Sukkah 43b · Talmud

״תֵּשְׁבוּ״ ״תֵּשְׁבוּ״ — לִגְזֵרָה שָׁוָה. נֶאֱמַר כָּאן ״תֵּשְׁבוּ״, וְנֶאֱמַר בְּמִלּוּאִים ״תֵּשְׁבוּ״. מָה לְהַלָּן — ״יָמִים״ וַאֲפִילּוּ לֵילוֹת, אַף כָּאן — ״יָמִים״ וַאֲפִילּוּ לֵילוֹת. עֲרָבָה שִׁבְעָה. כֵּיצַד? עֲרָבָה בִּשְׁבִיעִי מַאי טַעְמָא דָּחֲיָא שַׁבָּת? אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כְּדֵי לְפַרְסְמָהּ שֶׁהִיא מִן הַתּוֹרָה. אִי הָכִי, לוּלָב נָמֵי לִידְחֵי, כְּדֵי לְפַרְסְמוֹ שֶׁהוּא מִן הַתּוֹרָה! לוּלָב — גְּזֵרָה מִשּׁוּם דְּרַבָּה. אִי הָכִי, עֲרָבָה נָמֵי נִגְזוֹר! עֲרָבָה — שְׁלוּחֵי בֵּית דִּין מַיְיתִי לַהּ. לוּלָב — לַכֹּל מָסוּר. אִי הָכִי, כׇּל יוֹמָא נָמֵי לִידְחֵי! אָתֵי לְפַקְפּוֹקֵי בְּלוּלָב. וְלִידְחֵי בְּיוֹם טוֹב רִאשׁוֹן! לָא מוֹכְחָא מִלְּתָא, אָמְרִי: לוּלָב הוּא דְּקָא דָחֵי. וְלִידְחֵי בְּחַד מֵהָנָךְ? כֵּיוָן דְּקָא מַפְּקַתְּ לַהּ מֵרִאשׁוֹן, אוֹקְמַהּ אַשְּׁבִיעִי. אִי הָכִי, הָאִידָּנָא נָמֵי לִידְחֵי! אֲנַן לָא יָדְעִינַן בְּקִיבּוּעָא דְיַרְחָא. אִינְהוּ, דְּיָדְעִי בְּקִיבּוּעָא דְיַרְחָא — לִידְחֵי! כִּי אֲתָא בַּר הֶדְיָא, אָמַר: לָא אִיקְּלַע. כִּי אֲתָא רָבִין וְכׇל נָחוֹתֵי, אָמְרִי: אִיקְּלַע וְלָא דָּחֵי. וְאֶלָּא קַשְׁיָא? אָמַר רַב יוֹסֵף: מַאן לֵימָא לַן דַּעֲרָבָה בִּנְטִילָה? דִּלְמָא בִּזְקִיפָה! אֵיתִיבֵיהּ אַבָּיֵי: לוּלָב וַעֲרָבָה שִׁשָּׁה וְשִׁבְעָה. מַאי לָאו, כְּלוּלָב: מָה לוּלָב בִּנְטִילָה — אַף עֲרָבָה בִּנְטִילָה! מִידֵּי אִירְיָא? הָא כִּדְאִיתֵיהּ וְהָא כִּדְאִיתֵיהּ. אֵיתִיבֵיהּ אַבָּיֵי: בְּכׇל יוֹם מַקִּיפִין אֶת הַמִּזְבֵּחַ פַּעַם אַחַת, וְאוֹתוֹ הַיּוֹם שֶׁבַע פְּעָמִים. מַאי לָאו, בַּעֲרָבָה? לָא, בְּלוּלָב. וְהָא אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ: בַּעֲרָבָה! אֲמַר לֵיהּ: הוּא אָמַר לָךְ בַּעֲרָבָה, וַאֲנָא אָמֵינָא בְּלוּלָב. אִתְּמַר רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: בְּלוּלָב. רַב שְׁמוּאֵל [בַּר נָתָן] אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: בַּעֲרָבָה. וְכֵן אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ: בַּעֲרָבָה. אֲמַר לֵיהּ רָבָא לְרַב יִצְחָק בְּרֵיהּ דְּרַבָּה בַּר בַּר חָנָה: בַּר אוּרְיָא, תָּא וְאֵימָא לָךְ מִלְּתָא מְעַלַּיְתָא דַּהֲוָה אָמַר אֲבוּךְ. הָא דִּתְנַן: כׇּל הַיּוֹם מַקִּיפִין אֶת הַמִּזְבֵּחַ פַּעַם אַחַת, וְאוֹתוֹ הַיּוֹם מַקִּיפִין אֶת הַמִּזְבֵּחַ שֶׁבַע פְּעָמִים, הָכִי אֲמַר אֲבוּךְ מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי אֶלְעָזָר: בְּלוּלָב. אֵיתִיבֵיהּ: לוּלָב דּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת בִּתְחִלָּתוֹ, וַעֲרָבָה בְּסוֹפוֹ. פַּעַם אַחַת חָל שְׁבִיעִי שֶׁל עֲרָבָה לִהְיוֹת בַּשַּׁבָּת, וְהֵבִיאוּ מֻרְבִּיּוֹת שֶׁל עֲרָבָה מֵעֶרֶב שַׁבָּת וְהִנִּיחוּם בָּעֲזָרָה. וְהִכִּירוּ בָּהֶן בַּיְיתּוֹסִין, וּנְטָלוּם וּכְבָשׁוּם תַּחַת אֲבָנִים. לְמָחָר הִכִּירוּ בָּהֶן עַמֵּי הָאָרֶץ, וּשְׁמָטוּם מִתַּחַת הָאֲבָנִים, וַהֲבִיאוּם הַכֹּהֲנִים וּזְקָפוּם בְּצִידֵּי הַמִּזְבֵּחַ. לְפִי שֶׁאֵין בַּיְיתּוֹסִין מוֹדִים שֶׁחִיבּוּט עֲרָבָה דּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת. אַלְמָא בִּנְטִילָה הִיא! תְּיוּבְתָּא. וְאֶלָּא נִדְחוֹ! כֵּיוָן דַּאֲנַן לָא דָּחֵינַן, אִינְהוּ נָמֵי לָא דָּחוּ. וְהָא יוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן, דִּלְדִידַן לָא דָּחֵי וּלְדִידַהוּ דָּחֵי!

תשבו - יומם ולילה ולולב מצותו שעה אחת שלא נאמר בו אלא לקיחה: מאי טעמא דוחה - ולא גזור בה כי היכי דגזור בלולב דהא הכא נמי ליתא מן התורה בגבולין כשאר ימי החג לגבי לולב ואמאי לא גזור בה במקדש: לפרסמה שהיא מן התורה - לפי שאינה מפורשת מן התורה בהדיא שבקו לה רווחא למידחי שבת חד יומא כדי לפרסמה שמן התורה היא: לולב נמי נידחו - בשאר ימים במקדש כדי לפרסמו שהוא מן התורה כל שבעה דהא לא מפרשא בהדיא דאיכא למיטעי ולמימר דהאי ושמחתם לפני ה' שבעת ימים לאו שמחת לולב קאמר: שלוחי בית דין מייתי לה - מע"ש ולמחרת אינה מצוה לכל אדם אלא כהנים המקיפין בה את המזבח: אי הכי - דליכא למיגזר בה מידי והוא כל שבעה במקדש מן התורה: כל יומא נמי - דאיקלע בשבת נידחי מאי שנא חד יומא ותו לא: אתי לפקפוקי בלולב - לזלזולי בלולב משום דלא דחי בלולב אלא בחד יומא והא דחי כל יומא אתי למימר לולב לאו מצוה חשובה היא: ולידחי - ערבה בי"ט ראשון כלולב: לאו מוכחא מילתא - דמשום ערבה הוא דמיפרסם שהיא מה"ת דאמרי משום דנתנה לדחות אצל לולב נדחית אף אצל ערבה ועיקר משום לולב הוא: בחד מהנך - באחד משאר הימים: אוקמה אשביעי - יום מסויים או ראשון או אחרון: האידנא נמי - לאחר חורבן דעבדינן ערבה חד יומא כדאמרינן לקמן (סוכה ד' מד.) מנהג נביאים היא בגבולין כיון דליכא למיחש מידי לידחי בשביעי ויטלוה ויחבטוה שלוחי בית דין לפרסמה שהיא במקדש מן התורה שהרי לא גזרו עליה בשביעי ולאחר חורבן מי גזר עליה: לא ידעינן בקביעא דירחא - ושמא אין שביעי שלנו שביעי: לא איקלע - הם מעברים את אלול או אחד מן החדשים כשרואין שיארע שביעי בשבת: וכל נחותי - כל הסיעה שירדו מא"י לבבל ושעלו מבבל לא"י וחזרו: מאן לימא לן - דערבה במקדש בנטילה דלידחי השתא ערבה איסורא מדרבנן זכר למקדש דנידחי שבת: דלמא בזקיפה - לא היו נוטלין אותה ביד אלא זוקפין אותן בצידי המזבח לחוד כדתנן במתני' והשתא ליכא מזבח היכא נזקפה: ואותו היום - בשביעי מדקתני פעם אחת ושבע פעמים ש"מ הקפה ברגל סביב המזבח הוא ובמה מקיפין לאו בערבה: לא בלולב - מקיפים לאחר שזקפו הערבה סביב המזבח: בתחילתו - בי"ט ראשון: וערבה בסופו - בשביעי: מרביות - נטיעות: והכירו בהן בייתוסין - הרגישו תלמידי בייתוס והן צדוקים ואינם מודים בערבה שאינה מפורשת מן התורה: וכבשום - טמנום כמו בהדי כבשי דרחמנא למה לך במסכת ברכות (דף י.) וי"מ כמו יכבוש עונותינו (מיכה ז) יכסה כסית כל חטאתם סלה (תהילים פ״ה:ג׳): תחת האבנים - ויודעים הם בחכמים שלא יטלטלו למחר האבנים: עמי הארץ - שלא היו בקיאים באיסור טלטול והם היתה ידם עם הפרושים: והביאום הכהנים וזקפום כו' - אבל ישראל לא היה נכנס בין האולם ולמזבח ומדקתני חיבוט ערבה מכלל דביד נוטלין אותה ומנענעים ומקיפין בה הכהנים את המזבח ברגליהם ואחר כך זוקפין אותה: ואלא לידחי - כיון דבנטילה הוה יש לו לעשות זכר למקדש ולידחי שביעי דילה שבת: כיון דאנן - בגולה לא דחינן משום דלא קים לן בקביעא דירחא:

תשבו תשבו לגזרה שוה. לא לגמרי יליף ממלואים דהתם אי אפשר לישן בעזרה כמו בחצר שהיה במקום עזרה דגמירי (סוטה ד' מא:) אין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד בלבד ואילו כאן אסור לישן חוץ לסוכה: שלוחי בית דין מייתי לה. מע"ש ולמחרת אינה מצוה לכל אדם אלא הכהנים מקיפין בה את המזבח כדפי' בקונטרס דישראל אין יכולין להקיף כדתנן פ"ק דכלים (מ"ח) דאין ישראל נכנס בין האולם ולמזבח ולכך הוצרך בקונטרס לטעם זה שהכהנים מקיפין ואין ישראל שכן מוכח הלשון דקאמר לולב לכל מסור ועוד הבאת שלוחי ב"ד מה יש לו להועיל ועוד דא"כ ליתקן נמי בלולב שיביאום שלוחי ב"ד ולידחו אלא ודאי הדבר תלוי בזה שהכהנים זריזין הן ולא אתו לידי חילול שבת אבל לולב דלכל מסור כיון דלא דחי בישראל בכהנים נמי לא דחי ומיהו קשה דפריך האידנא נמי לידחי והאידנא ערבה לכל מסורה ובקונטרס דחק לפרש לידחי ויטלוה ויחבטוה שלוחי ב"ד: לא איקלע. שהיו מעברין אלול או אחד מן החדשים כשהיו רואים שאירע בשבת שביעי של ערבה והכי אמר בירושלמי ר' סימון מפקד לאלין דמחשבין הבון דעתכון דלא אתי תקעתא בשבתא ודלא אתא ערבתא בשבתא ואי דחיקתון עבדון תקעתא ולא תעבדון ערבתא משמע דחייש טפי יום ערבה מתקיעת שופר ולולב וגם עכשיו אנו מחשבין דלא מיקלע יום ערבה בשבת ואשופר ואלולב לא חיישינן אע"פ שיום ראשון דאורייתא ותימה דאיום ערבה שהוא זכר למקדש בעלמא חיישינן ואהני דאורייתא לא חיישינן וי"ל דאין הכי נמי דהני דכתיבי בהדיא לא אתי לפקפוקי בהו בשאר שנים אבל ערבה דרבנן אתי לפקפוקי בה ועוד דמספק עבדינן תרי יומי וכי מיקלע יום ראשון בשבת אין שופר בטל לגמרי דתוקעין בשני אע"ג דכי באו עדים קודם המנחה לא עבדי בא"י אלא חד יומא מ"מ בחוצה לארץ עבדינן תרי יומי אבל שביעי של ערבה דליתא אלא חד יומא דלא אפשר למיעבד השמיני על הספק לפי שהוא י"ט אם היה בטל לגמרי משתכח תורת ערבה: והביאו מרביות של ערבה מע"ש. כאן לא היו מתנין כל מי שיגיע בערבה של חבירו הרי הוא במתנה כדתנן גבי לולב למ"ד בפירקין דלעיל (סוכה דף לד.) ערבה הלכה למשה מסיני לא גמרי משלכם ולאבא שאול נמי דדרש מדכתיב ערבי אחת ללולב ואחת למקדש אלמא בעי משלכם גבי מקדש כמו לולב מ"מ גבי לולב שכל אחד מביא לולבו להר הבית והחזנים מקבלין מידם היו צריכין להתנות אבל ערבה שלוחי ב"ד מייתו לה ואין אחד מהן זוכה בה עד למחרת בשבת ועוד דהכהנים מקיפין את המזבח ולא היו כל כך מרובים ועוד דזריזין הן:

סוכה מג:

Navigate the library