Sukkah 33a · Talmud

בְּאַסָּא מִצְרָאָה דְּקָיְימִי שִׁבְעָה שִׁבְעָה בְּחַד קִינָּא, דְּכִי נָתְרִי אַרְבְּעָה, פָּשׁוּ לְהוּ תְּלָתָא. אָמַר אַבָּיֵי: שְׁמַע מִינַּהּ הַאי אַסָּא מִצְרָאָה כָּשַׁר לְהוֹשַׁעְנָא. פְּשִׁיטָא! מַהוּ דְּתֵימָא הוֹאִיל וְאִית לֵיהּ שֵׁם לְוַוי, לָא מִתַּכְשַׁר — קָא מַשְׁמַע לַן. וְאֵימָא הָכִי נָמֵי! ״עֵץ עָבוֹת״ אָמַר רַחֲמָנָא, מִכׇּל מָקוֹם. תָּנוּ רַבָּנַן: יָבְשׁוּ רוֹב עָלָיו וְנִשְׁאֲרוּ בּוֹ שְׁלֹשָׁה בַּדֵּי עָלִין לַחִין כָּשֵׁר. וְאָמַר רַב חִסְדָּא: וּבְרֹאשׁ כׇּל אֶחָד וְאֶחָד. נִקְטַם רֹאשׁוֹ. תָּנֵי עוּלָּא בַּר חִינָּנָא: נִקְטַם רֹאשׁוֹ וְעָלְתָה בּוֹ תְּמָרָה — כָּשֵׁר. בָּעֵי רַבִּי יִרְמְיָה: נִקְטַם רֹאשׁוֹ מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב וְעָלְתָה בּוֹ תְּמָרָה בְּיוֹם טוֹב, מַהוּ? יֵשׁ דִּחוּי אֵצֶל מִצְוֹת, אוֹ לֹא? וְתִפְשׁוֹט לֵיהּ מֵהָא דִּתְנַן: כִּסָּהוּ וְנִתְגַּלָּה — פָּטוּר מִלְּכַסּוֹת. כִּסָּהוּ הָרוּחַ — חַיָּיב לְכַסּוֹת. וְאָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁחָזַר וְנִתְגַּלָּה, אֲבָל לֹא חָזַר וְנִתְגַּלָּה — פָּטוּר מִלְּכַסּוֹת. וְהָוֵינַן בָּהּ: כִּי חָזַר וְנִתְגַּלָּה אַמַּאי חַיָּיב לְכַסּוֹת? הוֹאִיל וְאִידְּחִי אִידְּחִי! וְאָמַר רַב פָּפָּא: זֹאת אוֹמֶרֶת אֵין דִּחוּי אֵצֶל מִצְוֹת. דְּרַב פָּפָּא גּוּפָא מִיבַּעְיָא לֵיהּ: מִיפְשָׁיט פְּשִׁיט לֵיהּ דְּאֵין דִּחוּי אֵצֶל מִצְוֹת — לָא שְׁנָא לְקוּלָּא וְלָא שְׁנָא לְחוּמְרָא, אוֹ דִלְמָא סַפּוֹקֵי מְסַפְּקָא לֵיהּ — לְחוּמְרָא אָמְרִינַן, לְקוּלָּא לָא אָמְרִינַן. תֵּיקוּ. לֵימָא כְּתַנָּאֵי: עָבַר וְלִקְּטָן — פָּסוּל, דִּבְרֵי רַבִּי אֶלְעָזָר (בֶּן) צָדוֹק, וַחֲכָמִים מַכְשִׁירִין. סַבְרוּהָ דְּכוּלֵּי עָלְמָא, לוּלָב אֵין צָרִיךְ אֶגֶד. וְאִם תִּמְצֵי לוֹמַר צָרִיךְ אֶגֶד, לָא יָלְפִינַן לוּלָב מִסּוּכָּה דִּכְתִיב בָּהּ: ״תַּעֲשֶׂה״ — וְלֹא מִן הֶעָשׂוּי. מַאי לָאו בְּהָא קָמִיפַּלְגִי, דְּמַאן דְּפָסֵיל סָבַר: אָמְרִינַן יֵשׁ דִּחוּי אֵצֶל מִצְוֹת, וּמַאן דְּמַכְשַׁיר סָבַר: לָא אָמְרִינַן יֵשׁ דִּחוּי אֵצֶל מִצְוֹת? לָא, דְּכוּלֵּי עָלְמָא לָא אָמְרִינַן יֵשׁ דִּחוּי אֵצֶל מִצְוֹת, וְהָכָא בְּמֵילַף לוּלָב מִסּוּכָּה קָא מִיפַּלְגִי. מָר סָבַר: יָלְפִינַן לוּלָב מִסּוּכָּה, וּמַר סָבַר: לָא יָלְפִינַן לוּלָב מִסּוּכָּה. וְאִיבָּעֵית אֵימָא: אִי סְבִירָא לַן לוּלָב צָרִיךְ אֶגֶד, דְּכוּלֵּי עָלְמָא יָלְפִינַן לוּלָב מִסּוּכָּה, וְהָכָא בְּלוּלָב צָרִיךְ אֶגֶד קָא מִיפַּלְגִי, וּבִפְלוּגְתָּא דְּהָנֵי תַּנָּאֵי, דְּתַנְיָא: לוּלָב, בֵּין אָגוּד, בֵּין שֶׁאֵינוֹ אָגוּד — כָּשֵׁר, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אָגוּד — כָּשֵׁר, שֶׁאֵינוֹ אָגוּד — פָּסוּל. מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי יְהוּדָה? יָלֵיף ״לְקִיחָה״ ״לְקִיחָה״ מֵאֲגוּדַּת אֵזוֹב. כְּתִיב הָכָא: ״וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן״, וּכְתִיב הָתָם: ״וּלְקַחְתֶּם אֲגוּדַּת אֵזוֹב״. מָה לְהַלָּן — אֲגוּדָּה, אַף כָּאן — אֲגוּדָּה. וְרַבָּנַן לֵית לְהוּ ״לְקִיחָה״ ״לְקִיחָה״. מַאן תְּנָא לְהָא דְּתָנוּ רַבָּנַן: לוּלָב מִצְוָה לְאוֹגְדוֹ, וְאִם לֹא אֲגָדוֹ כָּשֵׁר. מַנִּי? אִי רַבִּי יְהוּדָה, כִּי לֹא אֲגָדוֹ אַמַּאי כָּשֵׁר? אִי רַבָּנַן, מַאי מִצְוָה קָא עָבֵיד? לְעוֹלָם רַבָּנַן, וּמִצְוָה מִשּׁוּם ״זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ״. אוֹ שֶׁהָיוּ עֲנָבָיו מְרוּבִּין. אָמַר רַב חִסְדָּא: דָּבָר זֶה, רַבֵּינוּ הַגָּדוֹל אֲמָרוֹ, וְהַמָּקוֹם יִהְיֶה בְּעֶזְרוֹ: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא בְּמָקוֹם אֶחָד, אֲבָל בִּשְׁנַיִם אוֹ שְׁלֹשָׁה מְקוֹמוֹת — כָּשֵׁר. אֲמַר לֵיהּ רָבָא:

אסא מצראה - גדל על המיצר של שדה ומתוך שיש לו מקום פנוי הוא משבח ומצליח לישנא אחרינא אסא מצראה הדס מצרי: שלשה בדי עלין לחין - שלשה בדין ובכל בד ובד שלשה עלין לחין דבבציר משלשה עלין לא הוי עבות: ובראש כל אחד - שיהו עלין הלחין בראשי הבדים אבל באמצעם לאו הדר הוא: ועלתה בו תמרה - כמין תמרה כעין הנמצא בעלי ערבה פעמים בעלין דבוק כמין פרי ירוק וצובעין בו הנשים צעיפיהם: ועלתה בו תמרה ביום טוב - משנאגד דבתלוש נמי סלקא ביה: יש דחוי אצל מצות - כלומר נוהגת תורת דחוי אצל מצות כשם שנוהגת אצל קרבנות דאם נראה ונדחת משנשחט' אמרת ידחה דתו לא הדר חזי הכא נמי הואיל ונדחה כשנקטם תו לא הדר מיחזי בעליית תמרה והשתא לא דייק בין דחוי מעיקרא לנראה ונדחה דהאי דנקטם מעיו"ט לא נראה מעולם: כסהו - אדם לדם חיה או עוף: לא שנו - דכסהו הרוח חייב לכסות אלא שחזר ונתגלה: הואיל ואידחי - על ידי הרוח מכיסוי של מצוה כדקאמר דכי לא נתגלה פטור מלכסות: אידחי - לעולם ואפילו נתגלה: ואמר רב פפא גר': דרב פפא גופיה - האי דיוקא דרב פפא מיבעיא לי' לר' ירמיה: מיפשט פשיט ליה - לתנא דתנא כסהו הרוח חייב לכסות דאין דחוי: לא שנא לחומרא - כי הכא דמחייב ליה בכיסוי משום טעמא דאין דחוי: ולא שנא לקולא - כי ההיא דר' ירמיה דאי אמרי' אין דחוי הוי כשר ואם יש דחוי הוי פסול ואמרי' אין דחוי ומכשרינן: או דלמא מספקא ליה - לתנא ומספיקא לחומרא הוא דמחייב ליה בכיסוי שמא אין דחוי: אבל לקולא - כגון לענין תמרה: לא אמרינן - אלא פסלינן שמא יש דחוי או אין דחוי: עבר ולקטן - לעינבי הדס שהיו מרובין מעלין ותנן אם מיעטן כשר ואין ממעטין ביו"ט משום שבות שדומה למתקן כלי ומכשירו ואם עבר ומיעטן פסול כדמפרש טעמא ואזיל: סברוה - רבנן דבי מדרשא דבעו למימר דהך פלוגתא ביש דחוי ואין דחוי היא: דכ"ע - רבנן ור' אלעזר בר' צדוק: לולב אין צריך אגד - ולא שייך ביה עשיה דלוקי טעמא דר' אלעזר דפסל משום תעשה ולא מן העשוי בפסולות וא"נ צריך אגד אפ"ה משום תעשה ולא מן העשוי לא מיפסיל דהא בדידיה לא כתיב תעשה: ולולב מסוכה לא יליף - הלכך מהשתא ליכא למיפסליה אלא משום דחוי דכיון שאגדו בפסול ונקרא עליו שם לולב של מצוה בשעת דחוי נדחה לעולם ואע"ג דלא נראה ונדחה הוא אלא דחוי מעיקרא והאי דנקיט פלוגתייהו במיעטן ביום טוב משום דסתמא בתר דאגדיה הוא דהא ביום טוב לא אגיד ליה ואי לא צריך אגד איצטריך למינקט ביום טוב משום דאי לאו דקדש היום אכתי לא חל עליה זמן מצוה ולא שם מצוה למקרייה דחוי: ומאן דמכשר סבר - אין דחוי לענין מצוה אלא לענין קדושה כגון קרבנות: לא דכ"ע לא אמרי' יש דחוי במצוה - וטעמא דמאן דפסל משום תעשה ולא מן העשוי הוא דקסבר לולב צריך למיגד ושייך ביה עשיה והכא במילף לולב מסוכה פליגי: ילפינן - בבנין אב הואיל וזה בעשיה וזה בעשיה מה זה ולא מן העשוי אף זה ולא מן העשוי: ואנוהו - התנאה לפניו: רבינו - רב: במקום א' - שהענבים כולן ביחד ומיהו מרובין הן על העלין שבכל ההדס: הכי גרסינן לא שנו אלא במקום אחד אבל בשנים ושלשה מקומות כשר אמר ליה רבא שנים ושלשה מקומות הוה ליה מנומר ופסול הכי גרסינן לה לקמן לענין עלתה חזזית באתרוג:

ואימא הכי נמי. תימה מאי ס"ד למיפסליה משום שם לווי מידי הדס כתיב בקרא הא אפי' הירדוף מכשרינן אי לאו משום דכתיב דרכיה דרכי נועם: נקטם מערב יו"ט ועלתה בו תמרה ביו"ט מהו. אף על פי שבקונטרס הזכיר נראה ונדחה הא דהכא דחוי מעיקרא הוא כיון דבתחלת יו"ט לא חזי כדמוכח לקמן גבי אשחור מעיו"ט ונהי דגבי קדשים פשיטא לן דדחוי מעיקרא הוי דחוי גבי מפריש נקבה לפסחו בפ' מי שהיה טמא (פסחים ד' צח. ושם) וגבי בהמה של שני שותפים בפ"ק דזבחים (ד' יב. ושם) ובפ"ק דקדושין (ד' ז. ושם) גבי מצוה מיבעיא לן וכי תימא הא דאסקינן גבי אשחור תפשוט דדחוי מעיקרא לא הוי דחוי לא דמיין להכא כדפרישנא לעיל דשאני התם דבידו ללקט ואפי' בקדשים מכשירין מה"ט במסכת זבחים פ' כל הפסולין (זבחים דף לד: ושם) דתנן גבי קבל הכשר ונתן לפסול יחזיר לכשר ופריך בגמ' וליהוי דחוי ומשני רב אשי כל שבידו לא הוי דחוי ומיהו לא לגמרי דמי להאי דינא דהא נראה ונדחה הוא ולקמן מסקינן דלא תפשוט מיני' נראה ונדחה חוזר ונראה אע"ג דבידו ללקטן וכן בההיא דהפריש קרבן והמיר דת דבידו לחזור ואפילו הכי אמרינן פ"ק דזבחים (ד' יב: ושם) הואיל ונדחה ידחה עוד אמר בזבחים פרק קדשי קדשים (זבחים ד' נט. ושם) כל הקדשים שנשחטו עד שלא נפגם המזבח ואח"כ נפגם המזבח פסולין דהואיל ונדחה ידחה אע"פ שבידו לתקן וצריך לחלק בדברים והא דמדמי הכא ההיא דכיסוי הדם דבידו לגלות מכל מקום היה לו לחשבו דחוי הואיל ונפטר מלכסות לא נתחייב להוציאו מן הדחוי כדי לחזור ולכסות והא דמייתי לימא כתנאי מעבר ולקטן הוה מצי לדחויי דמ"ד התם אין דחוי משום דבידו לתקן אבל הכא דאין בידו לתקן יש דחוי: והכא במילף לולב מסוכה קמיפלגי. והוה מצי לאשמועינן פלוגתייהו בליקטן בהיתר כגון מערב יום טוב לאחר שאגדן והא דנקט פלוגתייהו בליקטן באיסור כגון ביו"ט לאשמועי' דאפילו הכי חכמים מכשירין דאין דחוי:

סוכה לג.

Navigate the library