Berakhot 9a · Talmud

לָא, לְעוֹלָם יְמָמָא הוּא, וְהַאי דְּקָרוּ לֵיהּ ״לֵילְיָא״ — דְּאִיכָּא אִינָשֵׁי דְּגָנוּ בְּהַהִיא שַׁעְתָּא. אָמַר רַבִּי אַחָא בְּרַבִּי חֲנִינָא, אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: הֲלָכָה כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן שֶׁאָמַר מִשּׁוּם רַבִּי עֲקִיבָא. אָמַר רַבִּי זֵירָא: וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יֹאמַר ״הַשְׁכִּיבֵנוּ״. כִּי אֲתָא רַב יִצְחָק בַּר יוֹסֵף, אֲמַר: הָא דְּרַבִּי אַחָא בְּרַבִּי חֲנִינָא אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, לָאו בְּפֵירוּשׁ אִיתְּמַר, אֶלָּא מִכְּלָלָא אִיתְּמַר. דְּהָהוּא זוּגָא דְּרַבָּנַן דְּאִשְׁתַּכּוּר בְּהִלּוּלָא דִּבְרֵיהּ דְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי. אֲתוֹ לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, אֲמַר: כְּדַאי הוּא רַבִּי שִׁמְעוֹן לִסְמוֹךְ עָלָיו בִּשְׁעַת הַדְּחָק. מַעֲשֶׂה שֶׁבָּאוּ בָּנָיו וְכוּ׳: וְעַד הַשְׁתָּא לָא שְׁמִיעַ לְהוּ הָא דְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל?! הָכִי קָאָמְרִי לֵיהּ: רַבָּנַן פְּלִיגִי עִילָּווֹךְ, וְיָחִיד וְרַבִּים, הֲלָכָה כְּרַבִּים, אוֹ דִּלְמָא רַבָּנַן כְּווֹתָךְ סְבִירָא לְהוּ, וְהַאי דְּקָאָמְרִי ״עַד חֲצוֹת״ — כְּדֵי לְהַרְחִיק אָדָם מִן הָעֲבֵירָה. אָמַר לְהוּ: רַבָּנָן כְּווֹתִי סְבִירָא לְהוּ, וְחַיָּיבִין אַתֶּם. וְהַאי דְּקָאָמְרִי ״עַד חֲצוֹת״ — כְּדֵי לְהַרְחִיק אָדָם מִן הָעֲבֵירָה. וְלֹא זוֹ בִּלְבַד אָמְרוּ, אֶלָּא וְכוּ׳: וְרַבָּן גַּמְלִיאֵל מִי קָאָמַר ״עַד חֲצוֹת״ דְּקָתָנֵי ״וְלֹא זוֹ בִּלְבַד אָמְרוּ״? הָכִי קָאָמַר לְהוּ רַבָּן גַּמְלִיאֵל לִבְנֵיהּ: אֲפִילּוּ לְרַבָּנַן דְּקָאָמְרִי ״עַד חֲצוֹת״, מִצְוָתָהּ עַד שֶׁיַּעֲלֶה עַמּוּד הַשַּׁחַר. וְהַאי דְּקָא אָמְרִי עַד חֲצוֹת — כְּדֵי לְהַרְחִיק אָדָם מִן הָעֲבֵירָה. הֶקְטֵר חֲלָבִים וְכוּ׳. וְאִילּוּ אֲכִילַת פְּסָחִים לָא קָתָנֵי. וּרְמִינְהִי: קְרִיאַת שְׁמַע עַרְבִית, וְהַלֵּל בְּלֵילֵי פְּסָחִים, וַאֲכִילַת פֶּסַח, מִצְוָתָן עַד שֶׁיַּעֲלֶה עַמּוּד הַשַּׁחַר! אָמַר רַב יוֹסֵף: לָא קַשְׁיָא: הָא רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה, הָא רַבִּי עֲקִיבָא. דְּתַנְיָא: ״וְאָכְלוּ אֶת הַבָּשָׂר בַּלַּיְלָה הַזֶּה״, רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹמֵר: נֶאֱמַר כָּאן ״בַּלַּיְלָה הַזֶּה״, וְנֶאֱמַר לְהַלָּן: ״וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּלַּיְלָה הַזֶּה״, מַה לְּהַלָּן עַד חֲצוֹת, אַף כָּאן עַד חֲצוֹת. אָמַר לֵיהּ רַבִּי עֲקִיבָא: וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר ״בְּחִפָּזוֹן״, עַד שְׁעַת חִפָּזוֹן. אִם כֵּן מָה תַּלְמוּד לוֹמַר ״בַּלַּיְלָה״? יָכוֹל יְהֵא נֶאֱכָל כְּקָדָשִׁים בַּיּוֹם תַּלְמוּד לוֹמַר ״בַּלַּיְלָה״, בַּלַּיְלָה הוּא נֶאֱכָל, וְלֹא בַּיּוֹם. בִּשְׁלָמָא לְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה דְּאִית לֵיהּ גְּזֵירָה שָׁוָה, אִצְטְרִיךְ לְמִכְתַּב לֵיהּ ״הַזֶּה״. אֶלָּא לְרַבִּי עֲקִיבָא הַאי ״הַזֶּה״ מַאי עָבֵיד לֵיהּ? לְמַעוֹטֵי לַיְלָה אַחֵר הוּא דַּאֲתָא, סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא: הוֹאִיל וּפֶסַח קָדָשִׁים קַלִּים, וּשְׁלָמִים קָדָשִׁים קַלִּים, מָה שְׁלָמִים נֶאֱכָלִין לִשְׁנֵי יָמִים וְלַיְלָה אֶחָד — אַף פֶּסַח נֶאֱכָל שְׁתֵּי לֵילוֹת בִּמְקוֹם שְׁנֵי יָמִים, וִיהֵא נֶאֱכָל לִשְׁנֵי לֵילוֹת וְיוֹם אֶחָד. קָמַשְׁמַע לָן ״בַּלַּיְלָה הַזֶּה״, בַּלַּיְלָה הַזֶּה הוּא נֶאֱכָל וְאֵינוֹ נֶאֱכָל בְּלַיְלָה אַחֵר. וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה מִ״לֹּא תוֹתִירוּ עַד בֹּקֶר״ נָפְקָא. וְרַבִּי עֲקִיבָא — אִי מֵהָתָם, הֲוָה אָמֵינָא מַאי ״בֹּקֶר״ — בֹּקֶר שֵׁנִי. וְרַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר לָךְ: כָּל ״בֹּקֶר״ — בֹּקֶר רִאשׁוֹן הוּא. וְהָנֵי תַּנָּאֵי כְּהָנֵי תַּנָּאֵי. דְּתַנְיָא, ״שָׁם תִּזְבַּח אֶת הַפֶּסַח בָּעָרֶב כְּבוֹא הַשֶּׁמֶשׁ מוֹעֵד צֵאתְךָ מִמִּצְרָיִם״. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: ״בָּעֶרֶב״ אַתָּה זוֹבֵחַ, וּ״כְבוֹא הַשֶּׁמֶשׁ״ אַתָּה אוֹכֵל, וּ״מוֹעֵד צֵאתְךָ מִמִּצְרָיִם״ אַתָּה שׂוֹרֵף. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר ״בָּעֶרֶב״ אַתָּה זוֹבֵחַ ״כְּבוֹא הַשֶּׁמֶשׁ״ אַתָּה אוֹכֵל וְעַד מָתַי אַתָּה אוֹכֵל וְהוֹלֵךְ — עַד ״מוֹעֵד צֵאתְךָ מִמִּצְרָיִם״. אָמַר רַבִּי אַבָּא: הַכֹּל מוֹדִים כְּשֶׁנִּגְאֲלוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם, לֹא נִגְאֲלוּ אֶלָּא בָּעֶרֶב, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הוֹצִיאֲךָ ה׳ אֱלֹהֶיךָ מִמִּצְרַיִם לָיְלָה״, וּכְשֶׁיָּצְאוּ — לֹא יָצְאוּ אֶלָּא בַּיּוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח יָצְאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּיָד רָמָה״. עַל מָה נֶחְלְקוּ — עַל שְׁעַת חִפָּזוֹן, רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה סָבַר: מַאי ״חִפָּזוֹן״ — חִפָּזוֹן דְּמִצְרַיִם. וְרַבִּי עֲקִיבָא סָבַר: מַאי ״חִפָּזוֹן״ — חִפָּזוֹן דְּיִשְׂרָאֵל. תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: ״הוֹצִיאֲךָ ה׳ אֱלֹהֶיךָ מִמִּצְרַיִם לָיְלָה״: וְכִי בַּלַּיְלָה יָצְאוּ? וַהֲלֹא לֹא יָצְאוּ אֶלָּא בַּיּוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח יָצְאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּיָד רָמָה״! אֶלָּא, מְלַמֵּד שֶׁהִתְחִילָה לָהֶם גְּאוּלָּה מִבָּעֶרֶב. ״דַּבֶּר נָא בְּאָזְנֵי הָעָם״ וְגוֹ׳. אָמְרִי דְּבֵי רַבִּי יַנַּאי: אֵין ״נָא״ אֶלָּא לְשׁוֹן בַּקָּשָׁה, אָמַר לֵיהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה: בְּבַקָּשָׁה מִמְּךָ, לֵךְ וֶאֱמוֹר לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל: בְּבַקָּשָׁה מִכֶּם, שַׁאֲלוּ מִמִּצְרַיִם כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב, שֶׁלֹּא יֹאמַר

והאי דקרו ליה ליליא – דקאמר יוצא בו ק"ש של לילה: משום דאיכא דגנו – וקרינא ביה ובשכבך: ובלבד שלא יאמר השכיבנו – הקורא ק"ש של לילה שחרית סמוך לעמוד השחר לא יאמר השכיבנו שאין עוד זמן תחלת שכיבה אלא זמן סוף שכיבה: דאשתכור – וישנו ונרדמו עד לאחר עמוד השחר: בשעת הדחק – אבל שלא בשעת הדחק לא: הכי קא אמרי ליה – לרבן גמליאל ולא גרס אלא: רבנן פליגי עילווך – כלומר מי פליגי רבנן עליך דהא דאמרי עד חצות דוקא קאמרי דלא משמע להו ובשכבך כל זמן שכיבה אלא כל זמן שדרך בני אדם להתעסק לילך ולשכב ומיהו בהא פליגי אדר' אליעזר דאלו רבי אליעזר סבירא ליה זמן עסק שכיבה אינו אלא עד האשמורה הראשונה ולרבנן עד חצות. ואת סבירא לך ובשכבך כל זמן שבני אדם שוכבים והיינו כל הלילה ויחיד ורבים הלכה כרבים: או דילמא כוותך סבירא להו – ומשמע להו ובשכבך כל זמן שכיבה והא דקאמרי עד חצות הרחקה הוא כדי לזרז ומיהו היכא דאתניס ולא קרא קודם חצות עדיין זמן חיובא הוא ומחייבי ונפקי ידי ק"ש בזמנו: כוותי סבירא להו – וחייבין אתם לקרות גרסינן ולא גרסינן מותרים דאפילו שלא בזמנו תנן (עמוד ב) הקורא מכאן ואילך לא הפסיד כאדם הקורא בתורה: שעת חפזון – שנחפזו לצאת והיינו עמוד השחר כדכתיב לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר (שמות י״ב:כ״ב): יכול יהא נאכל – כשאר קדשים ביום שחיטתו כדרך תודה שאף היא זמן אכילתה יום א' ואוכל והולך כל יום שחיטתה והלילה עד הבקר כדין תודה דכתיב ביום קרבנו יאכל (ויקרא ז׳:ט״ו): מה שלמים נאכלין לשני ימים ולילה אחד – שבינתים דכתיב ביום זבחכם יאכל וממחרת (שם יט) אף פסח נמי הואיל ואינו נאכל אלא בלילה נוקים שני לילות במקום שני ימים דשלמים ויהא נאכל בשני לילות ויום א' לא שיאכלנו ביום אלא שיהא שהות זמן שלא יפסל באכילה בשביל המתנת היום ויאכלנו בלילה השנית קמ"ל: שם תזבח את הפסח בערב כבא השמש מועד צאתך ממצרים – הרי לך שלשה זמנים שאינם שוים. בערב כי ינטו צללי ערב היינו לאחר חצות שנסתלקה חמה מראש כל אדם ונטתה למערב. כבא השמש משחשכה. מועד צאתך ממצרים בבקר. כיצד יתקיימו כולם. בערב לזמן שחיטה כבא השמש התחלת זמן אכילה מועד צאתך זמן שריפה כלומר בבקר הוא נעשה נותר שהגיע זמן שריפה אלא לפי שאין שורפין קדשים ביום טוב ממתינין לו עד בקר שני: עד מתי אתה אוכל – היינו כר"ע אבל לתנא קמא עד חצות לילה הוי זמן אכילה ותו לא דאי לא מאי בינייהו: הכל מודים – רבי עקיבא גופיה מודה שהלילה מחצות ואילך היתה שעת חפזון למצרים לשלחם מן הארץ: מערב נגאלו – נתנו להם רשות לצאת: חפזון דמצרים – מכת הבכורים שעל ידם נחפזו למהר לשלחם: חפזון דישראל – לא שמעו להם לצאת עד בקר:

לעולם יממא הוא - ואם תאמר ליתני שתי פעמים קודם הנץ החמה והוי רבותא טפי דאפילו קודם הנץ הוי זמן דקריאת שמע של שחרית. וי"ל כדפרישנא דהאי יממא לענין שאר מצות. אבל לענין ק"ש הואיל ואיכא אינשי דגנו לאו זמן קימה הוא. ותימא דקשיא דרבי עקיבא אדר' עקיבא דהכא קאמר אחר הנץ ולקמן (עמוד ב) קאמר משיכיר בין חמור לערוד דהיינו אפילו קודם. וי"ל דתרי תנאי אליבא דרבי עקיבא. אי נמי יש לומר יממא הוא אפילו גבי קרית שמע דהא זמן קימה הוא והא דלא נקט ב' פעמים קודם הנץ משום דבעי לאשמועינן שאינו יוצא בשל לילה אחר הנץ: ובלבד שלא יאמר השכיבנו - פירש בקונטרס אמילתא דר"ש בן יוחי דקורא קודם שיעלה עמוד השחר קאי. ונראה לי דאז ודאי זמן שכיבה הוא ומצי למימר השכיבנו. ועוד דהוה ליה למימר אמאי דסליק מיניה. ופי' השר מקוצי דקאי אקודם הנץ דסליק מיניה ולכך קאמר דלא מצי למימר השכיבנו דלאו זמן שכיבה הוא כיון שעלה כבר עמוד השחר אפילו קודם הנץ: ר' אלעזר בן עזריה אומר נאמר כאן בלילה הזה וכו' - וא"ת היכי מצי למימר רבי אלעזר בן עזריה עד חצות והכתיב לא תותירו ממנו עד בקר (שמות י״ב:י׳) דמשמע עד בקר מיהא מצי לאכלו. ויש לומר דמצי למימר דהכי קאמר לא תעשו דבר שיבא לידי נותר עד הבקר. שאם לא יהא נאכל עד חצות לא תוכל לאוכלו ולא לשורפו בלילה כדקא אמרינן ביום אתה שורפו ואי אתה שורפו בלילה ואם כן ישאר עד הבקר:

ברכות ט.

Navigate the library