Sukkah 13b · Talmud

אֶלָּא אֵימָא: עַד שֶׁתְּהֵא תְּחִלָּתוֹ כִּשְׁיָרָיו אֶחָד. דָּרֵשׁ מָרִימָר: הָנֵי אִיסּוּרְיָיתָא דְסוּרָא — מְסַכְּכִין בְּהוּ. אַף עַל גַּב דַּאֲגִדָן — לְמִנְיָנָא בְּעָלְמָא הוּא דַּאֲגִדָן. אָמַר רַבִּי אַבָּא: הָנֵי צְרִיפֵי דְאוּרְבָּנֵי, כֵּיוָן שֶׁהוּתְּרָה רָאשֵׁי מַעֲדַנִּים שֶׁלָּהֶן — כְּשֵׁרִין. וְהָא אֲגִידִי מִתַּתַּאי! אֲמַר רַב פָּפָּא: דְּשָׁרֵי לְהוּ. (וְאָמַר) רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ: אֲפִילּוּ תֵּימָא דְּלָא שָׁרֵי לְהוּ, כׇּל אֶגֶד שֶׁאֵינוֹ עָשׂוּי לְטַלְטְלוֹ — לָא שְׁמֵיהּ אֶגֶד. אָמַר רַבִּי אַבָּא אָמַר שְׁמוּאֵל: יְרָקוֹת שֶׁאָמְרוּ חֲכָמִים אָדָם יוֹצֵא בָּהֶן יְדֵי חוֹבָתוֹ בַּפֶּסַח, מְבִיאִין אֶת הַטּוּמְאָה, וְאֵין חוֹצְצִין בִּפְנֵי הַטּוּמְאָה, וּפוֹסְלִין בַּסּוּכָּה מִשּׁוּם אֲוִיר. מַאי טַעְמָא — כֵּיוָן דִּלְכִי יָבְשִׁי פָּרְכִי וְנָפְלִי, כְּמַאן דְּלֵיתַנְהוּ דָּמֵי. וְאָמַר רַבִּי אַבָּא אָמַר רַב הוּנָא: הַבּוֹצֵר לַגַּת — אֵין לוֹ יָדוֹת. וְרַב מְנַשְּׁיָא בַּר גַּדָּא אָמַר רַב הוּנָא: הַקּוֹצֵר לִסְכָךְ — אֵין לוֹ יָדוֹת. מַאן דְּאָמַר קוֹצֵר, כׇּל שֶׁכֵּן בּוֹצֵר — דְּלָא נִיחָא לֵיהּ, דְּלָא נִימְצְיֵיהּ לְחַמְרֵיהּ. מַאן דְּאָמַר בּוֹצֵר שֶׁאֵין לוֹ יָדוֹת, אֲבָל קוֹצֵר יֵשׁ לוֹ יָדוֹת — דְּנִיחָא לֵיהּ דְּלִיסַכֵּךְ בְּהוּ, כִּי הֵיכִי דְּלָא לִיבַּדְּרָן. נֵימָא דְּרַב מְנַשְּׁיָא בַּר גַּדָּא תַּנָּאֵי הִיא? דְּתַנְיָא: סוֹכֵי תְאֵנִים וּבָהֶן תְּאֵנִים, פַּרְכִּילִין וּבָהֶן עֲנָבִים, קַשִּׁין וּבָהֶן שִׁבֳּלִים, מַכְבֵּדוֹת וּבָהֶן תְּמָרִים, כּוּלָּן, אִם פְּסוֹלֶת מְרוּבָּה עַל הָאוֹכָלִין — כְּשֵׁרָה, וְאִם לָאו — פְּסוּלָה. אֲחֵרִים אוֹמְרִים: עַד שֶׁיְּהוּ קַשִּׁין מְרוּבִּין עַל הַיָּדוֹת וְעַל הָאוֹכָלִין. מַאי לָאו, בְּהָא קָא מִיפַּלְגִי: דְּמָר סָבַר יֵשׁ לָהֶן יָדוֹת, וּמַר סָבַר אֵין לָהֶן יָדוֹת! לְרַבִּי אַבָּא — וַדַּאי תַּנָּאֵי הִיא. לְרַב מְנַשְּׁיָא בַּר גַּדָּא מִי לֵימָא תַּנָּאֵי הִיא? אָמַר לָךְ רַב מְנַשְּׁיָא: דְּכוּלֵּי עָלְמָא סָבְרִי הַקּוֹצֵר לִסְכָךְ אֵין לוֹ יָדוֹת. וְהָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן — כְּגוֹן שֶׁקְּוצָצָן לַאֲכִילָה, וְנִמְלַךְ עֲלֵיהֶן לְסִיכּוּךְ. אִי קְוצָצָן לַאֲכִילָה, מַאי טַעְמַיְיהוּ דְּרַבָּנַן? וְכִי תֵּימָא קָסָבְרִי רַבָּנַן כֵּיוָן דְּנִמְלַךְ עֲלֵיהֶן לְסִיכּוּךְ, בָּטְלָה לֵיהּ מַחְשַׁבְתּוֹ. וּמִי בָּטְלָה לֵיהּ מַחְשָׁבָה בְּהָכִי? וְהָתְנַן: כׇּל הַכֵּלִים

אלא - אתחלתו קאי והכי קאמר אין תחילתו פסול עד שיהא הוא כשיעור שיריו דהיינו אחד אלמא לרבנן שלשה דקאמרינן לעיל למצוה דאי לעכב הא מני לא רבי יוסי ולא רבנן: איסורייתא דסורא - חבילי קנים שהיו עושין למכור בשוק ומוכרין אותם במנין: מסככין בהן - ואין בהם משום גזרת אוצר דכל ימות השנה לפי שאין דרך להצניעם באגדם: אלא למנינא בעלמא - אגדינהו עד שימכרו והלוקחן לייבשן מתיר אגדן הלכך המסכך בהן לשם סוכה אינו צריך להתיר אגדן: צריפי - כמין כוך עגול ככובע ונחבאים בתוכו ציידי עופות: דאורבני - עשוי מענפי ערבות וגודלין אותו מתחתיו פיו רחב ולמעלה קושרין ראשי הנצרים בחבל קשר אחד כעין כלי מצודות שצדין דגים קטנים שעושין בגומא שקורין יונק"ש אבל אין בצריף שלשה וארבעה בתי אריגה כמו שיש למצודה: ראשי מעדנים - קשר העליון מעדנים כמו התקשר מעדנות כימה (איוב ל״ח:ל״א): מתתאי - לצד פיו הוא קלוע: דשרי להו - מתיר ראשי החוט שהוא קלוע בו ואינו צריך להפקיע הקליעה: שאינו עשוי לטלטלו - כגון זה שמשהתיר קשר העליון אם אתה מטלטלו הוא ניתק מאליו שאין לו אלא פיו קלוע כמין גדיל לאחוז את הנצרים: ירקות שאמרו חכמים - בפסח שאדם יוצא בהן ידי מרור חזרת ועולשין ושאר חברותיהן דקות הם טינב"ש בלע"ז הלכך אין חוצצין בפני הטומאה אם סיכך בהן גג ומדרבנן הוא דגזור עלייהו שלא יסמכו עליהן לחוץ בפני הטומאה דלמא סמכי עלייהו לכי יבשי נמי מיהו בעודן לחין חוצצין מדאורייתא משום דלא מקבלי טומאה דלאו מאכל אדם נינהו (דאי מקבלי טומאה לא חייצי בפני הטומאה) ולכי יבשי אין חציצתן חציצה כדמפרש דמפרכי ונפלי: ומביאין את הטומאה - בעודן לחין וכל כמה דלא יבשי אהל הוא מדאורייתא: ופוסלין בסוכה משום אויר - כשיעור שאויר פוסל בה דהיינו בשלשה טפחים כדאמרינן לקמן בפירקין (סוכה דף יז.) אויר בשלשה ולא משערינן להו לפסול כשיעור שאר סכך פסול דאוכל הראוי לקבל טומאה הוא וסכך פסול אינו פוסל אלא בארבעה טפחים באמצע וארבע אמות מן הצד אלא כי אויר דיינינן להו לחומרא ובשלשה: הבוצר לגת - הבוצר ענבים לדרוך אותם אין להם ידות להביא העץ טומאה על האוכל לפי שאינו צריך לבית אחיזה ולא ניחא ליה בהן וכי אתרבו ידות לטומאה בהעור והרוטב (חולין דף קיז.) הני מילי ביד הצריכה או בכלי או באוכל: הקוצר לסכך - אין הקשין מביאין טומאה על האוכל דלא ניחא ליה בחיבורין דאוכל בסכך לא מיבעי ואי לאו דפסולת מרובה עליו הוה פסיל לה לסוכה: מאן דאמר - דקוצר לסכך אין לו ידות: כל שכן בוצר - לגת דלא ניחא ליה בהנך ידות: דנמצייה לחמריה - מוצצות את היין ומפסידות: דלא ליבדרן - ניחא ליה באוכל המחובר בהן שאם יבדיל ראשי שבלים מן הקשים שמא יתפזרו וילכו לאיבוד: נימא דרב מנשיא - דאמר קוצר אין לו ידות תנאי היא: סוכי תאנים - ענפי תאנים: פרכילין - זמורות: מכבדות - ענפי דקל: כשירין - לסכך: על הידות - כדי בית יד סמוך לאוכל אף הוא צריך ביטול שגם הוא מקבל טומאה: לרבי אבא - דאמר בוצר אין לו ידות אבל קוצר יש לו ודאי תנאי היא על כרחיה מבעי למימר אנא דאמרי כאחרים דאמרי יש לו דאילו תנא קמא לא מיתוקם כוותיה דהא אמר אין לו ואי בקוצר לאכילה ונמלך לסיכוך כל שכן דהוה ליה למימר יש לו וקאמר אין לו הלכך לא מיתוקמא כרבי אבא: אלא לרב מנשיא - דאמר קוצר לסכך אין לו מי מידחיק לאוקמי מילתיה כתנאי ולמימר אנא אמרי כתנא קמא ואחרים פליגי או מוקמינן למתניתין בקוצר לאכילה ונמלך לסכך ומשום הכי אמרי אחרים דיש לו ידות אבל בקוצר לסכך אחרים מודו נמי דאין לו: ומי בטלה מחשבה - קבלת טומאה בהכי ואפילו לא נטמאו קודם שנמלך מיהו ירדה להן תורת קבלת טומאה על ידי מחשבה ראשונה ומי בטלה קמייתא במחשבה בתרייתא:

ירקות שאמרו חכמים. בפסח שאדם יוצא בהן ידי מרור חזרת ועולשין ותמכא וחרחבינא דקות הן מאד טינב"ש בלע"ז הלכך אין חוצצין בהן בפני הטומאה אם סיכך בהן גג ומדרבנן הוא דגזור רבנן עלייהו שלא יסמכו עליהן לחוץ מפני הטומאה דלמא סמכו עלייהו נמי לכי יבשי ומיהו מדאורייתא חייצי דלא מקבלי טומאה דלאו מאכל אדם נינהו ולכי יבשי אין חציצתן חציצה כדמפרש דמפרכי ונפלי ומביאין את הטומאה בעודן לחין דכל כמה דלא יבשו אהל הוא מדאורייתא כדפירש בקונטרס ומה שהוזקק לפרש מדרבנן דאי חשיבי אהל מדאורייתא הוא לענין הבאה אם כן לענין חציצה נמי ואי לא חשיבי אהל לענין חציצה אם כן לענין הבאה נמי לא דלא דמי להנהו דחשיב בפרק שמיני דאהלות (מ"א) גבי מביאין ולא חוצצין דהתם היינו טעמא משום דדבר המקבל טומאה אינו חוצץ מפני הטומאה אבל לא שייך למיתלי טעמא בהכי דהא מפרש טעמא משום דכי יבשי מפרכי ונפלי ולא מסתבר למימר דאסוכה לחודה קאי דלכאורה אכולה מלתא קאי ועוד דאי בהכי תלי טעמא ממתניתין דאהלות שמעינן ליה דקחשיב אוכלין טמאין אלא ודאי מדרבנן הוא דאין חוצצין הכא והא דלא חשיב להו גבי הנהו דאהלות משום דהתם מדאוריי' והכא מדרבנן אבל קשה דהיכי מצי למימר דלאו מאכל אדם נינהו הא אמרינן בפרק כל שעה (פסחים דף לט:) מה מצה שנקחת בכסף מעשר אף מרור כו' ומהאי טעמא ממעט הרדפני דאין יוצאים בו ידי מרור כדפירש שם בקונטרס דהרדפני אינו נקח בכסף מעשר דאינו מאכל ואנן בעינן אוכלין דומיא דיין ושכר ובקר וצאן והגהה היתה שהגיה הר' יהודה בפירוש רש"י דלא מקבלי טומאה משום דלאו מאכל אדם נינהו ואינו כן אלא מאכל אדם הן ואפ"ה חייצי מדאורייתא כל זמן שלא הוכשרו כדתנן במסכת אהלות פ"ח (מ"א) גבי מביאין וחוצצין קחשיב אוכלין טהורין דהיינו שלא הוכשרו וגבי מביאין ולא חוצצין קא חשיב אוכלין טמאין דהיינו שהוכשרו וכן מוכח בהדיא פרק לא יחפור (ב"ב דף יט: ושם) בשמעתין דרקיק ודווקא בתלושין עסקינן דאלו מחוברין לא מביאין ולא חוצצין כדתנן בפ"ח דאהלות (מ"ה) אלו לא מביאין ולא חוצצין הזרעים והירקות המחוברים לקרקע חוץ מן הירקות שמנו חכמים כלומר גבי מביאין וחוצצין דקחשיב התם בריש פרק ח' האירוס והקיסום וירקות חמור ודלעת יוונית דהנהו אפילו מחוברין חייצי דקביעי וקיימי ואין הרוח מנענען אבל שאר ירקות המחוברין מתנענעין ברוח והוו להו כטלית וספינה שהיא שטה על פני המים ואפילו בעידנא דלא ניידי ואין מביאין ואין חוצצין מדקתני בסיפא קשר את הספינה בדבר שהוא יכול להעמיד כבש את האבן על גבי טלית מביאה את הטומאה הא לאו הכי לא אבל כשהן תלושין ומונחין בחלון או כנגד ארובה חייצי ושאר ירקות כדאמרינן בפרק לא יחפור (ב"ב דף כ. ושם) עשבים שתלשן והניחן בחלון או שעלו מאיליהן בחלון ממעטין: דלא ליבדרן. פ"ה שאם יבדיל ראשי שיבולים מן הקשין יתפרדו וילכו לאיבוד וי"מ שיכבידו ראשי שבלין על הקשים ולא יתפרדו הקשים מעל הסוכה ברוח: אם פסולת מרובה על האוכלין כשרה. אבל אוכל מרובה פסולה אע"ג דאמר בפרק העור והרוטב (חולין דף קכט. ושם) בית שסיככו בזרעים טיהרו משום דבטלינהו יש לחלק בין בית לסוכה דבסוכה לא בטילי דעביד דסתר לה אחר החג אי נמי בעינן דלא מקבלי טומאה בשעת סיכוך משום תעשה ולא מן העשוי אי נמי התם כשעשה בהן שינוי מעשה דבמחשבה לא סלקי מטומאה והכא בשלא עשה בהן שינוי מעשה כדמוכח בתר הכי דפריך אי הכי מ"ט דרבנן דמה שמניחן ע"ג הסוכה לא חשיב שינוי מעשה וכן בפרק לא יחפור (ב"ב דף יט: ושם) דאמר רקיק אינו ממעט בחלון כדקאמרינן התם משום דלא מבטל ליה ופריך ותיפוק ליה דהוי דבר המקבל טומאה דלא מהני ביטול בלא שינוי מעשה:

סוכה יג:

Navigate the library