Sukkah 32b · Talmud

וְאִיכָּא דְּרָמֵי לַיהּ מִירְמֵא: תְּנַן צִינֵּי הַר הַבַּרְזֶל — כָּשֵׁר, וְהָתַנְיָא: פְּסוּלָה! אָמַר אַבָּיֵי, לָא קַשְׁיָא: כָּאן — שֶׁרֹאשׁוֹ שֶׁל זֶה מַגִּיעַ לְצַד עִיקָּרוֹ שֶׁל זֶה, כָּאן — שֶׁאֵין רֹאשׁוֹ שֶׁל זֶה מַגִּיעַ לְצַד עִיקָּרוֹ שֶׁל זֶה. אָמַר רַבִּי מָרִיּוֹן אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, וְאָמְרִי לַהּ תָּנֵי רַבָּה בַּר מָרִי מִשּׁוּם רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי: שְׁתֵּי תְמָרוֹת יֵשׁ בְּגֵיא בֶּן הִנֹּם, וְעוֹלֶה עָשָׁן מִבֵּינֵיהֶם. וְזֶהוּ שֶׁשָּׁנִינוּ: צִינֵּי הַר הַבַּרְזֶל כְּשֵׁרוֹת, וְזוֹ הִיא פִּתְחָהּ שֶׁל גֵּיהִנָּם. לוּלָב שֶׁיֵּשׁ בּוֹ שְׁלֹשָׁה טְפָחִים. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: שִׁיעוּר הֲדַס וַעֲרָבָה — שְׁלֹשָׁה, וְלוּלָב — אַרְבָּעָה, כְּדֵי שֶׁיְּהֵא לוּלָב יוֹצֵא מִן הַהֲדַס טֶפַח. וְרַבִּי פַּרְנָךְ אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: שִׁדְרוֹ שֶׁל לוּלָב צָרִיךְ שֶׁיֵּצֵא מִן הַהֲדַס טֶפַח. תְּנַן: לוּלָב שֶׁיֵּשׁ בּוֹ שְׁלֹשָׁה טְפָחִים כְּדֵי לְנַעְנֵעַ בּוֹ כָּשֵׁר. אֵימָא: וּכְדֵי לְנַעְנֵעַ בּוֹ, כָּשֵׁר. מָר כִּדְאִית לֵיהּ, וּמַר כִּדְאִית לֵיהּ. תָּא שְׁמַע: שִׁיעוּר הֲדַס וַעֲרָבָה — שְׁלֹשָׁה, וְלוּלָב — אַרְבָּעָה. מַאי לָאו בַּהֲדֵי עָלִין! לָא, לְבַד מֵעָלִין. גּוּפָא: שִׁיעוּר הֲדַס וַעֲרָבָה — שְׁלֹשָׁה, וְלוּלָב — אַרְבָּעָה. רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר: בְּאַמָּה בַּת חֲמִשָּׁה טְפָחִים. אָמַר רָבָא: שְׁרָא לֵיהּ מָרֵיהּ לְרַבִּי טַרְפוֹן. הַשְׁתָּא עָבוֹת שְׁלֹשָׁה לָא מַשְׁכְּחִינַן, בַּת חֲמִשָּׁה מִבַּעְיָא! כִּי אֲתָא רַב דִּימִי, אָמַר: אַמָּה בַּת שִׁשָּׁה טְפָחִים עֲשֵׂה אוֹתָהּ בַּת חֲמִשָּׁה, צֵא מֵהֶן שְׁלֹשָׁה לַהֲדַס, וְהַשְּׁאָר לַלּוּלָב. כַּמָּה הָווּ לְהוּ — תְּלָתָא וּתְלָתָא חוּמְשֵׁי. קַשְׁיָא דִּשְׁמוּאֵל אַדִּשְׁמוּאֵל: הָכָא אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: שִׁיעוּר הֲדַס וַעֲרָבָה — שְׁלֹשָׁה, וְהָתָם אָמַר רַב הוּנָא אָמַר שְׁמוּאֵל: הֲלָכָה כְּרַבִּי טַרְפוֹן! לָא דַּק. אֵימַר דְּאָמְרִינַן לָא דַּק לְחוּמְרָא, לְקוּלָּא מִי אָמְרִינַן לָא דַּק?! כִּי אֲתָא רָבִין, אָמַר: אַמָּה בַּת חֲמִשָּׁה טְפָחִים עֲשֵׂה אוֹתָהּ שִׁשָּׁה. צֵא מֵהֶן שְׁלֹשָׁה לַהֲדַס, וְהַשְּׁאָר לַלּוּלָב. כַּמָּה הָוֵי לְהוּ — תְּרֵי וּפַלְגָא. סוֹף סוֹף קַשְׁיָא דִּשְׁמוּאֵל אַדִּשְׁמוּאֵל! לָא דַּק, וְהַיְינוּ לְחוּמְרָא לָא דַּק. דְּאָמַר רַב הוּנָא אָמַר שְׁמוּאֵל: הֲלָכָה כְּרַבִּי טַרְפוֹן. מַתְנִי׳ הֲדַס הַגָּזוּל וְהַיָּבֵשׁ — פָּסוּל. שֶׁל אֲשֵׁרָה וְשֶׁל עִיר הַנִּדַּחַת — פָּסוּל. נִקְטַם רֹאשׁוֹ, נִפְרְצוּ עָלָיו, אוֹ שֶׁהָיוּ עֲנָבָיו מְרוּבּוֹת מֵעָלָיו — פָּסוּל. וְאִם מִיעֲטָן — כָּשֵׁר, וְאֵין מְמַעֲטִין בְּיוֹם טוֹב. גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: ״עֲנַף עֵץ עָבוֹת״ — שֶׁעֲנָפָיו חוֹפִין אֶת עֵצוֹ. וְאֵי זֶה הוּא? הֱוֵי אוֹמֵר זֶה הֲדַס. וְאֵימָא זֵיתָא! בָּעֵינַן ״עָבוֹת״, וְלֵיכָּא. וְאֵימָא דּוּלְבָּא! בָּעֵינַן עֲנָפָיו חוֹפִין אֶת עֵצוֹ, וְלֵיכָּא. וְאֵימָא הִירְדּוּף! אָמַר אַבָּיֵי: ״דְּרָכֶיהָ דַרְכֵי נוֹעַם״, וְלֵיכָּא. רָבָא אָמַר, מֵהָכָא: ״הָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ״. תָּנוּ רַבָּנַן: קָלוּעַ כְּמִין קְלִיעָה וְדוֹמֶה לְשַׁלְשֶׁלֶת, זֶהוּ הֲדַס. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר: ״עֲנַף עֵץ עָבוֹת״ — עֵץ שֶׁטַּעַם עֵצוֹ וּפִרְיוֹ שָׁוֶה, הֱוֵי אוֹמֵר זֶה הֲדַס. תָּנָא: עֵץ עָבוֹת — כָּשֵׁר, וְשֶׁאֵינוֹ עָבוֹת — פָּסוּל. הֵיכִי דָּמֵי עָבוֹת? אָמַר רַב יְהוּדָה: וְהוּא דְּקָיְימִי תְּלָתָא תְּלָתָא טַרְפֵי בְּקִינָּא. רַב כָּהֲנָא אָמַר: אֲפִילּוּ תְּרֵי וְחַד. רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרָבָא מְהַדַּר אַתְּרֵי וְחַד, הוֹאִיל וּנְפַיק מִפּוּמֵּיהּ דְּרַב כָּהֲנָא. אֲמַר לֵיהּ מָר בַּר אַמֵּימָר לְרַב אָשֵׁי: אַבָּא לְהָהוּא — הֲדַס שׁוֹטֶה קָרֵי לֵיהּ. תָּנוּ רַבָּנַן: נָשְׁרוּ רוֹב עָלָיו וְנִשְׁתַּיְּירוּ בּוֹ מִיעוּט — כָּשֵׁר, וּבִלְבַד שֶׁתְּהֵא עֲבוֹתוֹ קַיֶּימֶת. הָא גוּפָא קַשְׁיָא: אָמְרַתְּ נָשְׁרוּ רוֹב עָלָיו כָּשֵׁר, וַהֲדַר תָּנֵי וּבִלְבַד שֶׁתְּהֵא עֲבוֹתוֹ קַיֶּימֶת. כֵּיוָן דְּנָתְרִי לְהוּ תְּרֵי, עָבוֹת הֵיכִי מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ? אָמַר אַבָּיֵי: מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ

ואיכא דרמי להו מירמא - למתני' וברייתא ואגב רמיא דידהו אתמר דאביי לשנויינהו: שתי תמרות - שני דקלים: גיא בן הנם - סמוך לירושלים: שיהא לולב יוצא למעלה מן ההדס - כשם שהוא גבוה במינו מכולן: שדרו - לבד שהעלים ארוכים למעלה לאחר שכלתה השדרה שאין עוד עלין דבוקין ועולין בו: אימא וכדי לנענע - ומה שיוצא למעלה מן האגד הוא המנענע: למר כדאית ליה כו' - לשמואל טפח עם עליו ולר' יוחנן טפח שדרה: מאי לאו בהדי עלין - ותיובתא דר' יוחנן: באמה בת חמשה - קא סלקא דעתיה דהכי קאמר צריך להיות הדס וערבה אמה בת חמשה טפחים: שרא ליה מריה - ימחול לו רבונו כלומר צריך הוא לבקש מחילה על דבריו: עבות שלשה לא משכחינן - שלשה טפחים אין אנו יכולין למצוא שיהא עבות כראוי קלוע כמין קליעה ודומה לשרשרת כדלקמן ורוב הארוכין הדס שוטה הם והוא אומר לנו באמה בת חמשה ומטריח על ישראל: כי אתא רב דימי - פרשה לדר' טרפון ואמר דהא דר' טרפון חומרא זוטא היא דאיהו נמי שלשה קאמר אלא שמשער בטפחים גדולים וה"ק ליה לתנא קמא הטפחים האלו יהו גדולים שיהו חמשה מהן ממלאין אמה בינונית שהן ו' טפחים בינוניים: אמה בת ששה - חתוך בטפחים גדולים ועשה הימנה חמשה חלקים ובהן תשער שלשה להדס וטפח יותר ללולב: והשאר ללולב - רביע שהוספת ללולב יהא בטפח גדול כאלו: כמה הוו להו - להדס וערבה תלתא טפחים בינוניים ותלתא חומשי: לא דק - שמואל בשיעוריה ונקט שלשה: אמה בת חמשה טפחים - בינוניים חלוק אותה לששה חלקים בטפחים קטנים ובהן שיעור שלשה להדס וארבעה ללולב ורבי טרפון לקולא והכי משמע מלתיה בברייתא דקאמר ליה לתנא קמא אותן שלשה טפחים שאנו משערין בהן וסתם שלשה טפחים חצי אמה הן טפחים הללו קטנים יהיו ולא יהיו אלא חצי אמה באמה בת חמשה: לא דק - שמואל בשיעור שלשה דסגי בתרי ופלגא כר' טרפון: מתני' נפרצו עליו - נשרו: ענביו - פרי שבו שדומה לענב: גמ' ענף עץ עבות - שכולו ענף שהעץ מחופה בעלין ע"י שהן עשויין בקליעה ושוכבין על אפיהן: ואימא זיתא - כולו עלין ארוכים ורצופים ומתוך שהן מרובין מכסין את העץ: בעינן עבות - מעשה שרשרת שיהו מורכבין זה על זה: דולבא - עץ ערמון קשטניי"ר קלוע הוא אבל אין עליו רצופין לכסות כל עצו: הירדוף - כמין קליעה עשויין עליו: דרכי נועם - והאי מברז בריז את הידים כקוצים שראשי עליו עשויין חדין כמחט: האמת והשלום אהבו - וזה אינו לא אמת ולא שלום שהוא עשוי לסם המות: תלתא תלתא בחד קינא - שלשה עלין בקן אחד יוצאין מתוך עוקץ אחד: תרי וחד - שני עלין בעוקץ אחד ועלה אחד מלמטה ועולה ורוכב על השנים: מהדר אתרי וחד - אף על גב דתלתא בחד קינא כל שכן דכשר הואיל ונפק מפומיה דרב כהנא: אבא לההוא - דתרי וחד הדס שוטה קרי ליה: רוב עליו - תרי מכל עבות:

שדרו של לולב. ברייתא דפ' המפלת (נדה דף כו. ושם) מסייעא ליה לר' פרנך דתני אושעיא זעירא דמן חברייא חמשה שיעורן טפח וקא חשיב שדרו של לולב ושמואל לא חייש דלא מיתניא בי ר' חייא ורבי אושעיא: צא מהן שלשה להדס והשאר ללולב. פירש הקונטרס והרביע שהוספ' בלולב יהא בטפח כאלו ויש ספרים שכתוב בהדיא וטפח ללולב ובכל ענין שנפרש לא מיתוקמא ההיא [דתניא] (נדה דף כו.) חמשה שיעורן טפח כר' טרפון דטפח דלולב אינו שוה לאחרים: דולבא. עץ ערמון קשטניי"ר קלוע הוא כך פי' בקונטרס ובפרק אם אינן מכירין (ר"ה דף כג. ושם) חשיב ליה גבי עשרה מיני ארזים הן ואומר רבינו תם דאין זה קשטניי"ר שאינו קלוע: דרכיה דרכי טעם. והאי מברז את הידים כקוצים שראשי עלין עשוין חדין כמחט: האמת והשלום אהבו. וזה אינו לא אמת ולא שלום שהוא עשוי לסם המות כך פירש הקונטרס ועל חנם הוזקק לומר טעם בפני עצמו אכל קרא דכל חד שייך אתרוייהו ומתוך פירושו משמע דהירדוף היינו הרדופני בפרק אלו טרפות (חולין דף נח:) אחוזת דם והמעושנת ושאכלה הרדופני שהוא סם המות לבהמה ואי אפשר לומר כן כדמוכח בפ' כל שעה (פסחים דף לט. ושם) גבי מרור דקא חשיב הרדופני גבי ירקות שאדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח והירדוף פסל התם משום דמה מצה מין זרעים אף מרור מין זרעים אלא היינו דלא חשיב לא נועם ולא שלום לפי שראשי עליו חדין ועוקצין את הידים והאי טעמא לא הוי מצי למימר גבי מרור שיכול לכותשו או להסיר עוקציו ולאכול אבל הכא גבי נטילת לולב צריך כל המינים כדרך גדילתן: תלתא טרפי בחד קינא. שלשה עלין בקן אחד ויוצאין מתוך עוקץ אחד כדפירש בקונטרס וכן פירש תרי וחד שני עלין בעוקץ אחד ועלה אחד מלמטה ועולה ורוכב על השנים וחומרא גדולה הוא דאינו מצוי ושמא בחד קינא מיקרי כשהם סמוכים ודבוקים זה בזה אע"פ שכל אחד בעוקצו (ומיהו) תלתא בקינא חד הוו יתבי כדאמר פרק הכונס (ב"ק דף נח.) שלשה דקלים בשורה אחת וכמו כן שלשה עלין [אינן] מעוקץ אחד.:

סוכה לב:

Navigate the library