Sukkah 46a · Talmud

הָעוֹשֶׂה לוּלָב לְעַצְמוֹ, אוֹמֵר: ״בָּרוּךְ ... שֶׁהֶחֱיָינוּ וְקִיְּימָנוּ וְהִגִּיעָנוּ לִזְמַן הַזֶּה״. נְטָלוֹ לָצֵאת בּוֹ, אוֹמֵר: ״בָּרוּךְ ... אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל נְטִילַת לוּלָב״. וְאַף עַל פִּי שֶׁבֵּירַךְ עָלָיו יוֹם רִאשׁוֹן, חוֹזֵר וּמְבָרֵךְ כׇּל שִׁבְעָה. הָעוֹשֶׂה סוּכָּה לְעַצְמוֹ, אוֹמֵר: ״בָּרוּךְ ... שֶׁהֶחֱיָינוּ וְקִיְּימָנוּ כּוּ׳״, נִכְנַס לֵישֵׁב בָּהּ, אוֹמֵר: ״אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ לֵישֵׁב בַּסּוּכָּה״, וְכֵיוָן שֶׁבֵּירַךְ יוֹם רִאשׁוֹן — שׁוּב אֵינוֹ מְבָרֵךְ. קַשְׁיָא לוּלָב אַלּוּלָב, קַשְׁיָא סוּכָּה אַסּוּכָּה! בִּשְׁלָמָא לוּלָב אַלּוּלָב לָא קַשְׁיָא: כָּאן בִּזְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּים, כָּאן בִּזְמַן שֶׁאֵין בֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּים. אֶלָּא סוּכָּה אַסּוּכָּה קַשְׁיָא! תַּנָּאֵי הִיא. דְּתַנְיָא: תְּפִילִּין, כׇּל זְמַן שֶׁמַּנִּיחָן — מְבָרֵךְ עֲלֵיהֶן, דִּבְרֵי רַבִּי. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵינוֹ מְבָרֵךְ אֶלָּא שַׁחֲרִית בִּלְבַד. אִתְּמַר, אַבָּיֵי אָמַר: הִלְכְתָא כְּרַבִּי, וְרָבָא אָמַר: הִלְכְתָא כְּרַבָּנַן. אָמַר רַב מָרִי בְּרַהּ דְּבַת שְׁמוּאֵל: חֲזֵינָא לֵיהּ לְרָבָא דְּלָא עָבֵיד כִּשְׁמַעְתֵּיהּ, אֶלָּא מַקְדֵּים וְקָאֵי וְעָיֵיל בֵּית הַכִּסֵּא, וְנָפֵיק וּמָשֵׁי יְדֵיהּ וּמַנַּח תְּפִילִּין וּמְבָרֵךְ. וְכִי אִצְטְרִיךְ זִימְנָא אַחֲרִינָא, עָיֵיל לְבֵית הַכִּסֵּא, וְנָפֵיק וּמָשֵׁי יְדֵיהּ וּמַנַּח תְּפִילִּין וּמְבָרֵךְ, וַאֲנַן נָמֵי כְּרַבִּי עָבְדִינַן, וּמְבָרְכִין כׇּל שִׁבְעָה. אָמַר מָר זוּטְרָא: חֲזֵינָא לֵיהּ לְרַב פַּפֵּי, דְּכׇל אֵימַת דְּמַנַּח תְּפִילִּין מְבָרֵךְ. רַבָּנַן דְּבֵי רַב אָשֵׁי, כׇּל אֵימַת דִּמְ[מַ]שְׁמְשִׁי בְּהוּ מְבָרְכִי. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: מִצְוַת לוּלָב כׇּל שִׁבְעָה. וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמַר: יוֹם רִאשׁוֹן — מִצְוַת לוּלָב, מִכָּאן וְאֵילָךְ מִצְוַת זְקֵנִים. וְרַבִּי יִצְחָק אָמַר: כָּל יוֹמָא מִצְוַת זְקֵנִים. וַאֲפִילּוּ יוֹם רִאשׁוֹן?! וְהָא קַיְימָא לַן דְּיוֹם רִאשׁוֹן דְּאוֹרָיְיתָא! אֵימָא: בַּר מִיּוֹם רִאשׁוֹן. אִי הָכִי — הַיְינוּ דְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי! אֵימָא: וְכֵן אָמַר רַבִּי יִצְחָק. וְאַף רַב סָבַר: כׇּל שִׁבְעָה מִצְוַת לוּלָב. דְּאָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אָשֵׁי אָמַר רַב: הַמַּדְלִיק נֵר שֶׁל חֲנוּכָּה — צָרִיךְ לְבָרֵךְ. רַבִּי יִרְמְיָה אָמַר: הָרוֹאֶה נֵר שֶׁל חֲנוּכָּה — צָרִיךְ לְבָרֵךְ. מַאי מְבָרֵךְ? אָמַר רַב יְהוּדָה: יוֹם רִאשׁוֹן, הַמַּדְלִיק מְבָרֵךְ שָׁלֹשׁ, הָרוֹאֶה מְבָרֵךְ שְׁתַּיִם. מִכָּאן וְאֵילָךְ, מַדְלִיק מְבָרֵךְ שְׁתַּיִם, וְרוֹאֶה מְבָרֵךְ אַחַת. וּמַאי מְבָרֵךְ: ״בָּרוּךְ ... אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ לְהַדְלִיק נֵר (שֶׁל) חֲנוּכָּה״. וְהֵיכָן צִוָּנוּ? מִ״לֹּא תָּסוּר״. וְרַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אָמַר: ״שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ״. (מַאי מְמַעֵט? — זְמַן. אֵימָא מְמַעֵט נֵס? נֵס כֹּל יוֹמָא אִיתֵיהּ). רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק מַתְנֵי לַהּ בְּהֶדְיָא, אָמַר רַב: כׇּל שִׁבְעָה מִצְוַת לוּלָב. תָּנוּ רַבָּנַן: הָעוֹשֶׂה סוּכָּה לְעַצְמוֹ, אוֹמֵר: ״בָּרוּךְ ... שֶׁהֶחֱיָינוּ כּוּ׳״. נִכְנַס לֵישֵׁב בָּהּ, אוֹמֵר: ״בָּרוּךְ ... אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ כּוּ׳״. הָיְתָה עֲשׂוּיָה וְעוֹמֶדֶת, אִם יָכוֹל לְחַדֵּשׁ בָּהּ דָּבָר — מְבָרֵךְ. אִם לָאו, לִכְשֶׁיִּכָּנֵס לֵישֵׁב בָּהּ — מְבָרֵךְ שְׁתַּיִם. אָמַר רַב אָשֵׁי: חֲזֵינָא לֵיהּ לְרַב כָּהֲנָא דְּקָאָמַר לְהוּ לְכוּלְּהוּ אַכָּסָא דְקִדּוּשָׁא. תָּנוּ רַבָּנַן: הָיוּ לְפָנָיו מִצְוֹת הַרְבֵּה, אוֹמֵר: ״בָּרוּךְ ... אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל הַמִּצְוֹת״. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: מְבָרֵךְ עַל כׇּל אַחַת וְאַחַת בִּפְנֵי עַצְמָהּ. אָמַר רַבִּי זֵירָא וְאִיתֵּימָא רַבִּי חֲנִינָא בַּר פָּפָּא: הִלְכְתָא כְּרַבִּי יְהוּדָה. וְאָמַר רַבִּי זֵירָא וְאִיתֵּימָא רַבִּי חֲנִינָא בַּר פָּפָּא: מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי יְהוּדָה — דִּכְתִיב: ״בָּרוּךְ ה׳ יוֹם יוֹם״, וְכִי בַּיּוֹם מְבָרְכִין אוֹתוֹ, וּבַלַּיְלָה אֵין מְבָרְכִין אוֹתוֹ? אֶלָּא בָּא לוֹמַר לְךָ: בְּכׇל יוֹם וְיוֹם תֵּן לוֹ מֵעֵין בִּרְכוֹתָיו, הָכָא נָמֵי — בְּכׇל דָּבָר וְדָבָר תֵּן לוֹ מֵעֵין בִּרְכוֹתָיו. וְאָמַר רַבִּי זֵירָא וְאִיתֵּימָא רַבִּי חֲנִינָא בַּר פָּפָּא: בֹּא וּרְאֵה שֶׁלֹּא כְּמִדַּת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִדַּת בָּשָׂר וְדָם. מִדַּת בָּשָׂר וָדָם — כְּלִי רֵיקָן

העושה לולב - בערב יום טוב: לעצמו - ולא לאחרים: כאן בזמן בית המקדש - מברכין עליו במקדש כל שבעה דמדאורייתא היא כרבי יוחנן דתלי טעמא בדאורייתא: כל זמן שמניחן - ואפילו חולצן ומניחן מאה פעמים ביום וגבי סוכה נמי אע"ג דלא מפסקי לילות מימים וכחד יומא אריכא הוא מברכין עליה בכל יום דהוא דומיא דחולץ ומניח: אלא שחרית - ובסוכה נמי כיון דכחד יומא הוא סגי בברכה של יום ראשון: דלא עביד כשמעתיה - אלא כל זמן דמנח תפילין מברך: הכי גרסינן ואנן נמי כרבי עבדינן ומברכינן כל שבעה - ואע"ג דכחד יומא הוא ובלולב נמי כל שבעה ואע"ג דמדרבנן מברכינן עליה כי היכי דמברכינן בנר חנוכה ובמגילה דרבנן דקם ליה רב ושמואל בחד שיטתא בלולב ורבין נמי משמיה דר' יוחנן אמר לולב שבעה: דמשמשי בהו - דקיימא לן חייב אדם למשמש בתפילין כל שעה ק"ו מציץ בפ"ק דיומא (דף ז:): מצות לולב שבעה - לברכה: יום ראשון מצות לולב - דאורייתא ועיקר ובעיא ברכה: מכאן ואילך מצות זקנים - רבן יוחנן בן זכאי וסיעתו ודרבנן לא בעיא ברכה: ואף רב סבר לה כל שבעה - בעי ברכה למצות לולב ואף על גב דמדרבנן הוא בעי ברכה: דאמר רב - בנר חנוכה דמדרבנן היא ובעי ברכה הכא נמי לא שנא: הרואה נר חנוכה - קאי על שלא הדליק בביתו ועובר ברשות הרבים ורואה אותה בפתחי ישראל שמצוה להניח בפתח צריך לברך על הראשונה: מברך שתים - שהחיינו ושעשה נסים שאין על הרואה לברך להדליק הנר: מכאן ואילך - זמן ליכא: המדליק מברך - להדליק נר ושעשה נסים: והרואה - שעשה נסים לחודיה: והיכן צונו - הואיל והוא מדבריהם: מתני לה בהדיא - להא דרב גבי לולב ולא שמע לה מכללא דנר חנוכה: מברך שתים - לישב בסוכה וזמן: מצות הרבה - ליטול לולב לישב בסוכה להניח תפילין להתעטף בציצית: על המצות - ויצא ידי כולן: כל יום ויום מעין ברכותיו - של שבת מעין של שבת של חול מעין של חול של יו"ט מעין של יו"ט המאורע:

העושה סוכה לעצמו. דווקא נקט לעצמו אבל לאחר לא מברך מידי להאי תנא דסבר דאין מברך לעשות כדדייקינן פ' התכלת (מנחות דף מב. ושם:) ואיכא תנא דתני בירושלמי בפרק הרואה עשאה לעצמו מברך לעשות סוכה עשאה לאחר מברך לעשות סוכה [לשמו]: העושה סוכה לעצמו מברך שהחיינו. צריך לפרש טעם מאי שנא דיש מצות שתקינו לברך שהחיינו ויש מצות שלא תקינו בעשיית סוכה ולולב תקינו כדאשכחן הכא ובעשיית ציצית ותפילין לא תקינו כדמוכח פרק התכלת (ג"ז שם) דמפרש ר' יוחנן מאי מברך אתפילין של יד ותפילין של ראש ואילו לעשות תפילין לא מברך דלא חשיב ליה וכמו כן יש לדקדק דשהחיינו נמי לא מברך מדלא חשיב לה וכן אפדיון הבן מברך שהחיינו כדאיתא בסוף פרק ערבי פסחים (פסחים דף קכא:) ואילו אמילה לא מברך מדלא חשיב בפ' התכלת (מנחות שם) ובסוף ר"א דמילה (שבת דף קלז:) בהדי ברכות של מילה וכן אקריאת מגילה מברך שהחיינו כדאיתא בריש הקורא את המגילה עומד (מגילה דף בא:) ואילו אקריאת הלל לא מברך ונראה דמצוה שיש עליה שמחה תקנו שהחיינו ודאמרינן בהרואה (ברכות דף נד.) דמברך על כלים חדשים כתב רב שרירא גאון דלא סמכינן עלה דמסקינן בפרק בכל מערבין (עירובין ד' מ:) דבעינן מידי דאתי מזמן לזמן וקשה מפדיון הבן: נכנס לישב בה מברך לישב בסוכה. מדלא קאמר מברך שתים כדקתני סיפא בעשויה ועומדת ואין יכול לחדש בה דבר משמע דנפיק אהא דבירך אעשייה שהחיינו ותימה ותיפוק ליה דמברך משום יו"ט כמו שמברכין איום טוב דפסח ועצרת וכל שאר ימים טובים ושמא כיון דסוכה מחמת חג קאתיא סברא הוא דזמן דידה אע"פ שבירך בחול פטור הוא אף בחג דזמן כי קא אתי מחמת מועד קאתי אפילו בלא יום טוב כדאמר לקמן (סוכה דף מז:) דאי לא בריך האידנא מברך למחר או ליומא אוחרא: דכל אימת דמשמשי מברכי. דמצוה למשמש בהן שלא יסיח דעתו דבפרק קמא דיומא (ד' ז:) ילפינן מציץ ומה ציץ שאין בו אלא אזכרה אחת ולא אתפרש מאי הוא מברך אם מברכין לשמור את חוקיו כמו שמברכין בתר דמסלקין תפלתו או להניח כמו שמברכין בשעת הנחה כדאיתא בהקומץ רבה (מנחות דף לז. ושם) דהכא הרי מונחין ועומדין ומסתברא דמברכין לשמור חוקיו כמו דמברכין לשמור בתר דמסלקין תפלתו כדאיתא פרק בא סימן (נדה דף נא:): הרואה נר של חנוכה צריך לברך. בשאר מצות כגון אלולב וסוכה לא תקינו לברך לרואה אלא גבי נר חנוכה משום חביבות הנס וגם משום שיש כמה בני אדם שאין להם בתים ואין בידם לקיים המצוה וטעם ראשון ניחא דלא תיקשי ליה מזוזה ועוד יש לפרש דאין שייך לתקן לרואה ברכה שאין העושה מברך:

סוכה מו.

Navigate the library