Sukkah 23a · Talmud

זֶה הַכְּלָל: כׇּל שֶׁיִּנָּטֵל הָאִילָן וִיכוֹלָה לַעֲמוֹד בִּפְנֵי עַצְמָהּ — כְּשֵׁרָה וְעוֹלִין לָהּ בְּיוֹם טוֹב. גְּמָ׳ מַנִּי מַתְנִיתִין — רַבִּי עֲקִיבָא הִיא. דְּתַנְיָא: הָעוֹשֶׂה סוּכָּתוֹ בְּרֹאשׁ הַסְּפִינָה — רַבָּן גַּמְלִיאֵל פּוֹסֵל, וְרַבִּי עֲקִיבָא מַכְשִׁיר. מַעֲשֶׂה בְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל וְרַבִּי עֲקִיבָא שֶׁהָיוּ בָּאִין בִּסְפִינָה, עָמַד רַבִּי עֲקִיבָא וְעָשָׂה סוּכָּה בְּרֹאשׁ הַסְּפִינָה. לְמָחָר נָשְׁבָה רוּחַ וַעֲקָרַתָּה. אָמַר לוֹ רַבָּן גַּמְלִיאֵל: עֲקִיבָא! הֵיכָן סוּכָּתְךָ? אָמַר אַבָּיֵי: דְּכוּלֵּי עָלְמָא, הֵיכָא דְּאֵינָהּ יְכוֹלָה לַעֲמוֹד בְּרוּחַ מְצוּיָה דְּיַבָּשָׁה — לֹא כְּלוּם הִיא. יְכוֹלָה לַעֲמוֹד בְּשֶׁאֵינָהּ מְצוּיָה דְּיַבָּשָׁה, כּוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דִּכְשֵׁרָה. כִּי פְּלִיגִי בְּדִיכוֹלָה לַעֲמוֹד בְּרוּחַ מְצוּיָה דְּיַבָּשָׁה וְאֵינָהּ יְכוֹלָה לַעֲמוֹד (בְּרוּחַ שֶׁאֵינָהּ מְצוּיָה דְּיַבָּשָׁה). רַבָּן גַּמְלִיאֵל סָבַר: סוּכָּה דִּירַת קֶבַע בָּעֵינַן, וְכֵיוָן דְּאֵינָהּ יְכוֹלָה לַעֲמוֹד בְּרוּחַ מְצוּיָה דְּיָם — לֹא כְּלוּם הִיא. רַבִּי עֲקִיבָא סָבַר: סוּכָּה דִּירַת עֲרַאי בָּעֵינַן, וְכֵיוָן דִּיכוֹלָה לַעֲמוֹד בְּרוּחַ מְצוּיָה דְּיַבָּשָׁה — כְּשֵׁרָה. אוֹ עַל גַּבֵּי גָּמָל כּוּ׳. מַתְנִיתִין מַנִּי — רַבִּי מֵאִיר הִיא. דְּתַנְיָא: הָעוֹשֶׂה סוּכָּתוֹ עַל גַּבֵּי בְּהֵמָה — רַבִּי מֵאִיר מַכְשִׁיר, וְרַבִּי יְהוּדָה פּוֹסֵל. מַאי טַעְמֵיהּ דְּרַבִּי יְהוּדָה? אָמַר קְרָא: ״חַג הַסּוּכּוֹת תַּעֲשֶׂה לְךָ שִׁבְעַת יָמִים״. סוּכָּה הָרְאוּיָה לְשִׁבְעָה — שְׁמָהּ סוּכָּה. סוּכָּה שֶׁאֵינָהּ רְאוּיָה לְשִׁבְעָה — לֹא שְׁמָהּ סוּכָּה. וְרַבִּי מֵאִיר, הָא נָמֵי — מִדְּאוֹרָיְיתָא מִחְזֵא חַזְיָא, וְרַבָּנַן הוּא דִּגְזַרוּ בַּהּ. עֲשָׂאָהּ לִבְהֵמָה דּוֹפֶן לְסוּכָּה — רַבִּי מֵאִיר פּוֹסֵל וְרַבִּי יְהוּדָה מַכְשִׁיר. שֶׁהָיָה רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: כׇּל דָּבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ רוּחַ חַיִּים, אֵין עוֹשִׂין אוֹתוֹ לֹא דּוֹפֶן לְסוּכָּה, וְלֹא לֶחִי לְמָבוֹי, וְלֹא פַּסִּין לְבֵירָאוֹת, וְלֹא גּוֹלֵל לְקֶבֶר. מִשּׁוּם רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אָמְרוּ: אַף אֵין כּוֹתְבִין עָלָיו גִּיטֵּי נָשִׁים. מַאי טַעְמֵיהּ דְּרַבִּי מֵאִיר? אַבָּיֵי אָמַר: שֶׁמָּא תָּמוּת. רַבִּי זֵירָא אָמַר: שֶׁמָּא תִּבְרַח. בְּפִיל קָשׁוּר כּוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי, דְּאִי נָמֵי מָיֵית — יֵשׁ בְּנִבְלָתוֹ עֲשָׂרָה. כִּי פְּלִיגִי בְּפִיל שֶׁאֵינוֹ קָשׁוּר. לְמַאן דְּאָמַר שֶׁמָּא תָּמוּת — לָא חָיְישִׁינַן. לְמַאן דְּאָמַר גְּזֵרָה שֶׁמָּא תִּבְרַח — חָיְישִׁינַן. לְמַאן דְּאָמַר גְּזֵרָה שֶׁמָּא תָּמוּת, נֵיחוּשׁ שֶׁמָּא תִּבְרַח! אֶלָּא: בְּפִיל שֶׁאֵינוֹ קָשׁוּר, כּוּלֵּי עָלְמָא לָא פְלִיגִי. כִּי פְלִיגִי בִּבְהֵמָה קְשׁוּרָה. לְמַאן דְּאָמַר גְּזֵרָה שֶׁמָּא תָּמוּת — חָיְישִׁינַן. וּלְמַאן דְּאָמַר גְּזֵרָה שֶׁמָּא תִּבְרַח — לָא חָיְישִׁינַן. וּמַאן דְּאָמַר גְּזֵרָה שֶׁמָּא תִּבְרַח, נֵיחוּשׁ שֶׁמָּא תָּמוּת? מִיתָה לָא שְׁכִיחָא. וְהָאִיכָּא רַוְוחָא דְּבֵינֵי בֵּינֵי? דְּעָבֵיד לֵיהּ בְּהוּצָא וְדַפְנָא. וְדִלְמָא רָבְעָה? דִּמְתִיחָה בְּאַשְׁלֵי מִלְּעֵיל. וּלְמַאן דְּאָמַר גְּזֵרָה שֶׁמָּא תָּמוּת נָמֵי, הָא מְתִיחָה בְּאַשְׁלֵי מִלְּעֵיל! זִמְנִין דְּמוֹקֵים בְּפָחוֹת מִשְּׁלֹשָׁה סָמוּךְ לַסְּכָךְ,

גמ' לא כלום היא - דאפי' דירת עראי לא הויא: שאינה מצויה דיבשה - הוי כרוח מצויה דים: יכולה לעמוד ברוח שאינה מצויה דיבשה - דהיינו רוח מצויה דים דכולי עלמא כו' אף ע"ג דאינה עומדת ברוח שאינה מצויה דים דאפי' למאן דבעי סוכה דירת קבע איכא: על גבי בהמה - כגון נתן דלתות על שני סוסים והם קרקעית הסוכה ועשה למעלה מחיצות וסכך: הראוי' לשבעה - והשתא דגזור רבנן אין עולין לה נמצאת שאינה ראויה ליום ראשון: ולא פסין לביראות - דתנן בעירובין (דף יז:) עושין פסין לביראות ארבע' דיומדין לבור שברשות הרבים והבור עמוק עשרה דהוא רה"י ואין יכול למלאות ממנה אלא אם כן מוקף מחיצות ומפני בהמות עולי רגלים התירו המחיצות בארבעה דיומדין לארבע פיאות ואמר ר' מאיר דלא עבדין חדא מהנך בבעלי חיים וטעמא מפרש לקמן: ולא גולל לקבר - כלומר אם עשאוהו כיסוי לארונו של מת אין שם גולל עליו לטמא דאמרי' בבהמה המקשה דגולל מטמא במגע ובמשא ובאהל דתניא (חולין דף עב.) על פני השדה לרבות גולל ודופק: ור' יוסי הגלילי - מפרש לקמיה טעמא: גזרה שמא תמות - הבהמה ביום טוב ותפול ואין כאן דופן ונמצא בטל ממצות סוכה ולקמיה פריך ובגולל דקולא היא מאי טעמיה: קשור - דליכא למיחש שמא תברח: דכולי עלמא - בין לאביי בין לרבי זירא מכשיר רבי מאיר: דאי נמי מיית - ויפול יש בנבלתו עשרה: מיתה לא שכיחא - ואפילו רבי מאיר לא פסיל: והאיכא רווחא - דביני כרעי שהיא פירצה ואפי' כשהיא חיה: דעביד ליה - גדר בין רגליה: בהוצא ודפנא - הוצא לולבי דקל דפנא ענפי עץ שקורין לורי"ר וגדל בו פרי שקורין באיי"ש: רבעה - רובצת: אשלי - חבלים: הא מתיחה באשלי מלעיל - ואם תמות אינה נופלת: זימנא דמוקי לה פחות מג' כו' - פעמים שאין בגובהה של בהמה אלא שבעה ומשהו וסוכה עשרה דקאי לה בפחות משלשה סמוך לסכך ואמרינן לבוד:

דתניא העושה סוכתו בראש הספינה. שפיר גריס בברייתא בראש העגלה דפליגי נמי בראש העגלה כדפרישי' לעיל (סוכה דף כא: בד"ה שאין) ולא כמו שפי' ר"ת בפ"ק (דף ז: ושם בד"ה העושה): על גבי בהמה. פ"ה נתן דלתות על ב' סוסים להיותם קרקעית הסוכה ועשה למעלה מחיצות וסיכך רבי יהודה פוסל ומכאן קשה לפ"ה דמתניתין דלעיל (סוכה דף כא:) גבי סמך סוכתו בכרעי המטה כדפי' לעיל וי"מ דהכא לאו במיטלטל הסכך על גבי הבהמה דא"כ למה לי קרא לר' יהודה תיפוק ליה משום דאין לה קבע כדפרישית לעיל אלא העמיד סוכה על ד' קונדסים וסמך עליהן הסכך והכניס שם הבהמה ועשה עליה קרקעיתה ומחיצותיה עד לסכך דלא חזיא לשבעה דאין עולין על גבי בהמה ביום טוב: סוכה הראויה לשבעה. מהאי טעמא נמי היה פוסל בסוכה על גבי אילן: ורבי יהודה מכשיר. בשלא סמך הסוכה על גבה איירי דא"כ הויא לה כסמכה בכרעי המטה: ולא גולל לקבר. כשהמת מונח בקבר מניחין על הקבר אבן גדולה לסתום את חללה והוא נקרא גולל כדמוכח במסכת אהלות פרק ט"ו [מ"ח] דתנן קורה שעשאה גולל לקבר בין מוטה על צידה בין עומדת אין טמא אלא כנגד הפתח ועוד תניא בתוספתא דאהלות [פט"ו ע"ש] גל של צרורות גולל לקבר הנוגע בתוכו עד ארבעה טפחים טמא דברי רבי יהודה וחכמים אומרים אינו טמא אלא סדר הפנימי צורכו של קבר משמע דנקרא גולל מה שסותם החלל ועוד תניא בתוספתא דאהלות סוף פרק (שני) שתי אבנים גדולות של ארבעה טפחים שעשאן גולל לקבר המאהיל על גבי שתיהן טמא ניטלה אחת מהן המאהיל על גבי שניה טהור מפני שיש לטומאה דרך שתצא מכל הני משמע שתחת הגולל כולו חלל ואע"ג דבפ' בהמה המקשה (חולין דף עב.) נפקא טומאת הגולל מדכתיב על פני השדה דמשמע דאין דבר על גבי הגולל ועומד מגולה על פני השדה זימנין דאינו מגולה כי ההיא דגל של צרורות דאינו טמא אלא סדר הפנימי ודופק הנזכר בכל מקום עם הגולל הם אבנים שהגולל נשען עליהם כדתנן פרק ב' דאהלות [מ"ד] ואיזהו דופק את שהגולל נשען עליו אבל דופק דפקין טהור דפעמים מניחין אבן לסמוך אותה שהגולל נשען עליה והיא נקראת דופק דפקין וצריך לדקדק הא דאמר פ' העור והרוטב (חולין דף קכו:) דגולל מטמא במגע ובאהל היכי דמי בשלמא מגע אפשר מן הצד אלא באהל מאי אריא משום גולל תיפוק ליה משום שהקבר סתום ותניא בנזיר פ' כהן גדול (נזיר דף נג:) או בקבר זו קבר סתום דאמרי' טומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת ואין לומר דאיצטריך היכא דאין המת בקבר דאי ליתיה אם כן לא מטמא משום גולל דאפי' כי איתיה ויש מקום לטומאה לצאת לא מטמא ואין לומר נמי כגון דבולט חוץ לקבר דהא מה שחוץ לקבר טהור כדקאמרינן אין טמא אלא כנגד הפתח דהא דקתני סיפא עשה ראשה גולל לקבר אין טמא אלא עד ארבעה טפחים ההיא כשנתנה על הקבר מעומד איירי דכולה כנגד הפתח ועד ארבעה דקתני היינו בגובהה דומיא דההיא דגל של צרורות לרבי יהודה ומיהו מצינן למימר דאיצטריך למאהיל על הגולל כנגד מחיצות הקבר שהגולל מונח עליהם דאע"פ שאין מאהיל כנגד חלל הקבר טמא משום דמאהיל על הגולל דאם אין שם גולל טהור: בפיל קשור כולי עלמא לא פליגי. לשון הש"ס משונה כאן משאר מקומות דרבי זירא ואביי תרוייהו מפרשי טעמא דרבי מאיר והוה ליה למימר מאי בינייהו והוא מפרש והולך בלשון פליגי: ולמאן דאמר שמא תמות ניחוש שמא תברח. דאע"ג דלמאן דאמר שמא תברח נמי על כרחך ר' יהודה דמכשר לא חייש מ"מ אביי אליבא דר"מ דחייש למיתה דלא שכיחא כ"ש דיש לו לחוש לשמא תברח דשכיחא:

סוכה כג.

Navigate the library