Sukkah 13a · Talmud

דְּסָרֵי רֵיחַיְיהוּ — שָׁבֵיק לְהוּ וְנָפֵיק. אָמַר רַב חָנָן בַּר רָבָא: הָנֵי הִיזְמֵי וְהִיגֵי מְסַכְּכִין בְּהוּ. אַבָּיֵי אָמַר: בְּהִיזְמֵי — מְסַכְּכִינַן, בְּהִיגֵי — לָא מְסַכְּכִינַן. מַאי טַעְמָא — כֵּיוָן דְּנָתְרִי טַרְפַיְיהוּ, שָׁבֵיק לַהּ וְנָפֵיק. אָמַר רַב גִּידֵּל אָמַר רַב: הַאי אַפָּקוּתָא דְּדִיקְלָא מְסַכְּכִין בְּהוּ. אַף עַל גַּב דַּאֲגִידִי, אֶגֶד בִּידֵי שָׁמַיִם לָא שְׁמֵיהּ אֶגֶד. אַף עַל גַּב דַּהֲדַר אָגֵיד לְהוּ, אֶיגֶד בְּחַד לָא שְׁמֵיהּ אֶגֶד. אָמַר רַב חִסְדָּא אָמַר רָבִינָא בַּר שֵׁילָא: הָנֵי דּוּקְרֵי דְקָנֵי מְסַכְּכִין בְּהוּ. אַף עַל גַּב דַּאֲגִידִי נִינְהוּ — אֶגֶד בִּידֵי שָׁמַיִם לָא שְׁמֵיהּ אֶגֶד. אַף עַל גַּב דַּהֲדַר אָגֵיד לְהוּ — אֶיגֶד בְּחַד לָא שְׁמֵיהּ אֶגֶד. תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: קָנִים וְדוּקְרָנִין מְסַכְּכִין בָּהֶן. קָנִים פְּשִׁיטָא! אֵימָא: קָנִים שֶׁל דּוּקְרָנִין מְסַכְּכִין בָּהֶן. וְאָמַר רַב חִסְדָּא אָמַר רָבִינָא בַּר שֵׁילָא: הָנֵי מְרָרְיָתָא דְאַגְמָא — אָדָם יוֹצֵא בָּהֶן יְדֵי חוֹבָתוֹ בַּפֶּסַח. מֵיתִיבִי: אֵזוֹב, וְלֹא אֵזוֹב יוֹן, וְלֹא אֵזוֹב כּוֹחֳלִי, וְלֹא אֵזוֹב מִדְבָּרִי, וְלֹא אֵזוֹב רוֹמִי, וְלֹא אֵזוֹב שֶׁיֵּשׁ לוֹ שֵׁם לְוַוי. אָמַר אַבָּיֵי: כֹּל שֶׁנִּשְׁתַּנָּה שְׁמוֹ קוֹדֶם מַתַּן תּוֹרָה, וּבָאתָה תּוֹרָה וְהִקְפִּידָה עָלָיו — בְּיָדוּעַ שֶׁיֵּשׁ לוֹ שֵׁם לְוַוי. וְהָנֵי לֹא נִשְׁתַּנָּה שְׁמַיְיהוּ קוֹדֶם מַתַּן תּוֹרָה כְּלָל. רָבָא אָמַר: הָנֵי — מְרָרְיָתָא סְתָמָא שְׁמַיְיהוּ, וְהַאי דְּקָרֵי לְהוּ מְרָרְיָתָא דְאַגְמָא — מִשּׁוּם דְּמִשְׁתְּכַח בְּאַגְמָא. אָמַר רַב חִסְדָּא: אֶיגֶד בְּחַד — לָא שְׁמֵיהּ אֶגֶד. שָׁלֹשׁ — שְׁמֵיהּ אֶגֶד. שְׁנַיִם — מַחְלוֹקֶת רַבִּי יוֹסֵי וְרַבָּנַן. דִּתְנַן: מִצְוַת אֵזוֹב, שְׁלֹשָׁה קְלָחִים וּבָהֶן שְׁלֹשָׁה גִבְעוֹלִין. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: מִצְוַת אֵזוֹב שְׁלֹשָׁה גִּבְעוֹלִין, וּשְׁיָרָיו שְׁנַיִם, וְגַרְדּוּמָּיו כׇּל שֶׁהוּא. קָא סָלְקָא דַּעְתִּין מִדִּשְׁיָרָיו שְׁנַיִם, תְּחִילָּתוֹ נָמֵי שְׁנַיִם, וְהַאי דְּקָתָנֵי שְׁלֹשָׁה — לְמִצְוָה. וּמִדְּרַבִּי יוֹסֵי שְׁלֹשָׁה לְמִצְוָה, לְרַבָּנַן שְׁלֹשָׁה לְעַכֵּב. וְהָתַנְיָא, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: אֵזוֹב תְּחִילָּתוֹ שְׁנַיִם וּשְׁיָרָיו אֶחָד פָּסוּל, וְאֵינוֹ כָּשֵׁר עַד שֶׁיְּהֵא תְּחִילָּתוֹ שְׁלֹשָׁה וּשְׁיָרָיו שְׁנַיִם! אֵיפוֹךְ: לְרַבִּי יוֹסֵי שְׁלֹשָׁה לְעַכֵּב, לְרַבָּנַן שְׁלֹשָׁה לְמִצְוָה. וְהָתַנְיָא: אֵזוֹב תְּחִילָּתוֹ שְׁנַיִם וּשְׁיָרָיו אֶחָד — כָּשֵׁר, וְאֵינוֹ פָּסוּל עַד שֶׁיְּהֵא תְּחִלָּתוֹ וּשְׁיָרָיו אֶחָד. שְׁיָרָיו אֶחָד פָּסוּל? הָא אָמְרַתְּ שְׁיָרָיו אֶחָד כָּשֵׁר!

דסרי ריחייהו - מבאיש ריחם: היזמי והיגי - מיני סנה: דנתרי טרפייהו - נושרין עלין שלהן: אפקותא דדיקלא - מוצא הדקל כשהוא סמוך לקרקע יוצאים בו דוקרנין הרבה סביב סביב: ואע"ג דאגידי - שמחוברין ענפי האילן יחד ודמי לחבילין דאמרן אין מסככין בהן: ואע"ג דהדר אגיד להו איהו - הענפים של מעלה כדי להשכיבן מפני שמתפצלין לכאן ולכאן ונוקפין למעלה ואין סותמים הנקב: אגד בחד לא שמיה אגד - כל דבר יחידי המחובר יחד ואוגדו בפני עצמו אינה אגודה עד שיתן דבר אחר עמו ויאגדם יחד: דוקרי דקני - כעין אפקותא דדיקלא אלא שזה של קנים וזה של דקלים: קנים ודוקרנים - משמע תרי מילי ודוקרנים כמו יחפור בדקר (ביצה דף ב.) פל"א בלע"ז: קנים של דוקרנים - שיוצאים בגזעם כמין דוקרנים הרבה: מסככין בהן - ולא משווינן להו כחבילה: מרריתא דאגמא - חזרת של אגם: אזוב - כל היכא דכתיב אזוב דריש ליה הכי: ולא כל אזוב שיש לו שם לווי - הכא נמי מרור כתיב ולא מררתא דאגמא דהוא שם לווי: כל שנשתנה שמו קודם מתן תורה - שיש בו מכמה מינין וכל אחד שם לווי לו כמו אזוב כוחלית וקודם מתן תורה היה זה שמו ובאתה תורה והקפידה שכתוב בכמה מקומות אזוב ולא נכתב באחד מהן אחד משמות הללו ש"מ אסתם אזוב קפיד רחמנא: הני - מרריתא לא נשתנה שמם קודם מתן תורה וכשניתנה תורה לא היו קרויין אלא מרור סתם וכשהזכיר מרורים אף זה היה במשמע: לא שמיה אגד - לא לענין חבילה לסכך ולא לענין אגודת אזוב: שלשה קלחין - שרשין: ובהן שלשה גבעולין - גבעול לכל קלח גבעול הוא קנה האמצעי שהזרע בראשו כקנבוס ופשתן: רבי יוסי אומר - לקמן מפרש פלוגתייהו: שיריו - אם נפל האחד לאחר זמן שיריו כשרים בשנים: גרדומיו - כשמזין בו פעמים הרבה מתוך שגבעוליו רכים משתברים וכל שהוא המשתייר באגודה כשר ובלבד שישתייר מכל אחד ואחד כל שהוא שתהא שם אגודתו קיימת: קא סלקא דעתיה - דהא דאמר רב חסדא שנים מחלוקת רבי יוסי ורבנן הכי מפרש פלוגתייהו והכי שמעינן לה דמדשיריו שנים לר' יוסי תחילתו נמי שנים דיעבד: למצוה - לכתחילה: ומדרבי יוסי - בעי שלש מיהא למצוה מכלל לרבנן דאמרי שלשה לעכב דאי אינהו נמי למצוה ולא לעכב מאי אתא רבי יוסי לאיפלוגי ומאי מחלוקת דקאמר רב חסדא דלרבי יוסי שמיה אגד ולרבנן לא שמיה אגד: אזוב שתחילתו שנים - פסול וכן אזוב שלשה ונפלו שנים מן האגודה ונשתייר אחד פסול: ואינו כשר כו' - כלומר אין תחילתו כשר אלא בשלשה דבציר מהכי לאו אגודה היא ואין שירים כשרים אלא בשנים: איפוך - סברא דידן דאמרן לעיל קא סלקא דעתיה דנפרשה לרב חסדא הכי דלר' יוסי שלשה לעכב כדמפרש הכא בהדיא ומכלל דשלשה (לרבנן שמע רבי יוסי) דקאמרי למצוה ולא לעכב: והתניא - ובניחותא: לרבנן לא גרסינן שאין זו לשון גמרא ומיהו על כרחך רבנן קאמרי לה דהא ר' יוסי שלשה לעכב שמעינן לה: אזוב שתחילתו שנים - כשר: ושיריו אחד - נמי כשר: ולא פסול - בתחילתו עד שיהא אחד וקס"ד דסיפא נמי הכי מיפרשא ואין שיריו פסולים עד שיהא אחד ולהכי פריך שיריו אחד סלקא דעתיך ליפסל והא קתני כשר:

אפקותא דדיקלא. מוצא הדקל כשהוא סמוך לקרקע יוצאין בו דוקרנין הרבה סביב ואע"ג דאגידי שהם מחוברים בענפי האילן יחד כך פירש בקונטרס ואין זה אצוותא דדיקלא דפרק כל שעה (פסחים דף לט. ושם) דההוא עשב הגדל סביב הדקל ויוצאים בו משום מרור ואי מן הדקל הוא הא אמר התם מה מצה מן הזרעים ואפשר דהיינו ערקבלין דסוף עושין פסין (עירובין דף כו:) דמפרש התם בגמרא אצוותא חריותא ופי' שם בקונטרס שהוא סיב הגדל סביב הדקל וצריך לומר דמין זרע הוא ומיהו מדתנן בפרק לולב הגזול (לקמן סוכה דף לו:) אין אוגדים את הלולב אלא במינו ואמר רבא בגמרא אפילו בסיב ואפילו בעיקרא דדיקלא שמע מינה דאין זה עשב אלא מן הדקל עצמו הוא ואין זה ערקבלין: מרריתא דאגמא. פי' בקונטרס חזרת של אגם ואין משמע כן בפרק כל שעה (פסחים דף לט.) דאמרינן רבינא אשכחיה לרב אחא בריה דרבא דהוה מחזר אמרריתא אמר ליה מאי דעתיך אי משום דמרירי טפי והאנן תנן חזרת אלמא אין זה חזרת אלא מין אחר הוא ששמו מרריתא ויש ממנו שמגדל באגם ושורש שלו נקרא תיעה בפרק אלו טרפות (חולין דף נט. ושם) מאי תיעה עיקרא דמרריתא: משום דשכיחן באגמא. כי האי גוונא משני רבא פרק אלו טרפות (חולין דף סב:) גבי תורין של רחב' ואביי נמי אף על גב דמשני הכא והתם שינויי אחריני מכל מקום מודה לרבא דהא בפרק אותו ואת בנו (חולין דף פ.) מכשירין עזי דבאלא לגבי מזבח: בשלש שמיה אגד. תימה דבמסכת אבות (פ"ג מ"ו) משמע דפחות מחמשה לא שמיה אגד דתנן עשרה שיושבין ועוסקין בתורה שכינה ביניהן שנאמר אלהים נצב בעדת אל ומנין אפילו חמשה שנאמר ואגודתו על ארץ יסדה ומנין שאפילו שלשה שנאמר בקרב אלהים ישפוט ואית ספרים דגרסי איפכא דחמשה נפקא לן מבקרב משום דאעדת דרישיה דקרא קאי ובלשון בקרב משמע אמצע כלומר בחצי עדה דהיינו חמשה ישפוט ושלשה נפקא לן מואגודתו על ארץ יסדה ובפ"ק דברכות (דף ו.) לא משמע כן דאמר התם מנין לעשרה שמתפללין ששכינה ביניהם שנאמר אלהים נצב בעדת אל ומנין לשלשה שיושבין בדין ששכינה ביניהם שנאמר בקרב אלהים ישפוט ולגירסא קמייתא ניחא ושמא דאף על גב דבעלמא חשיבא אגודה בשלשה האי קרא דואגודתו על ארץ יסדה לא מיתוקם אלא בחמשה משום דכתיב אף ידי יסדה ארץ וביד יש בה חמש אצבעות: מצות אזוב שלשה קלחים. גבי אזוב דפרה לא כתיב אגודה אלא גבי אזוב דפסח מצרים כתיב ובסיפרי (פרשת חקת) יליף בג"ש לקיחה לקיחה מה להלן שלשה דאין אגודה בפחות משלשה אף כאן שלשה ורבנן דלא ילפי לעיל גבי לולב לקיחה לקיחה דמכשרי בשאינו אגוד קסברי דמאזוב לאזוב נאמרה גזרה שוה ותימה דאי גזרה שוה היא הא קתני סיפא דהך משנה בסוף פרק אחד עשר דפרה לא אגדן כשר ומ"ש מלולב לרבי יהודה דתניא אגוד כשר שאינו אגוד פסול משום דיליף לקיחה לקיחה: ובהן שלשה גבעולין. גבעול אחד לכל קלח וקלח דאי שלשה לכל קלח וקלח אם כן היינו ר' יהודה דקתני סיפא ר' יהודה אומר שלש על שלש ומשנה זו שנויה באורך במסכת פרה (פי"א מ"ט) אלא שהגמרא קצרה: וגרדומיו כל שהוא. בפרק התכלת (מנחות דף לה:) דאמרי בני רבי חייא גרדומי תכלת כשרין וגרדומי אזוב כשרין אגב תכלת נקט אזוב דגרדומי אזוב תנינא דמשנה היא במסכת פרה (שם) אי נמי משום אזוב דמצורע איצטריך:

סוכה יג.

Navigate the library