ, מַהוּ? תְּנָא לְהוּ הָהוּא סָבָא בִּדְבֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי: ״כִּי יִרְחַק מִמְּךָ הַמָּקוֹם״ – מִמִּילּוּאֲךָ. בָּעֵי רַב פָּפָּא: נָקֵיט לֵיהּ בְּקַנְיָא, מַאי? תֵּיקוּ. אָמַר רַבִּי אַסִּי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מַעֲשֵׂר שֵׁנִי מֵאֵימָתַי חַיָּיבִין עָלָיו – מִשֶּׁרָאָה פְּנֵי הַחוֹמָה. מַאי טַעְמָא? דְּאָמַר קְרָא ״לִפְנֵי ה׳ אֱלֹהֶיךָ תֹאכְלֶנּוּ (שָׁנָה בְשָׁנָה)״, וּכְתִיב ״(כִּי) לֹא תוּכַל לֶאֱכֹל בִּשְׁעָרֶיךָ״, כֹּל הֵיכָא דְּקָרֵינַן בֵּיהּ ״לִפְנֵי ה׳ אֱלֹהֶיךָ תֹאכְלֶנּוּ״ – קָרֵינַן בֵּיהּ ״לֹא תוּכַל לֶאֱכוֹל בִּשְׁעָרֶיךָ״. וְכֹל הֵיכָא דְּלָא קָרֵינַן בֵּיהּ ״לִפְנֵי ה׳ אֱלֹהֶיךָ תֹאכְלֶנּוּ״ – לָא קָרֵינַן בֵּיהּ ״לֹא תוּכַל לֶאֱכוֹל בִּשְׁעָרֶיךָ״. מֵיתִיבִי, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: כֹּהֵן שֶׁעָלְתָה בְּיָדוֹ תְּאֵנָה שֶׁל טֶבֶל, אָמַר: תְּאֵנָה זוֹ, תְּרוּמָתָהּ בְּעוּקְצָהּ, מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן בִּצְפוֹנָהּ, וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי לִדְרוֹמָהּ. וְהִיא שְׁנַת מַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְהוּא בִּירוּשָׁלַיִם, אוֹ מַעְשַׂר עָנִי וְהוּא בִּגְבוּלִין, אֲכָלָהּ –

הניחא למאן דאמר כו' - פלוגתא היא באיזהו מקומן: רישא במעשר שני טמא - וקאכיל ליה בירושלים בלא פדייה: ה"ג והיכן מוזהר על אכילה שלא יאכלנו בטומאה איני יודע ת"ל לא תוכל וגו' כך היא שנויה בסיפרי וכשקבעוה כאן לא הספיקו לגומרה עד דאקשי גמרא טומאת הגוף בהדיא כתיב ביה ולא יאכל מן הקדשים כי אם רחץ וגו' ומוקמינן לה ביבמות. במעשר מדכתיב כי אם רחץ הא רחץ טהור דטבל ועלה אוכל במעשר: (רבינו גופו טהור ויצאה נשמתו בטהרה לא פירש יותר מכאן ואילך לשון תלמידו ר' יהודה בר' נתן.): כך הוא לשון הברייתא (כלומר) איני יודע להיכן מוזהר לכך תלמוד לומר לא תוכל וגו' והש"ס לא שביק ליה לאסוקי מילתיה אלא קדים ופריך ומתמה אמאי קאמר איני יודע הא טומאת הגוף בהדיא כתיבא נפש אשר תגע בו כו' לא יאכל מן . הקדשים כי אם רחץ בשרו במים ואמרינן ביבמות דהאי קרא במעשר שני קאמר דטבל ועלה אוכל כו': ולהלן הוא אומר - בבכור בעל מום (שנפדה) בשעריך תאכלנו ולעיל מיניה כתיב כי יהיה בו מום: אפילו טמא וטהור - דאע"ג דאסור בגיזה ועבודה כדאמרינן (בכורות דף טו.) בכל אות נפשך תזבח ואכלת בשר תזבח ולא גיזה ואכלת ולא לכלביך בשר ולא חלב אפי' הכי טמא וטהור אוכלין אותו בקערה אחת דנאכלים בטומאת הגוף ובטומאת עצמן דכיון דטמא אוכל בהן היינו בטומאת הגוף אוכל הטהור וכשהטהור אוכל עמו לאחר שנגע בו היינו טהור אוכל טומאת עצמו שאכל את הטמא: האי טמא דשראי לך התם - בבכור בעל מום דכתיב ביה בשעריך הכא גבי מעשר לא תוכל והיינו לא תוכל לאכול בשעריך כלומר אי אתה רשאי לאכול מעשר שני בתורת בכור שכתוב בו בשעריך דבעל מום דבכור נאכל בטומאת עצמו ובטומאת הגוף וזה אסור: ומנלן דבר פדייה הוא - מעשר שני שנטמא דמדקאמר במתני' שלא נפדה מכלל דאי בעי פריק ואפילו בירושלים דאע"ג דמעשר שני טהור אינו נפדה בירושלים דכתיב כי ירחק ממך ונתת בכסף בריחוק מקום אתה פודה ולא בקירוב מקום (קדושין דף נו): ואין שאת אלא אכילה - והכי קאמר קרא כי ירחק ממך שיהא מעשר טהור חוץ לירושלים או אפילו הוא בירושלים אלא שאי אתה יכול לאוכלו שנטמא ונתת בכסף: אפילו בפסיעה אחת - אע"ג דכתיב ירחק דמשמע טובא ת"ל כי לא תוכל שאתו לנושאו ולהביאו לפנים מן החומה דהכתוב לא תלה הדבר בריחוק אלא בנטילה דכל זמן דאיכא למיעבד אכתי נטילה והבאה לפנים אפילו פסיעה אחת פודה אותו: לכדר' אלעזר - למעשר שני שנטמא: מאי שאתו - שמע מינה לכדרב אסי: יתיב רב חנינא ורב הושעיא אפיתחא דירושלים וקא מיבעי להו: ממלואך - מכל מילוי שלך ומשא של אדם חשיב מלואו דלא תימא ממך ממקצתך דכל זמן שרחק מקצתך יהא נפדה אלא כי ירחק ממלואך פדה אבל כשאתה בפנים או משאך בפנים לא רחק המקום ממלואך ושוב לא תפדה אלא ואכלת שם: בעי רב פפא - הוא מבפנים ונקיט משאו בקניא ארוך מבחוץ: מהו - כיון דלאו ממש על כתיפו הוא אין זה מלואו והרי הוא כמוטל לארץ ונפדה או דלמא כיון דנקיט ליה משאו קרינא ביה תיקו כן נראה בעיני רבי ועיקר: משיראה פני החומה - וחוץ לחומה דמתני' היינו דעייליה ואפקיה: דלא קרינא ביה לפני ה' אלהיך - דלא הכניסו לפנים: כהן שעלתה בידו תאנה של טבל ואמר תאנה זו תרומתה בעוקצה - בצד זנבה: מעשר ראשון בצפונה - בצד צפון שלה והוא אוחזה כנגד מזרח וכן מעשר שני בדרומה: תרומה בעוקציה כו' - דבעי ראשית שיהא שיריה ניכרין והלכך בעינן סיום והאי דתנן (דמאי פ"ז מ"ד) שני לוגין שאני עתיד להפריש הרי הן תרומה במקומן פליג אהא דלא בעי . ראשית שיהא שיריה ניכרין: והיא שנת מעשר שני. ואותה שנה שניה שראוי ליתן בה מעשר שני: והוא בירושלים - כשקרא שמות הללו על אותה תאנה: מעשר עני בגבולין - או שהיא שנת מעשר שלישית ואמר מעשר עני בדרומה ולא אמר מעשר שני והוא אפי' בגבולין:

רישא במעשר שני טמא וגברא טמא. או או קאמר דבחדא מינייהו לקי: הוא בפנים ומשאו מבחוץ מהו אמר ליה כי ירחק ממך המקום ממך ממלואך. כך גירסת הקונטרס וי"ג ממך לחודיה כלומר ממך גופך והרי גופו בפנים וקשה על זה דאם כן אדם שגופו בירושלים ופירות מעשר שני שלו בעירו א"כ לא יוכל לחללם כיון שגופו בירושלים וזה אינו דעד כאן לא מיבעיא ליה לרב פפא אלא בדנקיט קניא ואי לא קניא מודה דיכול לפדותם אע"ג דגופו בפנים כיון שהפירות חוץ לירושלים והוא נותן טעם דהא קרינן בו לא תוכל שאתו אף בגופו בפנים ושמא איכא למימר דשבקיה לקרא דממך דמשמע מגופך דאיהו קא דחיק ומוקמי אנפשיה היכא דלא שייך שם לא תוכל שאתו שאינו מחוסר טעינה כזה שהוא על כתפיו ורב פפא מיבעיא ליה בקניא כך נראה למשי"ח אבל על גירס' דממילואך קשה דממילואך היינו המשוי כדפירש הקונטרס גבי משאו מבפנים וגופו מבחוץ וכיון שמשאו מבחוץ קרינן כי ירחק ממלואך וצ"ל דממלואך מגלה לנו דהגוף והמשוי בחד והוה ליה במקצת המשוי בפנים: הוא בפנים ומשאו מבחוץ מהו אמר ליה כי ירחק ממך המקום ממך ממלואך. כך גירסת הקונטרס וי"ג ממך לחודיה כלומר ממך גופך והרי גופו בפנים וקשה על זה דאם כן אדם שגופו בירושלים ופירות מעשר שני שלו בעירו א"כ לא יוכל לחללם כיון שגופו בירושלים וזה אינו דעד כאן לא מיבעיא ליה לרב פפא אלא בדנקיט קניא ואי לא קניא מודה דיכול לפדותם אע"ג דגופו בפנים כיון שהפירות חוץ לירושלים והוא נותן טעם דהא קרינן בו לא תוכל שאתו אף בגופו בפנים ושמא איכא למימר דשבקיה לקרא דממך דמשמע מגופך דאיהו קא דחיק ומוקמי אנפשיה היכא דלא שייך שם לא תוכל שאתו שאינו מחוסר טעינה כזה שהוא על כתפיו ורב פפא מיבעיא ליה בקניא כך נראה למשי"ח אבל על גירס' דממילואך קשה דממילואך היינו המשוי כדפירש הקונטרס גבי משאו מבפנים וגופו מבחוץ וכיון שמשאו מבחוץ קרינן כי ירחק ממלואך וצ"ל דממלואך מגלה לנו דהגוף והמשוי בחד והוה ליה במקצת המשוי בפנים: אמר רבי יוחנן מאימתי מעשר שני חייבים עליו משיראה פני הבית. וקשה דכיון דקודם שיראה פני הבית הכי נמי דמותר לאכלו חוץ א"כ למה הוזקק לעולם לפדות מעשר שני וי"ל דודאי ליכא לאו אבל עשה איכא דכתיב וצרת הכסף בידך אבל בלא פדייה לא: מיתיבי רבי יוסי אומר כו'. ה"ה דמצי לאותובי מתניתין דאוקי לעיל סיפא במעשר שני טהור דאכיל חוץ לחומה אלא ודאי משני דעייליה ואפקיה אבל הכא קשיא מאי למימרא ובמתני' ליכא למפרך דהא קא. מהני ליה למלקיות דלא השמיענו שום חידוש בהם:

מכות יט:

Navigate the library