Berakhot 44a · Talmud

מַתְנִי׳ הֵבִיאוּ לְפָנָיו מָלִיחַ תְּחִלָּה וּפַת עִמּוֹ — מְבָרֵךְ עַל הַמָּלִיחַ וּפוֹטֵר אֶת הַפַּת, שֶׁהַפַּת טְפֵלָה לוֹ. זֶה הַכְּלָל: כׇּל שֶׁהוּא עִיקָּר וְעִמּוֹ טְפֵלָה — מְבָרֵךְ עַל הָעִיקָּר וּפוֹטֵר אֶת הַטְּפֵלָה. גְּמָ׳ וּמִי אִיכָּא מִידֵּי דְּהָוֵי מָלִיחַ עִיקָּר וּפַת טְפֵלָה? אָמַר רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרַב עַוִּירָא אָמַר רַב אָשֵׁי: בְּאוֹכְלֵי פֵּירוֹת גִּנּוֹסַר שָׁנוּ. אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה: כִּי הֲוָה אָזְלִינַן בָּתְרֵיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן לְמֵיכַל פֵּירוֹת גִּנּוֹסַר, כִּי הֲוֵינַן בֵּי מְאָה — מְנַקְּטִינַן לֵיהּ לְכֹל חַד וְחַד עַשְׂרָה עַשְׂרָה, וְכִי הֲוֵינַן בֵּי עַשְׂרָה, מְנַקְּטִינַן לֵיהּ כֹּל חַד וְחַד מְאָה מְאָה. וְכׇל מְאָה מִינַּיְיהוּ הֲוָה מַחֲזִיק לְהוּ צַנָּא בַּר תְּלָתָא סָאוֵי וְאָכֵיל לְהוּ, וּמִשְׁתְּבַע דְּלָא טְעֵים זִיּוּנָא. זִיּוּנָא סָלְקָא דַּעְתָּךְ?! אֶלָּא אֵימָא ״מְזוֹנָא״. רַבִּי אֲבָהוּ אָכֵיל עַד דַּהֲוָה שָׁרֵיק לֵיהּ דּוּדְבָא מֵאַפּוּתֵיהּ. וְרַב אַמֵּי וְרַב אַסִּי הֲווֹ אָכְלִי עַד דִּנְתוּר מָזַיְיהוּ. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ הֲוָה אָכֵיל עַד דְּמָרֵיד. וְאָמַר לְהוּ רַבִּי יוֹחָנָן לִדְבֵי נְשִׂיאָה וַהֲוָה מְשַׁדַּר לֵיהּ רַבִּי יְהוּדָה נְשִׂיאָה בָּאלוֹשֵׁי אַבָּתְרֵיהּ, וּמַיְיתִי לֵיהּ לְבֵיתֵיהּ. כִּי אֲתָא רַב דִּימִי, אָמַר: עִיר אַחַת הָיְתָה לוֹ לְיַנַּאי הַמֶּלֶךְ בְּהַר הַמֶּלֶךְ, שֶׁהָיוּ מוֹצִיאִים מִמֶּנָּה שִׁשִּׁים רִבּוֹא סִפְלֵי טָרִית לְקוֹצְצֵי תְּאֵנִים מֵעֶרֶב שַׁבָּת לְעֶרֶב שַׁבָּת. כִּי אֲתָא רָבִין אָמַר: אִילָן אֶחָד הָיָה לוֹ לְיַנַּאי הַמֶּלֶךְ בְּהַר הַמֶּלֶךְ, שֶׁהָיוּ מוֹרִידִים מִמֶּנּוּ אַרְבָּעִים סְאָה גּוֹזָלוֹת מִשָּׁלֹשׁ בְּרֵיכוֹת בְּחֹדֶשׁ. כִּי אֲתָא רַבִּי יִצְחָק אָמַר: עִיר אַחַת הָיְתָה בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְגוּפְנִית שְׁמָהּ, שֶׁהָיוּ בָּהּ שְׁמֹנִים זוּגוֹת אַחִים כֹּהֲנִים נְשׂוּאִים לִשְׁמֹנִים זוּגוֹת אֲחָיוֹת כֹּהֲנוֹת. וּבְדַקוּ רַבָּנַן מִסּוּרָא וְעַד נְהַרְדָּעָא וְלָא אַשְׁכַּחוּ בַּר מִבְּנָתֵיהּ דְּרַב חִסְדָּא, דַּהֲווֹ נְסִיבָן לְרָמִי בַּר חָמָא וּלְמָר עוּקְבָא בַּר חָמָא. וְאַף עַל גַּב דְּאִינְהִי הֲווֹ כָּהֲנָתָא, אִינְהוּ לָא הֲווֹ כָּהֲנֵי. אָמַר רַב: כׇּל סְעוּדָה שֶׁאֵין בָּהּ מֶלַח, אֵינָהּ סְעוּדָה. אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כׇּל סְעוּדָה שֶׁאֵין בָּהּ שְׂרִיף, אֵינָהּ סְעוּדָה. מַתְנִי׳ אָכַל עֲנָבִים וּתְאֵנִים וְרִמּוֹנִים — מְבָרֵךְ אַחֲרֵיהֶם שָׁלֹשׁ בְּרָכוֹת, דִּבְרֵי רַבָּן גַּמְלִיאֵל. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: בְּרָכָה אַחַת מֵעֵין שָׁלֹשׁ. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: אֲפִילּוּ אָכַל שֶׁלֶק וְהוּא מְזוֹנוֹ — מְבָרֵךְ עָלָיו שָׁלֹשׁ בְּרָכוֹת. הַשּׁוֹתֶה מַיִם לִצְמָאוֹ — מְבָרֵךְ ״שֶׁהַכֹּל נִהְיָה בִּדְבָרוֹ״. רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר: ״בּוֹרֵא נְפָשׁוֹת רַבּוֹת וְחֶסְרוֹנָן״. גְּמָ׳ מַאי טַעְמָא דְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל? דִּכְתִיב: ״אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגוֹ׳״, וּכְתִיב: ״אֶרֶץ אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּאכַל בָּהּ לֶחֶם וְגוֹ׳״, וּכְתִיב: ״וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה׳ אֱלֹהֶיךָ״. וְרַבָּנַן ״אֶרֶץ״ הִפְסִיק הָעִנְיָן. וְרַבָּן גַּמְלִיאֵל נָמֵי ״אֶרֶץ״ הִפְסִיק הָעִנְיָן! הָהוּא מִבְּעֵי לֵיהּ לְמַעוֹטֵי הַכּוֹסֵס אֶת הַחִטָּה. אָמַר רַבִּי יַעֲקֹב בַּר אִידִי אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: כׇּל שֶׁהוּא מֵחֲמֵשֶׁת הַמִּינִין, בַּתְּחִלָּה — מְבָרֵךְ עָלָיו ״בּוֹרֵא מִינֵי מְזוֹנוֹת״, וּלְבַסּוֹף — בְּרָכָה אַחַת מֵעֵין שָׁלֹשׁ. אָמַר רַבָּה בַּר מָרִי אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: כׇּל שֶׁהוּא מִשִּׁבְעַת הַמִּינִין, בַּתְּחִלָּה — מְבָרֵךְ ״בּוֹרֵא פְּרִי הָעֵץ״, וּלְבַסּוֹף — בְּרָכָה אַחַת מֵעֵין שָׁלֹשׁ. אָמַר לֵיהּ אַבָּיֵי לְרַב דִּימִי: מַאי נִיהוּ ״בְּרָכָה אַחַת מֵעֵין שָׁלֹשׁ״? אָמַר לֵיהּ: אַפֵּירֵי דְעֵץ ״עַל הָעֵץ וְעַל פְּרִי הָעֵץ, וְעַל תְּנוּבַת הַשָּׂדֶה, וְעַל אֶרֶץ חֶמְדָּה טוֹבָה וּרְחָבָה שֶׁהִנְחַלְתָּ לַאֲבוֹתֵינוּ לֶאֱכוֹל מִפִּרְיָהּ וְלִשְׂבּוֹעַ מִטּוּבָהּ. רַחֵם ה׳ אֱלֹהֵינוּ עַל יִשְׂרָאֵל עַמֶּךָ, וְעַל יְרוּשָׁלַיִם עִירֶךָ, וְעַל מִקְדָּשְׁךָ, וְעַל מִזְבְּחֶךָ. וְתִבְנֶה יְרוּשָׁלַיִם עִיר קׇדְשְׁךָ בִּמְהֵרָה בְּיָמֵינוּ. וְהַעֲלֵנוּ לְתוֹכָהּ, וְשַׂמְּחֵנוּ בָּהּ. כִּי אַתָּה טוֹב וּמֵטִיב לַכֹּל״. דַּחֲמֵשֶׁת הַמִּינִין: ״עַל הַמִּחְיָה וְעַל הַכַּלְכָּלָה וְעַל תְּנוּבַת הַשָּׂדֶה כּוּ׳״. וְחוֹתֵם: ״עַל הָאָרֶץ וְעַל הַמִּחְיָה״. מִיחְתָּם בְּמַאי חָתֵים? כִּי אֲתָא רַב דִּימִי אָמַר: רַב חָתֵים בְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ ״בָּרוּךְ מְקַדֵּשׁ יִשְׂרָאֵל וְרָאשֵׁי חֳדָשִׁים״, הָכָא מַאי? רַב חִסְדָּא אָמַר: ״עַל הָאָרֶץ וְעַל פֵּירוֹתֶיהָ״. וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: ״עַל הָאָרֶץ וְעַל הַפֵּירוֹת״. אָמַר רַב עַמְרָם, וְלָא פְּלִיגִי: הָא לַן, וְהָא לְהוּ. מַתְקִיף לַהּ רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: אִינְהוּ אָכְלִי, וַאֲנַן מְבָרְכִין?! אֶלָּא אֵיפוֹךְ: רַב חִסְדָּא אָמַר ״עַל הָאָרֶץ וְעַל הַפֵּירוֹת״, רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר ״עַל הָאָרֶץ וְעַל פֵּירוֹתֶיהָ״.

מתני' מליח – כל דבר מלוח: גמ' פירות גנוסר – פירות ארץ ים כנרת חשובים מן הפת: זיונא – משמע מידי דבר אכילה: מזונא – דבר הסועד: דשריק דודבא מאפותי' – שהזבוב מחליק ממצחו מתוך צהלת פנים בשרו מחליק: עד דמריד – דעתו מטרפת: באלושי – אוכלוסי בני אדם: ספלי טרית – ספלים מלאים חתיכות דג חתוך שקורים טונינ"א: לקוצצי תאנים – למאכל פועלים שקוצצים תאנים והיו מרובים עד שכל אלו צריכין להם למאכל: בריכות – קובייא"ש בלע"ז: משלש בריכות בחדש – ג' פעמים בחדש מורידים ממנו כך: שמנים זוגות אחים – שנים שנים אחים היו כולם וכן נשותיהם: שריף – תבשיל לח שיש בו מרק כמו שורפה חיה: מתני' מברך אחריהם ג' ברכות – ר"ג לטעמיה דאמר לעיל בפירקין (ברכות דף לז.) כל שהוא מז' המינים מברך אחריו ג' ברכות: אפילו אכל שלק – של ירק: והוא מזונו – שסמך עליו למזון: וחסרונן – צרכי ספוקן: גמ' וברכת – אכולהו קאי ובההוא קרא ג' ברכות רמיזי כדאמרינן בפרק שלשה שאכלו (ברכות דף מח:): ארץ הפסיק הענין – ולא קאי וברכת אלא אלחם דסמיך ליה: ור"ג ההוא – הפסקה לפרושי חטה דכתיב בקרא קמא אתא ולמעוטי שאם כססה כמות שהיא אין זו בכלל ברכה אא"כ עשאה לחם: חמשת המינים – כולם מין דגן חטין ושעורין וכוסמין ושבולת שועל ושיפון כוסמין מין חטה שבולת שועל ושיפון מין שעורה: מברך עליו ב"מ מזונות – אם עשאו תבשיל: כל שהוא מז' המינים – משאר ז' המינים האמורים בפסוק ואינו מין דגן: אפרי דעץ על העץ ועל פרי העץ ועל ארץ חמדה טובה ורחבה – אתרוייהו קאי כולה עד סופה: רב חתים בר"ח כו' – אע"ג דדמיא לתרתי: הכא מאי – מי מחתמינן בתרתי כהאי גוונא כגון על הארץ ועל הפירות ולא הויא חתימה בשתים ממש כדמפרש לה בפרק שלשה שאכלו (ברכות דף מט.): הא לן והא להו – רב חסדא מבבל ובבבל חתמי על הארץ ועל פירותיה ור' יוחנן מארץ ישראל והתם חתמי על הפירות: ואנן מברכינן – על פירותיה אארץ ישראל לחודה קאי ואנן לא אכלינן מינייהו ומברכים עלייהו:

מברך על המליח - ואף על גב דאשמעינן דפת פוטר את הפרפרת איצטריך לאשמעינן דפעמים דפת טפל: באוכלי פירות גנוסר שנו - שהמליח עיקר שהוא בא להשיב הלב שנחלש מפני מתיקות הפירות והפת שלאחריו טפל ואינו בא אלא בשביל המליח וא"ת פירות הוי עיקר ומליח טפל ולבריך על הפירות ולפטר כולהו וי"ל דמיירי שלא אכל הפירות באותו מעמד א"נ בשעה שאכל פירות גנוסר לא היה שם עדיין מליח ופת דלא היה יודע שיחלש לבו מחמת המתיקות: רבי עקיבא אומר אפי' אכל שלק והוא מזונו כו' - ולא דמי לההיא דלעיל (ברכות דף לז.) דר"ג נתן רשות לר"ע לברך וכו' דשאני הכא דאיקבע מזוניה עליה: על העץ ועל פרי העץ - אבל על היין מברכים על הגפן ועל פרי הגפן דכיון דיין קובע ברכה לעצמו משום חביבותיה הוא הדין לאחריו ובחתימה יש שחותמין על הארץ ועל הפירות ויש שחותמין על הגפן ועל פרי הגפן מיהו לכאורה משמע דא"צ לשנות החתימה שהרי אין אנו משנין רק לומר פרי הגפן במקום פרי העץ אבל בעלמא היכא דלא מברכינן על העץ אלא בסתמא על הארץ ועל הפירות ביין נמי אין לשנות ובס' המיימוני מצריך להזכיר בה מעין המאורע בשבת ובי"ט וכן משמע בירו' ומיהו לא נהגו העולם כן ויכול להיות מה שמזכירים מעין המאורע היינו דוקא בימיהם שהיו רגילין לקבוע איין ואמיני פירות אבל האידנא לא קבעי ופר"ח היכא דאכיל מיני מזונות כגון דייסא ותאנים ושתי חמרא מברך ברוך אתה ה' אמ"ה על המחיה ועל הכלכלה על הגפן ועל פרי הגפן ועל העץ ועל פרי העץ ועל תנובת השדה וכו' וחותם בא"י אמ"ה על הארץ ועל המחיה ועל הפירות ולא הוי חתימה בשתים דהארץ היא המוציאה המחיה והפירות: אינהו מיכל אכלי ואנן מברכין - משמע שאין נראה למקשן שידברו האמוראים דבבל בשביל בני ארץ ישראל כי כך פר"ת גבי (קדושין כט:) לעולם ישא אשה ואחר כך ילמוד תורה ותנא אחריתי ילמוד תורה ואחר כך ישא אשה ומסיק הא לן והא להו ופירש ר"ת דר' יוחנן היה מדבר בשביל תלמידיו שהיו מבבל דשמא הכא קים ליה למקשן דבאותה שעה שאמר רב חסדא הא מילתא לא היה לפניו שום תלמיד מא"י וכן לא שום תלמיד מבבל לפני רבי יוחנן וא"כ לא היה מזכיר רב חסדא שהיה מבבל כי אם לבני בבל ולהכי פריך היאך יברכו בני בבל על הארץ ועל פירותיה משמע דקאי דוקא על פירות של ארץ ישראל והם אינם אוכלים אותן:

ברכות מד.

Navigate the library